התיירת המקרית

אמא שלי אף פעם לא הבינה איך אני מצליחה יחסית בקלות צום ביום כיפור, אבל לא לעשות דיאטה.

ההבדלים הם כמובן ברורים מאליהם למי שמבין בנושא: הצום הוא מוגבל מאוד בזמן (לעומת דיאטה שהיא משהו שצריך להתמיד בו לאורך זמן), ויש לגיטימציה ואפילו עידוד לאכול ארוחה מפסקת נדיבה לפניו – ולשבור את הצום בארוחה נדיבה נוספת (משהו שלא לגיטימי בדיאטה, במיוחד לא בתדירות כזו).

ופה אולי כנראה תמונה הבעיה. הרבה מאוד אנשים רואים בדיאטה מצב זמני – ולכן צריך לעשות את המקסימום כדי לרזות, ולרזות כמה שיותר מהר. גם אם זה אומר להיות רעבים, או חלשים, או כל דבר אחר, העיקר להיות רזים.

ומה שיקרה אחר כך כבר יקרה באופן טבעי. אולי יש מין אמונה שלפיה ברגע שאדם יהפוך להיות רזה, החיים שלו הולכים להפוך להיות כל כך מושלמים (או לפחות לטובים הרבה יותר בצורה מאוד משמעותית לעומת החיים שלו כשמן) שהוא ישמור על ההישג בכל מחיר.

אבל זה פשוט לא נכון.

אני זוכרת שבזמנו כתבתי על כתבת טלוויזיה שהציגה כמה מהבוגרים של ״לרדת בגדול״, שיטת הרזיה שבה באמת צריך להשקיע הכל (כמה שיותר לרעוב וכמה שיותר להתעמל) כדי לרזות כמה שיותר מהר כחלק מתחרות. אחד מהם, שניצח בעונה שלו סיפר בכתבה שכבר ביום או היומיים לפני השקילה האחרונה שקבעה את הנצחון שלו – הוא קנה ממתקים בכמויות מסחריות שנמדדו בקילוגרמים כדי להשלים את פערי האכילה שהוא צבר במהלך התחרות. והוא לא הפסיק אחרי ארוחה אחת, אלא המשיך לאכול עוד ועוד במשך ימים, שבועות, חודשים – ואז שנים. גם כשצולמה הכתבה הוא ובת זוגו הלכו למסעדה ששם הוא התעקש להזמין את המנות הכי מושחתות בתפריט.

וכל זה לא מבטל את העובדה שהוא ממש יושב עם דמעות בעיניים בזמן שהוא צופה בתחילת הכתבה ברגעי הנצחון שלו כשהוא במשקל הכי נמוך שלו וממש ממש רזה. וברור שהוא היה מת להיות שוב רזה כך, אבל לא בהכרח מסוגל לוותר על האוכל הטעים לטובת אוכל שיעזור לו לרזות (הן מבחינת הטעמים והן מבחינת הכמויות).

ויש את אלו שרזו – גם בלרדת בגדול, וגם בשיטות אחרות. ובכולם יש שנאה ופחד איומים ממי שהם היו לפני ההרזיה, ואמונה חזקה שהחיים הנוכחיים שלהם טובים אך ורק בגלל אותה הרזיה. לא פעם יש אצלם לא מעט שכנוע עצמי שהאוכל הדיאטטי והבריא טעים ב-ד-י-ו-ק כמו האוכל המשמין. אצל אחרים יש אמונה שכל אדם שמן שלא מעוניין לרזות משקר לעצמו, וחייב להודות בשקר הזה – וההצקה הזו לאנשים שמנים נובעת במובן מסוים ברצון לאושש את האמונות של אותם מרזים לגבי הרוע בהשמנה והשלמות של החיים כרזה, ובמובן אחר יכולה גם לנבוע מרצון להפוך את ההרזיה שלהם לסמל סטטוס.

ואולי רק כך אפשר להפוך את הדיאטה הזמנית להרגלים קבועים, בכך שחיים בפחד מלחזור להיות שמנים – ובמובן מסוים בשנאה עצמית לאדם השמן שהמרזה היה פעם. אבל לי זה מעולם לא נשמע מקום מאוד בריא להיות בו.

הפארק הלאומי באדלנדס הוא פארק לאומי נוסף בדרום דקוטה, לא רחוק מהר ראשמור.

דרום דקוטה היא מדינה במה שמכונה ״המערב התיכון״ של ארה״ב – איזור של ערבות דשא רחבות ידיים שמשמש בעיקר לחקלאות. המדינה היתה במקור חלק מ״טריטוריית דקוטה״ שחולקה לשניים לפני ששני החלקים (שמן הסתם נקראים ״צפון דקוטה״ ו״דרום דקוטה״) הצטרפו יחד כשתי מדינות רשמיות לארה״ב – ולמרות שיתה מתיחות בין שתיהן מי תצטרף ראשונה לאומה, לא ממש ברור מה היתה ההחלטה הסופית במקרה.

דרום דקוטה היא גם האיזור שבו גדלה בשנות הנעורים המאוחרות שלה הסופרת לורה אינגלס ווילדר, שכתבה סדרת ספרים סמי ביוגרפית לילדים על שנות הילדות והנעורים שלה שאח״כ הפכה לסדרת טלוויזיה שהתבססה עליהם בצורה מאוד רופפת. סדרת הספרים לא תיארה את התקופה בצורה מלאה, חלקית כדי לחסוך מילדים כמה מהמאורעות הקשים יותר באותה תקופה (כולל מגורים ליד רוצח סדרתי) וחלקית בגלל התנהגות בעייתית של המשפחה בראשות האב צ׳ארלס (הם למשל ברחו מעיירה מסוימת בלי לשלם שכר דירה של כמה חודשים).

הם היו המתיישבים הראשונים באיזור שבו הוקמה עיירה בשם דב סמט בדרום דקוטה, ולבקשת האם נשארו שם לאורך זמן כדי לאפשר לבנות ללמוד בצורה מסודרת בבית ספר, ומה שאפשר להן בסופו של דבר לפגוש בני זוג. לוארה עצמה נישאה, והיתה היחידה מבין ארבע האחיות שלה שילדה שני ילדים – אבל הבן שלה נפטר בגיל כמה חודשים, והבת שלה אמנם הגיעה לגיל בגרות אבל עבדה כאשת מקצוע ולא התחתנה והלכה גם היא לעולמה ללא ילדים, כך שאין כיום צאצאים ישירים של המשפחה של לורה (למרות שייתכן מאוד שיש צאצאים של בני הדודים הרבים שהיו לה).

כמובן שהתושבים המקוריים של האיזור, שכונו בהתחלה ״אינדיאנים״ וכיום מכונים ״אמריקנים מקוריים״, הם חלק מההיסטוריה של האיזור, וסיפורים על המגעים איתם שזורים בכל הספרים של לורה, כשחלק גדול מהמגעים הללו הם שליליים ולא נעימים בגלל הפחד של המתיישבים האירופאיים מהם. באד הספרים לורה מתארת מנרודת מבט של ילדה קטנה ״מועצת מלחמה״ שהתכנסה ליד היישוב הקטן שבו הם גרו שבו הלוחמים צווחו ״קריאות מלחמה״ כל הלילה, והתושבים חששו מטבח בהם, עד שראש שבט ״טוב״ שכנע את שאר השבטים לא לאיים על האדם הלבן ולהתפנות.

---

למרות ההיסטוריה העשירה והיופי של האיזור, עבור אמריקנים רבים מדובר על מה שהם קוראים לו Flyover Country – כלומר מקום שמעליו עוברים בטיסה מחוף לחוף (וכביכול בין הערים והאתרים המעניינים ״באמת״ של ארה״ב), ולא פעם מפספסים את היופי של האתרים שנמצאים באיזור.

איחד מאותם אתרים מרשימים הוא הפארק הלאומי באדלנס, שקרוי כך בגלל שמדובר על איזור שכביכול קשה למעבר – משהו שגילו המתיישבים האירופאים הראשונים שהתחילו לנדוד מערבה מהחוךף המזרחי של המדינה, והתקשו לעבור באיזור עם עגלות שנמשכו על ידי סוסים.

אני אישית זוכרת את הפארק בגלל שלפני שעברתי לארה״ב בשנת 2001 קניתי ספר על ארה״ב שפירט איפה אפשר לטייל – וזה הפארק הראשון שקראתי עליו.

אנחנו הגענו באופן מכוון לפארק בזריחה כדי שנוכל להתרשם מהסלעים באור הדרמטי שלה:

אחרי הזריחה אכלנו ארוחת בוקר ואז הלכנו למסלול הליכה, ומשם המשכנו לנקודת תצפית שממנה יכולנו לראות את פני השטח הקשים של האיזור:

בערב עשינו קמפינג באיזור שמנוהל על ידי שבט מקומי, שבו בעצם ישנו בשטח הפתוח – מה שאומר שהשירותים שלנו היו את וגליל או שניים של נייר טואלט. המדריך שלנו הזהיר אותנו מהנושא משעות הבוקר ועודד אותנו לנצל כל שירותים מסודרים שעברנו לידם לאורך כל היום – אבל בגלל שהוא עזה את זה בטון כזה מבודח, רבות מהנשים הצעירות לא לקחו אותו יותר מידי ברצינות, ואז נבהלו כשהן גילו שהוא התכוון לזה.

בינינו, אלו הם כנראה השירותים הכי היגייניים שהיינו בהם לאורך כל הטיול, והקושי היחידי היתה ההבקשה לקבור כל פסולת מוצקה שייצרנו (פסולת נוזלית כמובן שאין צורך לקבור) כדי לגרום לה להספג כמה שיותר מהר בטבע.

הבעיה האמיתית היתה קיומם של המון יתושים שעקצו אותנו ללא הרף.

אני נולדתי בערך שנה אחרי סיום המלחמה. ההורים שלי אמורים היו להתחתן לפני שהיא התחילה, אבל אבא שלי כמובן גויס למלחמה, והיה קשה לאפשר לו להשתחרר כדי להתחתן. זה קרה רק בתחילת דצמבר 1973.

לכן נוצר מצב שבו התחלתי לשרת בצה״ל כמה שבועות לפני יום כיפור 1993, שהיה ציון עשרים שנה למלחמה.

הייתי אז בקורס הצבאי שבו הוכשרתי להיות פקידת מבצעים בחיל האוויר. וכפי שסיפרתי ברשומה הזו, היה לי מאוד קשה חברתית באותה תקופה. וזה היה מודגש במיוחד באותו שבוע של יום הכיפור כי לא היינו בבסיס, אלא נשלחנו לגבול לבנון. באותה תקופה נשים מדרום לבנון היו יכולות להכנס לישראל כדי לעבוד בצפון הארץ, לרוב בגלל שקרוב משפחה גבר שלהן (בן / אב / בעל / אח) שיתף פעולה עם ישראל. אבל היה חשש שיהיה מי שילחץ על אותן נשים להבריח לארץ סמים או משהו לא חוקי אחר, ולכן היו מביאים לנקודת מעבר הגבול קורסיסטיות לשבוע, ואנחנו היינו בודקות את הנשים במשמרת בוקר.

רוב הבנות היו גם בודקות נשים בעוד משמרת מאוחר יותר ביום, אבל איכשהו אני קיבלתי תורנות שמירה שבה נאלצתי לשבת כמה שעות בשער כזה או אחר שבו לא התחברתי עם החיילים הסדירים.

בנות הקורס פוצלו בין שני אתרים, כשלשמחתי המדריכה או שתיים שהיו איתנו נשארו עם הקבוצה השניה (כי כזכור הן לא ממש אהבו אותי, והייתי מודעת לזה למרות שלא הייתי מודעת לזה שהן מנסות להעיף אותי מהקורס). אותנו ליוותה קצינה מקסימה שמשום מה חיבבה אותי, וניסתה לעזור לי לאור מצבי החברתי הלא טוב. יצא לי לפגוש אותה כמה חודשים אחר כך, כשכבר הוצבתי בבסיס הקבוע שלי, ויצא לנו לקשקש שעה או שעתיים על החוויות שלנו באותו שבוע.

---

ביום כיפור כמובן שלא היינו באף תורנות. לכל היותר אני חושבת שעזרנו לנרות ולסדר את המטבח אחרי הארוחה המפסקת ואחרי הארוחה שאחרי הצום. אבל את רוב יום כיפור בילינו את רובו בחדרים שלנו – כשקראנו ספרים שכמה מאיתנו הביאו, וכמובן את כל המוספים שהיו קשורים למלחמה. לכל היותר היינו צריכות להדוף חבורת מילואימניקים שהחליטו להתקרצץ עלינו משעמום, אבל זה משהו שקרה כל השבוע ולא רק ביום כיפור.

כבר אז היו המון דיונים, ועם הזמן כשהתחילו להחשף יותר ויותר מסמכים על מה קרה באותה מלחמה ואיך ישראל היתה לא מוכנה לקראתה מכל הסיבות הכי לא נכונות ולא ראויות בעולם.

אני חושבת שזה היה אחד הימים הבודדים בקורס שנהניתי ממנו.

אני לא זוכרת כמה ימים אחר כך חזרנו לבסיס. אני כן זוכרת שהאוטובוס יצא מהאתר שלנו ראשון, ואז אספנו את הבנות והמדריכות מהאתר השני – ואז התחלנו לנסוע דרומה, עד כמעט אילת. הנסיעה היתה מן הסתם ארוכה, ובגלל שיצאנו בשעות אחה״צ מהצפון – הגענו לבסיס רק מאוחר מאוד בלילה, הרבה אחרי חצות.

אני כן זוכרת שבבסיס המתין לנו הנגד שהיה אחראי על הקורס שלנו – מישהו שהיה כבר די מבוגר ובעל משפחה, והוא גם דאג להגיד לכולנו שלום באופן אישי, כך שזה לא היה ברור מאליו. בערך שנתיים אחר כך הוא מת אחרי הרעלת קיבה חמורה שהוא חטף בחדר האוכל של הבסיס.

בערך 15 שנים אחר כך, יצא לי לעבוד בסטודיו קרמיקה בכפר סבא, והבעלים שלו אז היתה נשואה לכימלאי צה״ל שפרש בגלל מחלה. מסתבר שהם שירתו בבסיס שבו עשיתי את הקורס, והם הכירו את אותו נגד ואישרו לי שהוא היה אדם נהדר.

---

מוזר לי מאוד לחשוב שעבר יותר זמן מאותו יום כיפור בצבא ליום הכיפור הזה מאשר בין המלחמה לשירות הצבאי שלי.

אני חושבת שהמציאות שלנו השתנתה מאוד מאז מלמת יום כיפור. אני חושבת שבהרבה מובנים, מלחמת יום כיפור היתה המלחמה האחרונה שבה נלחמנו במדינות שגובלות בנו – לעומת המלחמות מאז שהן בעיקר מול ארגוני טרור, החל מהמלחמות בלבנון וכלה במבצעים מול עזה.

ובהרבה מובנים היא היתה המלחמה האחרונה שבה באמת היה איום קיומי על עצם קיומה של מדינת ישראל, לפחות מגורם חיצוני. יכול להיות שזה קשור לעובדה שמאז בעצם לא נלחמנו יותר עם מדינות מסודרות – ויכול להיות שעצם העובדה שהצלחנו בסופו של דבר לנצח במלחמה שהתחילה עבורנו כל כך גרוע ובכזו הפתעה הוכיחה לנו ולסביבה כמה אנחנו חזקים, לפחות במובן הצבאי, ולפחות מול גורמים חיצוניים.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כילדה למדתי בירושלים, שבה מזג האוויר נוטה להיות קריר יותר, וגם יבש בגלל הקרבה של העיר למדבר יהודה.

ואז כחיילת שירתתי בדרום הארץ, ולמדתי לתואר בבאר שבע – מקומות שםה חמים בקיץ במהלך היום, אבל בהחלט מתקררים בשעות הלילה, ובאופן כללי הם יבשים כך שהסבל מהחום היה פחות בעייתי, בעיקר כי לרוב בילינו בבניינים במהלך הקיץ, ואותם בניינים היו ממוזגים.

ואז עברתי לתל אביב, והלחות בקיץ פשוט שיגעה אותי. אמנם נראה שהתחלתי קצת להתרגל אליה באופן יחסי, אבל עדיין מבחינתי ברגע שעברתי למרכז, הקיץ הפך להיות עונה הרבה יותר גרועה.

אני חושבת שכן יש התחממות – אבל אנחנו לא בהכרח רואים אותה באופן רציף שבו כל יום בקיץ הוא קצת יותר חם, אלא שיש יותר אירןעים של שרב או גלי חום, והם אירועים קיצוניים יותר עם טמפרטורות או לחות גבוהה יותר מאשר בעבר, והם גם ארוכים יותר מאשר בעבר.

באותה מידה נראה כנראה גם יותר אירועים חריגים בחורף שבו ירד המון גשם בזמן קצר ויגרום להצפות, למרות שחלקן לפחות קשורות לחוסר תחזוקה של תשתיות בערים השונות מצד העיריה.

הר ראשמור Mt Rushmore הוא אחד האתרים הידועים בארה״ב בגלל שהוא מופיע בלא מעט סרטים.

מדובר על אתר שנמצא במדינת דרום דקוטה, ובפארק חצובים בסלע פסלים של ראשים של כמה נשיאי עבר בולטים של ארה״ב מההיסטוריה שלה – שנראים קטנים משמעותית ממה שרוב המבקרים מצפים אחרי שהם רואים אותם בסרטים.

באתר יש גם כמה מסלולי הליכה יפים, פלוס מוזיאון קטן ואולם שבו מוקרנים סרטים על האיזור. יש באתר קצת מדרגות, אבל חשוב לזכור לרגישים לכך שאין מעלית שמחזירה את היורדים במדרגות לכניסה לפארק ואכן צריך לעלות את המדרגות האלו ברגל כדי לחזור (משהו שאחת המטיילות איתנו לא ממש הבינה, והסתבכה לא רק מבחינת רמת מאמץ גופני אלא גם מבחינת תכנון הזמן שלה).

נושא עצוב שקשור לפארק הוא שלידו יש אתר אחר שנועד להיות אתר זכרון למנהיג ״אמריקני מקורי״ (מה שנקרא בשפה לא נכונה פוליטית אינדיאני״ בשם סוס משוגע או Crazy Horse באנגלית. האתר הוא בבעלות פרטית ונמצא בתהליכי בניה כבר שנים, אבל יש לו בעיות עבודה ומימון, בין השאר בגלל מיעוט במבקרים. חלק מהבעיה היא שמבקרים לא תמיד רוצים לבקר בפסל לא גמור, אבל חלק משמעותי מהבעיה נובע מכך שאנשים פשוט לא מודעים לקיומו של הפארק למרות הקרבה שלו להר ראשמור הידוע מאוד.

ואם חפצה נפשכם בשופינג של מזכרות – יש באיזור את Wall Drug שבו תוכלו לקנות אותם כאוות נפשכם.