על יוקר המחייה ועל הכנסה פאסיבית

והנה לנו עוד כתבה שמספרת על עליית הריבית, ואיך היא משפיעה על יוקר המחייה של אותם אנשים שבחרו לקנות דירה עם משכנתא, שהתשלומים שלה הולכים וגדלים ככל שהריבית עולה.

ורבים מהם לא מסוגלים לשלם לא פעם מאות ואפילו אלפי שקלים נוספים בחודש על המשכנתא, שלא לדבר על כך שהסכום הכולל של המשכנתא עלה משמעותית בגלל העליה בריבית.

כנראה שלי מאוד קל לכתוב על זה, כמישהי שיש בבעלותה דירה בלי משכנתא, בין השאר בגלל שילוב של חסכון שלישנבע מעבודה עם משכורת ראויה בהייטק (ועוד קרנות השתלמות למיניהן שגם הן הועשרו בזכות המשכורת הגבוהה שלי) ועזרה משמעותית מההורים שהיה להם חשוב שלי ולאחי ואחותי תהיה דירה.

אבל לדעתי חלק משמעותי בבעיה נובע מכך שבשנים האחרונות ישנה מגמה שבה אנשים שואפים להרוויח ב״הכנסה פאסיבית״.

מה זו בדיוק ״הכנסה פאסיבית״? לפי וויקיפדיה זו ״הכנסה הנובעת מתזרים מזומנים המתקבל על בסיס קבוע, הדורשת מינימום מאמץ על ידי בעליו (תאורטית השקעת מאמץ חד פעמי).״

ובעלות על דירה שבה גר מישהו אחר ומשלם שכר דירה בהחלט עונה על ההגדרה הזו – ממש כמו ערוץ יוטיוב שצובר הרבה צפיות או ספר אלקטרוני פופולרי שרבים רוכשים בלי צורך בשיווקו.

אבל כמובן המצב הוא לא כזה פשוט. יש המון ערוצי יוטיוב, וכדי שכל אחד מהם ימשיך להיות רווחי – הבעלים שלו צריך להמשיך ולהפיק סרטונים. ולא מעט אנשים עלו על נושאים מעניינים לכתוב עליהם ספר אלקטרוני – כך שהסיכוי שדווקא הספר הספציפי שמישהו כתב יהפוך ללהיט שימשיך וימכר מספיק לאורך שנים כדי להפיק הכנסה לסופר הוא אפסי.

ויש כמובן דירה שאפשר להשכיר. כביכול מדובר על משהו שלרוב לא צריך להשקיע בו, וזה עקרונית נכון – אבל בהזדמנויות שכן צריך להשקיע בו, העלות יכולה להיות מאוד גבוהה. ובכל דירה יש שחיקה שוטפת, גם אם יש לכם את הדיירים הכי טובים ונפלאים בעולם שמטפחים את הדירה ומצחצחים אותה על בסיס יומיומי.

אבל רוב הדיירים לא ישקיעו בדירה שכורה בצורה שבה הייתם רוצים שהם ישקיעו. מספיק שתיפלו על דיירים שפשוט לא ישקיעו מספיק בניקיון – והדירה יכולה להפוך לדירה שורצת ג׳וקים שייקח המון זמן וכמה ניסיונות הדברה להפוך אותה לשמישה שוב עבור הדייר הבא.

וזה לפני שדיברנו על דיירים שבאמת גורמים נזקים, או מסרבים לפנות את הדירה בסוף החוזה – וכמובן שלא משלמים שכר דירה, או חשבונות.


בתקופה שבה הריבית היתה אפסית, קניית דירה במשכנתא יחסית גדולה נשמעה כאפשרות מאוד טובה להשקעה – במיוחד על ידי מי שמיתגו את עצמם כמומחים לנושא וכיועצים (בתשלום כמובן). ולהם במיוחד היתה נטיה למצוא תשובה שלפיה הסיכון בהשקעה כזו נמוך. אתם חוששים שיהיה צורך בהרבה תיקונים בדירה? אין מה לדאוג – תרכשו דירה חדשה יחסית ובמצב טוב, ותמכרו אותה כשמתחילות להיות בה בעיות. (כמובן שלא פשוט לדעת מראש מתי יתחילו בעיות, וקניה ומכירה של דירות לא מתבצעת בכזו קלות ומהירות, כך שיש סיכוי שתתקעו לאורך זמן עם דירה שדורשת השקעה – במיוחד אם יש לכם דיירים שאת הזכויות שלהם צריך לכבד).

וכמובן שאף אחד מהם לא הזהיר שהריבית יכולה להתחיל לעלות – עד שהיה ברור שהיא עולה, ומשפיעה בצורה מאוד משמעותית על עלות המשכנתא.

וזה מעבר לעובדה שהביקוש לדירות להשקעה רק העלה את מחיר הדירות לקניה. והעובדה שקוני דירות רבים ציפו שהשכירות שהם יקבלו תכסה להם את סכום המשכנתא גרר עליות משמעותיות בשכר הדירה ברמה שמקשה על דיירים לשכור דירה, ולבעלי דירה למצוא דיירים אמינים לאורך זמן.


כל זה הוביל למשבר משמעותי ברגע שהריבית באמת התחילה לעלות – והבועה בנושא התחחילה להתפוצץ.

קשה לדעת מה יקרה הלאה, ואני מאוד מקווה שבעלי הדירות שמתקשים לשלם את המשכנתא ימצאו דרך לצאת מהמצב עם מינימום הפסדים (ואם אפשר – בלי הפסדים בכלל).

אבל אולי הגיע הזמן שנפסיק לפנטז על הכנסה פאסיבית אלא נבין שכל הכנסה דורשת רמה כזו או אחרת של השקעה – ושחשוב שנבין את הסיכונים בכל צעד כלכלי שאנחנו בוחרים לעשות.

האם יש לך אורח חיים דתי?

הצעת כתיבה יומית
האם יש לך אורח חיים דתי?

אני חושבת שזו שאלה מעניינת בהקשר של ישראל.

רבים מאיתנו אמנם חילונים, אבל גם כחילונים אנחנו בעצם קשורים ברמה כזו או אחרת לדת.

אנחנו למשל חוגגים חגים שהם דתיים ביסודם, ומגיעים מהתורה. החגים היחידים שאנחנו מציינים שהבסיס שלהם הוא לא דתי הם יום השואה, יום הזכרון, ויום העצמאות. אבל פסח, שבועות, ראש השנה וסוכות הם בעצם חגים שנקבעו לפי היהדות.

מעבר לזה, שימו לב לכך שרובנו מכבדים את יום כיפור ולא נוסעים ברחובות. אמנם חלק מזה נובע מכך שהציבור החילוני פיתח נוהג חדש בחג שבו ילדים יכולים לרכב על אופניים ברחובות, אבל עדיין יש כבוד כלפי היום הזה.

מצד שני, יש כמובן הרבה מנהגים, התנהגות, ושאר מצוות שאנחנו לא מקפידים עליהן – ואולי בעצם הרבה יותר מאלו שאנחנו כן מבצעים. אנחנו לא מקפידים על חוקי הכשרות (ולא רק במובן שאנחנו מחפשים מוצרים שיש להם כשרות רשמית, אלא גם לא מקפידים על הפרדה בין חלב ובשר בשום צורה), לא שומרים שבת, ויש עוד הרבה דברים אחרים שאדם דתי מבצע מתוך האמונה הדתית שלו (למרות שיש כמובן ניסיון לכפות עלינו התנהגות כזו גם אם אין לנו אמונה שכזו).

מצד שלישי, יש את היהדות הרפורמית שמנסה להתאים את היהדות לתקופה המודרנית (ולמשל מאפשרת לנשים מקום שווה בקהילה, כולל לימוד או עליה לתורה), אבל מסתבר שה״מודרניזציה״ הזו יש מחיר בכך שרוב חברי הקהילה לא בוחרים להתחתן במה שמכונה ״נישואי תערובת״, כלומר עם בני זוג לא יהודים. זה גורם לכך שהילדים / נכדים / נינים שלהם כבר לא רואים את עצמם כיהודים ולכן נוטשים את הדת לחלוטין, מה שמעלה את השאלה עד כמה היהדות הרפורמית באמת עוזרת לשמר את היהודים בדת או לא ממש מזיזה להם.

האם זכורים לך החיים לפני עידן האינטרנט?

הצעת כתיבה יומית
האם זכורים לך החיים לפני עידן האינטרנט?

כילידת אמצע שנות השבעים, בהחלט זכורים לי הימים לפני עידן האינטרנט.

למען האמת, אני אפילו זוכרת את הימים לפני עידן המחשב הביתי, במיוחד פה בישראל. עד שהייתי בכיתה ו׳ – המחשבים היחידים שראיתי היו כאלו גדולים ורציניים במקום העבודה של אבא שלי שעבד כמהנדס.

לפני כיתה ו׳ עברנו לארה״ב, שם למדתי שנה בבי״ס ״בית יעקב״ המקומי, כי הוא היה בית הספר היחידי שנתן לנו מלגת לימודים. אבל למרות שבית הספר עצמו היה די עני ועלוב, עדיין היה בו מחשב אישי שעליו התחלנו ללמוד תכנות בסיסי, וגם היו בו כמה תוכנות בסיסיות. אחת היתה למשל תוכנה לעיצוב עיתונים שאני זוכרת שלמדתי בעניין די גדול, אבל מעולם לא השתמשנו בה להפיק עיתון בית ספרי. אבל היתה בה גם תוכנה שבעזרתה יכולנו לעצב ציורים בסיסיים שיכולנו בעצם להדפיס וכך ליצור מעין פוסטרים. הבעיה היתה שכולנו החלטנו להדפיס פוסטרים יחסית גדולים שתפסו כמה עמודים, ואז נאסר עלינו להשתמש יותר בתוכנה הזו להדפיס יותר ציורים.

כשחזרתי לארץ לקראת כיתה ח׳, כבר התחילו להציע בבית הספר שבו למדתי כמה שיעורי תכנות, למרות שהם היו שיעורי בחירה ולא שיעורי חובה. אני זוכרת שאני נרשמתי לאחד מהם, אבל איכשהו נתתי לתלמידה אחרת להרשם במקומי ואני למדתי שיעורים בקולנוע במקום. אמנם במקור נשמע לי שההחלפה הזו היתה לרעתי, אבל בדיעבד אני חושבת שרמת השיעורים אז היתה כנראה בסיסית ואפילו נמוכה למדי, וכנראה שלא היתה תורמת לי כלום (במיוחד לאור העובדה שלמדתי כמה שיעורים בבית הספר בארה״ב). מצד שני לימוד הקולנוע כן היה מעניין וכן לדעתי היה קצת יותר מרחיב דעת מבחינתי.


באותה תקופה אבא שלי החליט לקנות מחשב ביתי – שהיה כמובן מחשב משפחתי ולא מחשב ממש אישי לכל אחד. אני השתמשתי בו בעיקר כדי לכתוב עבודות לשיעורים שונים, ולשחק טטריס שהיה משחק שהיה מאוד נפוץ אז.


אני חושבת שהפעם הראשונה שבה היתה לי גישה לאינטרנט היתה כשהתחלתי ללמוד לתואר אי שם באמצע שנות התשעים. אני מניחה שידעתי מה זה אינטרנט, אבל באותה תקופה לא ממש היה נפוץ שחיבור אליו יהיה קיים במחשבים ביתיים.

אפילו כשהייתי בצבא והיו לנו ביחידה מחשבים שהיו מחוברים למעין רשת פנימית של הצבא שדרכה היינו מקבלים ושולחים הודעות דמויות אימייל בשם מברקים אם אני זוכרת נכון – לא היה לנו אינטרנט.

גם כששנה או שנתיים אחר כך היה לי מחשב ביתי (שהיה בעצם המחשב הישן ששימש את המשפחה ואבא שלי רצה לקנות אחד חדש) – גם לו לא היה חיבור לאינטרנט, למרות שכנראה גם לא ממש הרגשתי צורך בכך כי יכולתי בקלות להשתמש במחשבים במעבדה באוניברסיטה כשהייתי צריכה או יותר נכון רוצה להשתמש בו.

ואני חושבת שרק בסוף שנות התשעים אחרי שסיימתי את התואר יצא לי לרכוש מחשב שיכול היה להתחבר לאינטרנט – וכמובן גם שילמתי על חיבור לאינטרנט.


אני חושבת שהאינטרנט הביא לנו הרבה מאוד דברים טובים, ומקל על לא מעט תהליכים שהיו מסורבלים לפני כן – כמו למשל לחקור כל מיני דברים, החל משיעורי בית וכלה במצבים רפואיים או מונחים רפואיים שלא מוכרים לנו, משהו שבעבר אנשים היו צריכים ״לחקור״ בספריה מספרים שלא בהכרח היו נגישים כפי שהמידע באינטרנט נגיש.

מצד שני, אף אחד לא מבטיח לנו שהמידע שיש לנו ברשת יהיה אמין או מדויק, ואנחנו גם לא פעם צריכים לחקור את המקורות שלו ולגלות הרבה מאוד ספק לגבי מי מספק לנו את המידע.

מעבר לזה, היום הרבה יותר קל לבצע קניות של הרבה דברים שלא בהכרח זמינים או נגישים בחנויות פיזיות, או לשלם חשבונות – או כמובן לתקשר עם אנשים שונים ברחבי המדינה ואפילו בעולם.

אבל האם המהירות הזו שמאפשר לנו האינטרנט בהכרח טובה?

אני זוכרת שכשרק התחלתי ללמוד לתואר, פגשתי מישהי שסיפרה לי שיש לה המון מתכתבים מחו״ל, שנעשית בצורה של חוברות קטנות שעוברות דרך הדואר שבה אפשר למצוא מתכתבים שנשמעים מעניינים, או לרשום את הכתובת שלנו כדי לאפשר לאחרים לכתוב לנו.

והיה משהו מאוד מרגש בלהמתין למכתב, ואז לגלות מעטפה כזו או אחרת בדואר, עם בולים שונים ממדינות שונות. וזו התרגשות שאי אפשר לשחזר באימיילים של ימינו, גם אם הם מהירים יותר.

איך נראית אפליה נגד שמנים במצבים מורכבים?

הסרטון הבא מעלה סיפור שבו אישה רזה טסה במושב האמצעי מתוך שלושה, ומשני צידה ישבו אח ואחות שמנים מאוד. וב״שמנים מאוד״ מדובר על אנשים שהיו צריכים לבקש מהדיילת הארכה לחגורת הבטיחות של המטוס, ושניהם הרימו את הידיות שמצידי המושבים שלהם כדי שיהיה להם עוד כמה סנטימטרים של מקום לשבת בו בלי שהידית תכאיב להם (או שהם לא היו מסוגלים לשבת בכלל עם ידית שמפרידה בינם לבין המושב שלידם).

במצב הזה, אותה נוסעת נאלצה לשבת כשהיא צמודה פיזית לאותם אח ואחות בתחושה שאין לה מרחב אישי במטוס. היא ניסתה לבקש מהאח והאחות להתחלף במושבים כדי שהם יוכלו לשבת יחד וכדי שלה יהיה יותר מקום והיא לא תצטרך להיות צמודה אליהם משני הצדדים (בכך שהחא תשב ליד המעבר או ליד החלון), אבל הם סירבו. היא גם כתבה מכתב תלונה לחברת הטיסה שבה היא טסה, ששם הסבירו לה שיש להם נוסעים במגוון מידות, והם מצטערים לשמוע שהטיסה שלה עברה בצורה כל כך לא נעימה.

והנוסעת הזו בעצם צודקת. החוויה של לטוס היא כבר מלכתחילה מאוד צפופה, ולשבת במשך כמה שעות בטיסה שבה שני אנשים ״דבוקים״ אליך משני הצדדים זו חוויה מאוד קשה, במיוחד לאמריקנים שמאוד מעריכים את המרחב האישי שלהם.

ומי שמדבר בסרטון אומר גם דברים חכמים לגבי איך אפשר לפתור את הבעיה. למשל אותם אח ואחות היו למשל יכולים לרכוש גם את המושב השלישי בשורה, וכך להתרווח בלי להפריע למי שיושב ביניהם. באותה מידה הם יכלו לרכוש מושבים במחלקת העסקים, שהם רחבים יותר.

ואפילו אם הם לא היו יושבים יחד באותה שורה של שלושה מושבים אלא בשורות נפרדות, החוויה של מי שישב לידם היתה בהחלט קלה קצת יותר.


אבל התגובה של מי שכתב את הפוסט היא בעייתית מכמה סיבות.

שימו לב למשל לשפה שבה הוא משתמש נגד האח והאחות. הוא אומר שחברות התעופה דוחסות אנשים למטוס כאילו הם בהמות – ואז קורה לאח ולאחות בהמות כי הם שמנים. ולכנות מישהו ״בהמה״ זה מעליב גם באנגלית. בשלב אחר בסרטון הוא מתייחס אליהם כאל ״גושי בשר מזיעים״, שזו גישה שמנתקת אותם לחלוטין מהעובדה שהם בני אנוש ממש כמוהו או כמו אותה נוסעת רזה.

בשלב מסוים הוא אכן מציע שנוסעים שמנים יקנו מושב נוסף או יטוסו במחלקה ראשונה (אפילו לא מחלקת עסקים), אבל לפני זה הוא אומר שבעצם לכל מי ששמן מספיק כדי לבקש הארכה לחגורת הבטיחות לא צריכה להיות בכלל הזכות לטוס. חשוב לציין שבארה״ב המרחקים ממקום למקום כאלו גדולים שאין אפשרות לנהוג ביניהם, ולכן טיסה היא אמצעי תחבורה מאוד חיוני כדי להגיע ממקום למקום במהירות סבירה. תחשבו למשל על מצבים שבהם מדובר על נסיעת עבודה ממשרד למשרד או כדי לבקר לקוח, או שבן משפחה חולה ועומד למות ומישהו רוצה לבקר אותו לפני שהוא הולך לעולמו.

ואז יש את נושא ה״אחריות על המצב״. הנואם בסרט אומר שנוצר מצב שבו יש נוסעת שסובלת מחוסר נוחות בגלל שהיא יושבת ליד אנשים שמנים, ובעיניו אמור להיות ״ברור מאליו״ שבגלל שאותם אח ואחות שמנים ״אחראיים״ על זה שהם שמנים, הם צריכים ״לקחת אחריות״ ובעצם לא לעלות על הטיסה בכלל או לעשות מה שצריך לעשות כדי לא להפריע לאותה אישה רזה.


ויש כאן נקודה רגישה על הקשר בין השמנה, הרזיה, ואורח חיים בריא.

האם מי שמשמין אוכל בצורה שגורמת לו עודף קלורי, במיוחד למשקל מאוד גבוה ברמה שבה הוא יפריע לאנשים אחרים שלידם הוא יושב במטוס? בהחלט.

אבל אלו לרוב אנשים שהצריכה הקלורית של הגוף שלהם יחסית נמוכה – כראה שהם נולדו עם חילוף חומרים איטי יותר מלכתחילה, ושנים של ניסיונות הרזיה וגרעון קלורי האטו את חילוף החומרים שלהם אפילו יותר. במצב כזה, קשה להם להתמיד בתוכנית אכילה שבה הם יאכלו רק את כמות הקלוריות שהם זקוקים לה כי הם יהיו כל הזמן מאוד מאוד רעבים (ובגלל זה ניתוחי קיצור קיבה ותרופות נגד השמנה פועלות להקטין בצורה משמעותית את תחושת הרעב כדי לאפשר לאותם אנשים לאכול מעט מאוד בלי לסבול).

מעבר לזה, לא פעם האכילה הגרועה היא לא בהכרח כזו בולטת. אני זוכרת שפעם קראתי מישהי שהסבירה שכדי להשמין חצי קילו בשבוע – צריך לאכול 500 קלוריות נוספות כל יום. זה למשל יכול להיות מצב שאתם אוכלים בריא ובצורה מסודרת, אבל בין ארוחות מנשנשים מידי פעם כמה קוביות שוקולד, ואיכשהו מצליחים לנשנש חבילה אחת של שוקולד במהלך היום. החבילה הזו מוסיפה לכם 500 קלוריות ביום, שביחד מצטברות ל 3500 קלוריות בשבוע – ששוות בעצם לחצי קילו שומן.

מעבר לזה, הסביבה שבה אנחנו חיים הופכת להיות יותר ויותר רעילה מבחינת הרגלי אכילה. לפני כמה ימים יצא לי לראות סרטון של מישהי שהיתה שמנה בעברה ורזתה, והיא דיברה על כך שעצם העובדה שיש כיום אפשרות להזמין כמעט כל אוכל במשלוח בעזרת אפליקציות הופכת לממכרת עבור אנשים עם נטיה להתמכרות כי לא רק האוכל הפך להיות ליותר זמין, אלא גם יש למי שמזמין את האוכל את האפשרות לבקש שישאירו לו את המשלוח ליד הדלת – וכך בעצם הוא לא צריך לחוש בושה שכאדם שמן הוא מזמין ג׳אנק פוד או מנה מאוד גדולה של אוכל.

כלומר אצל אנשים מסוימים יכולה להיות משיכה גדולה יותר לאוכל, ו / או חילוף חומרים איטי יותר ו / או תיאבון גדול יותר בגלל נפח קיבה גבוה או חוסר איזון בהורמונים ששולטים בתחושת הרעב והשובע ו / או גורמים נוספים שגורמים להם לאכול הרבה או לבחור באוכל משמין ולא בריא – וכשכמה מההרגלים האלו (או אולי אפילו כולם) ״נפגשים״ בבן אדם אחד – נוצר מצב שבו הוא ישמין כי הוא יתקשה לשלוט מלכתחילה בהתנהגות האכילה שלו, ויתקשה לרזות למשקל סביר יותר כי הוא צריך להתגבר על יותר מידי גורמים נפשיים ופיזיולוגיים שמשפיעים עליו.

ואדם רזה לא מכיר את הקושי הזה כי אצלו האיזון ההורמונלי תקין ולכן הוא לא סובל מתיאבון מוגבר, והוא לא סובל ממצב נפשי קשה שלעיתים האכילה היא הדבר היחידי שמרגיע אותו, ולא מאף אחת מהבעיות האחרות שמהן סובל האדם השמן.


ויש את הצד השלישי בסיפור, שהוא חברת התעופה.

בעבר היתה דרישה של חברות תעופה שאנשים מעל משקל מסוים או מבנה גוף רחב מאוד אכן ירכשו מושב נוסף. אבל זה לא כזה פשוט – כי למשל לא תמיד יש בטיסה מושב נוסף, ולא פעם בטיסות מלאות אדם שמן היה נאלץ לרכוש מושב נוסף אבל לא קיבל אותו, או ששני המושבים לא יהו רצופים – וכך בעצם הוא לא יכול היה להנות מהרכישה, וגם האנשים שישבו לידו סבלו בדיוק באותה צורה שסבלה ממנה הבחורה בתחילת הרשומה.

מעבר לזה, לא פעם המדיניות לא היתה אחידה גם במסגרת אותה חברת תעופה, ואנשים יכלו לטוס בלי בעיה בכיוון אחד, אבל בכיוון השני פתאום נדרשו לשלם על עוד מושב, או שפשוט לא אפשרו להם לעלות על טיסה חזרה הביתה כי לא היתה להם את האפשרות לרכוש מושב נוסף כי הטיסה היתה מלאה מידי.

ריבוי של מקרים כאלו, שאחר כך עלו לאינטרנט מנקודת המבט הפגועה של הנוסעים השמנים, ובמיוחד כמה חברות תעופה ספציפיות שיצא להן שם רע במיוחד לאור ריבוי מקרים כאלו כנראה גרמו ללא מעט מהן לוותר על המאבק מול הנוסעים השמנים בתחום הזה.

אבל זה משאיר את הציבור בלי פתרון אמיתי.


אני לא חושבת שיש פה פתרון אידאלי. יש כמה דברים שאפשר לעשות בכל מקרה ספציפי – במקרה בתחילת הרשומה למשל אני חושבת שלנוסעת היה הרבה יותר קל אם באמת היו מאפשרים לה לשבת ליד המעבר, למרות שעולה לי החשד שמי שעושה כל כך הרבה רעש סביב תקרית כזו כנראה מחפשת סיבה להרעיש סביב אנשים שמנים ולא בהכרח מחפשת פשרה.

באותה מידה האח והאחות השמנים היו יכולים להזמין מקומות ליד המעבר אבל בחלקים שונים של אותה שורה כדי לא להעמיס יותר מידי על שלישיית מושבים, אבל עדיין לשבת אחד ליד השני ובצורה נוחה שמאפשרת להם קצת יותר מקום.

אני חושבת גם שהאפשרות כיום לשדרג את המושב יחסית בקלות למושבים קצת יותר רחבים במחלקת התיירים בעלות שהיא לא גבוהה לעומת המחיר של כרטיסי טיסה במחלקת עסקים או במחלקה ראשונה, ולא פעם הקצת מקום הנוסף הזה מספיק כדי להפוך את הטיסה לנעימה יותר.

מצד שני, להעליב אנשים שמנים ולאסור עלהם לטוס זה לא פתרון, וכולנו צריכים לחיות בהבנה שאנשים שמנים קיימים וטסים, ושהשמנה היא לא כזה נושא פשוט לטיפול.

האם יש לך אוספים?

הצעת כתיבה יומית
האם יש לך אוספים?

כשהייתי ילדה, היה לי אוסף מחקים, מאלו שאפשר היה למחוק איתם כתיבה של עפרון. מדובר היה על מחקים יפים שקיבלתי כמתנה לימי הולדת מחברים לכיתה שקניתי לעצמי בחנויות. עד כמה שזכור לי, מעולם לא השתמשתי בהם כי זה היה אוסף, עד שיום אחד הם פשוט הלכו לאיבוד.

כשגרתי בארה״ב בין 2001 ל 2004, אספתי את מטבעות רבע הדולר שהוציאה ארה״ב לכבוד המדינות השונות. כמובן שלא הצלחתי לאסוף את כולן כי היו מטבעות שיצאו רק ב 2008 – וכמובן שאספתי את אלו שקיבלתי בתור עודף, ותמיד היה כיף לקבל מטבע חדש ולא מוכר בתור עודף. אני זוכרת שבסוף 2005 יצא לי לבקר בארה״ב לביקור קצר ואיכשהו קיבלתי המון עודף במטבעות של רבע דולר, ובאמת היו שם כמה כאלו שלא היו לי עדיין.

כיום אני לא חושבת שיש לי אוסף, אולי מלבד כמה מזכרות מטיולים, כמו למשל כרטיסים לנסיעות שונות, או עטיפה מיוחדת של מזון או שתיה שמעוצבת יפה.

סן פרנסיסקו – חלק ראשון

רבים מהמטיילים לארה״ב שומעים על טיול לחוף המערבי ומיד חושבים על העיר לוס אנג׳לס. זו עיר שבהרבה מובנים כנראה מתאימה למשפחות רבות בגלל הקרבה לכל מה שקשור לתעשיית הסרטים ולתיירות סביבה – והקרבה של פארקים שונים כמו דיסנילנד (או כאלו שקשורים לסרטים).

סן פרנסיסקו בהרבה מובנים היא כנראה עיר שפחות קוסמת למשפחות, אבל רבים יגידו שהיא עיר מעניינת בהרבה מבחינה תרבותית – או לפחות היתה כזו עד שחברות ההייטר גילו אותה.

העיר סבלה מגרעונות קשים – ואי שם בתחילת העשור הקודם ראש העיר עודד חברות הייטק לעבור לעיר. זה גרם לעיר לעבור תהליך שנקרא ״ג׳נטריפיקציה״ שבו שכונה או עיר משנות את האופי שלהן כשאוכלוסיה מבוססת כלכלית מחליפה אוכלוסיה חלשה יותר. במקרה הזה עובדי חברות ההיי טק החליפו אוכלוסיות מקומיות עניות למדי, ורשתות גדולות שמשרתות אותם (כמו למשל רשת סופרמרקטים אורגניים) דחקו את רגליהם של עסקים קטנים.

כנראה שהקורונה שינתה את המצב, במיוחד עכשיו כשרבים מעובדי ההייטק יכולים לעבוד מהבית, אבל עולה השאלה מה יהיה עתידה של העיר.

עבור לא מעט מהאתרים התיירותיים, השינוי הזה לא הפריע, כמו למשל ברציף הדייגים של סן פרנסיסקו שנקרא גם רציף 39. יש בו הרבה אטרקציות תיירותיות כמו כמה מוזיאונים משעשעים והרבה חנויות ומסעדות שרובן די קיטשיות וכנראה גם לא זולות במיוחד.

כנראה שהדבר הכי אותטי במזח הוא אריות הים שהשתלטו על חלק ממנו ומהווים אטרקציה בפי עצמם:

מהאיזור ניתן גם לקחת טיולי שייט כמו למשל לאי אלקטרז ששימש בעבר כבסיס צבאי ואז כלא מפורסם שהיה אמור להיות מאובטח במיוחד. אפשר גם לטייל רגלית בסביבה ולהנות מהנמל של סן פרנסיסקו, ואז להגיע לכיכר גיררדלי שבו נמצא המפעל וחנות המפעל של חברת השוקולד גיררדלי, שמייצרת שוקולד טוב (בניגוד לשוקולד האמריקני הטיפוסי). מעבר לשוקולדים, אפשר בחנות לקנות גלידה ברוטב שוקולד וקינוחים דומים, וחשוב לציין שחנויות קטנות יותר של החברה נמצאות בכמה מיקומים אחרים בעיר.

עד כמה מפתה בעיניכם להשאר ללילה בודד במלון יוקרה?

אחד הערוצים האהובים עלי ביוטיוב הוא ערוץ של זוג נשוי שמטייל בעולם (והם אפילו ביקרו בישראל). הם מטיילים הרבה ובכל מיני צורות, לא פעם בצורה מאוד חסכונית (במיוחד בתחילת דרכם), ואפשר להגיד שהם הרוויחו ביושר את הפרסום שהם מקבלים כערוץ יוטיוב.

אבל כבלוגרים מפורסמים, הם לא פעם מקבלים ״צ׳ופרים״ – כמו למשל ההזדמנות לבלות בחינם 24 שעות בסוויטה יוקרתית במלון יוקרה בלאס וגאס, בתמורה לכך שהם יפיקו סרטון על השהות בחדר הזה, וכמובן יהללו וישבחו אותו. אמנם החדר אמור באופן ״רשמי״ לשמש מהמרים כבדים כצ׳ופר על כך שהם מבזבזים המון כסף בקזינו, כפי שהזוג מספר בסרטון עצמו – החדר בהחלט יכול לשמש קבוצה גדולה יותר של אנשים ״רגילים״ לחופשה מרוכזת, למשל כאתר למסיבת רווקים או רווקות לפני החתונה, או כחדר לחופשה משפחתית לשניים או שלושה זוגות.

אני מניחה שהזוג עצמו פונה לא פעם למלונות או חברות תעופה כדי לקבל צ׳ופרים כאלו (או שאולי בגלל הפרסום שלהם, חברות התעופה פונות אליהם), וייתכן מאוד שלמשל בתקופת הקורונה (שבה במקרה צולם הסרטון הזה, כפי שאפשר להתרשם מההערות של הזוג על הבידוד החברתי, והמסכות שהם והצוות של המלון לובשים בסרטון) – היה הרבה יותר קל למלונות השונים ולחברות התעופה השונות לאפשר להם להשתדרג לחדרים יותר יוקרתיים במלונות השונים, או למושבים במחלקה טובה יותר במטוס. אני מניחה גם שאחרי שהזוג טייל לא מעט ברחבי העולם, הם צברו לא מעט נקודות של חברות תעופה שלא פעם מאפשרות להם לשדרג את המושב שלהם במטוס בזול, או אפילו להזמין חופשות שלמות על חשבון הנקודות הללו, כך שגם בלי מתנות מגופים כאלו ואחרים, הטיולים שלהם כבר הפכו להיות די זולים גם אם הם מבלים במקומות שהם יחסית יוקרתיים.


אני יודעת שאני לרוב מטיילת בצורה צנועה יחסית, בטיולים של קמפינג ושינה בשקי שינה ואוהלים (וזה אם אנחנו לא נאלצים לישון באוטובוס), ולא פעם מזמינה חדרים באכסניות ולא במלונות רציניים. אבל אני מודה שלפעמים קצת קוסם לי להתפנק במלון טוב שכזה (למרות שהעיצוב של החדר הספציפי הזה הוא לא בדיוק לטעמי למרות שברור לי שמדובר על עיצוב מושקע ואפילו יוקרתי).

אני זוכרת שבזמנו במסגרת האתגר של וורדפרס בינואר שבו קיבלנו פעם ביום נושא לכתיבה, עלתה השאלה מה הייתי עושה עם היה לי סכום מאוד גדול של כסף, כזה שלא הייתי מצליחה לבזבז בחיים ״נורמליים״ – כדי לעודד אנשים לראות מה הם היו עושים עם סכום בלתי נגמר של כסף.

ואני מבחינתי בהחלט הייתי פורשת מהעבודה שלי ומתחילה לטייל בעולם, ובעיקר מנצלת את הכסף כדי לשדרג את עצמי למחלקת עסקים, וכנראה כדי להזמין חדרים גדולים ויפים יותר במלונות ובטיולי שיייט שונים. הייתי אומרת שהייתי שמחה להשתדרג בטיסות אפילו למחלקה ראשונה, אבל מסתבר שחלק גדול מחברות התעופה סוגרות את המחלקות הראשונות שלהן, למרות שיש כמה חברות תעופה מאיזור המפרץ וממזרח אסיה שדווקא שידרגו את החוויה הזו של מחלקה ראשונה, אולי כי הן מתפקדות באיזורים גיאוגרפיים שבהם יש לא מעט אנשים מאוד עשירים שכן מעוניינים בתנאים מאוד מפנקים, ואולי במובן מסוים גם קצת בשופוני שמספקת המחלקה הראשונה.


אבל לא לי ולא לבני הזוג האלו יש את האפשרות הזו לטייל כך בלי לחשוב על כמה עולים המלונות והטיסות. והם עצמם הצליחו להתגבר על זה בכך שבמובן מסוים החופשות שלהם הפכו לעבודה. הם צריכים להשקיע לא מעט זמן בצילומים של כל מקום שבו הם שוהים, החל מהטרקלינים בשדה התעופה שהם זוכים לבלות בהם, דרך המטוס עצמו (כולל המתנות שהם מקבלים והאוכל שמוגש להם), וכלה בסיורים בחדרי המלון שלהם ובעצם כל פעילות שהם עושים במהלך החופש. אם הם מבלים במקום מסוים כמה ימים כנראה שנשאר להם לא מעט זמן לבלות, אבל אני מניחה שמתוך היום הבודד שבו הם שהו באותו מלון בלואס וגאס הם כנראה היו צריכים לבלות כמה שעות טובות בצילומים של החדר, ושל האוכל, בין השאר כנראה כי גם עם כל הניסיון שיש להם, לא פעם הם צריכים לצלם מחדש דברים שהתפספסו או שזווית הצילום לא היתה מספיק טובה, או שהם דיברו בצורה לא ברורה או התחילו לצחוק.

שלא לדבר על העובדה שבין לבין הם צריכים גם לערוך את הסרטים האלו בצורה טובה, מה שיכול לבוא על חשבון זמן חופשה.

כך שאני לא בטוחה שהייתי מוכנה להתחלף איתם כדי לעבוד בלהיות בחופש.

מאכלי שבועות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני זוכרת שבתור ילדה, היינו מביאים לגן לא פעם ״ביכורים״ שהיה סל של ירקות ופירות שונים, אבל למרות הטיעון שפעם החג לא היה קשור למוצרי חלב – אני כן זוכרת שסבתא שלי היתה מכינה בכל חג בלינצ׳ס במילוי גבינה וצימוקים עוד כשהייתי ילדה קטנה. דווקא כמה שנים מאוחר יותר, כשמאכלי חלב הפכו להיות עוד יותר מייצגים של חג השבועות (וגם כשבמקרה הפסקנו להתארח אצל סבתא שלי לארוחות החג כי כבר היה לה קשה לבשל לכל כך הרבה אנשים, והיא סירבה שמישהו אחר יבשל או יביא אוכל מוכן במקומה) – היא התחילה להכין בלינצ׳ס פטריות.

מה שמדהים הוא שהיא היתה מכינה את מילוי הפטריות מחומרים שנחשבים כיום נחותים, כולל פטריות משימורים ואבקת מרק פטריות מהסוג הלא איכותי, והם היו טעימים משמעותית מאלו שנמכרים כיום עם כל הפטריות הטריות מכל מידי סוגים אקזוטיים ותיבול מפואר.

אני בתור ילדה לא ממש אהבתי מוצרי חלב, ובמיוחד לא גבינות. לכל היותר הייתי מוכנה לאכול גבינה צהובה מומסת על פיצה (אבל לא טריה בסנדוויץ׳), גבינת קוטג׳ רק כשהיא מוסתרת בלזניה או פשטידות, וגבינה לבנה כשהיא מוסתרת בתוך בורקס (שבימים ההם אמא שלי היתה מכינה בבית מבצק עלים קפוא, וגם היא היתה מערבבת את הגבינה עם אבקת מרק פטריות).

אבל דווקא כמבוגרת אני מאוד אוהבת גבינות, למרות שאני עדיין לא ממש אוהבת גבינת קוטג׳ כממרח. אבל אני כן אוהבת גבינות קשות שונות כמו פרמזן, גבינות ״כחולות״ כמו רוקפור או גורגונזלה, או גבינות מלוחות כמו פטה או גבינה בולגרית. אבל מסתבר שלמרות שאני אוהבת את הגבינות, אני לא אוהבת חלק משמעותי מהמאכלים שמכינים מהם. כלומר אני אוהבת למשל בליצ׳ס גבינה, ואני אוהבת עוגות גבינה אפויות או כאלו שמכינים בארה״ב מגבינת שמנת. אבל אני מאוד לא אוהבת פשטידות, אני לא אוהבת את עוגות הגבינה שמכינים בארץ בעיקר מקצפת, ואני גם לא ממש אוהבת פסטות עם רוטב שמנת (בעיקר כי במעין טרנד מאוס מתעקשים להוסיף לו תמיד פטריות).

לכן אני אוהבת מוצרי חלב, אבל לא ממש אוהבת את רוב המאכלים של שבועות.

כאשר למישהו או למישהי יש "את כל מה שאפשר לחלום עליו", מה זה אומר לדעתך? האם זה משהו בר השגה?

הצעת כתיבה יומית
כאשר למישהו או למישהי יש "את כל מה שאפשר לחלום עליו", מה זה אומר לדעתך? האם זה משהו בר השגה?

אני חושבת שמדובר פה על שאלה מאוד מורכבת, כי כל אחד יכול לחלום על דבר אחר. יש למשל מי שחולם שיהיו לו הרבה ילדים, ואחרים יכולים לחלום להיות עשירים – לעומת זאת עשירים יכולים להגיד שכסף לא בהכרח קנה להם שלוות נפש והם ירצו בכלל דבר אחר.

אבל האם כל דבר הוא בר השגה?

אני למשל זוכרת שכשלמדתי לתואר, למדה במקביל אלי סטודנטית שהיתה איכשהו מוצלחת בהכל. היא היתה מאוד חכמה והשיגה ציונים מאוד גבוהים (ובהמש המשיכה לפחות לתואר שני, אם לא יותר). היא לא היתה יפיפיה מדהימה, אבל היא בהחלט היתה אישה נאה. והיה לה בן זוג מאוד נחמד עוד מתקופת הצבא, שאיתו היא התחתנה במהלך אחת מחופשות הקיץ שלנו – ובפעם האחרונה שיצא לי לשמוע עליה לפני כמה שנים, הם עדיין היו נשואים אחרי לא מעט שנים. ויצא לי לפגוש אותה באיזשהו קניון לפני כמה שנים, והיא עדיין נראית בהחלט נאה.

ובהרבה מובנים, אני חושבת שהיא בהחלט נולדה עם לא מעט מהתכונות שהובילו אותה להיות מאוד חכמה וגם להיות נאה. אני מניחה שהתכונות האלו גם הובילו אותה למצוא זוגיות טובה בגיל יחסית מוקדם – למרות שאני בטוחה שחלק גדול מהיציבות של מערכת היחסים הזו נבעה גם ממאמצים שלה.

כמובן שיש גם הרבה סטודנטים אחרים שהתאמצו מוד כדי לקבל ציונים טובים, ואחרים עם אותה רמת כשרון של אתה סטודנטית אבל שלא ממש השקיעו והציונים שלהם היו נמוכים בהתאם.

כך שכנראה התשובה היא שההצלחה והיכולת להצילח ולהגשים חלומות תלויה בחלקה ביכולות טבעיות שאין לכל אחד – אבל גם בעבודה קשה שכל אחד עקרונית מסוגל לעשות.

מהו פריט הלבוש הישן ביותר שלבשת היום?

הצעת כתיבה יומית
מהו פריט הלבוש הישן ביותר שלבשת היום?

לצערי אין לי ממש פריטים ישינים ללבוש.

קודם כל, כפי שכבר סיפרתי בבלוג – עליתי בשנים האחרונות בכמה מידות, ולכן הרבה מאוד מהבגדים הישנים שלי כבר לא ממש עולים עלי.

אבל חלק מהבעיה נובע מזה שכיום הבגדים הזולים שאנחנו קונים הם גם מאיכות מאוד גרועה, ולכן לא ״שורדים״ הרבה מאוד זמן אלא מתחילים לדהות, נמתחים, או מתחילים לפתח חורים יחסית מהר. כדי לרכוש בגד שישאר איתנו במשך ״שנים״ נצטרך כנראה ללכת לתופרת איכותית או לקנות בגדים בחנויות יוקרה או חנויות מעצבים.