התיירת המקרית

חלק גדול מהתיירות בניו יורק מהנה לא רק בגלל האתרים הרבים, השונים, והמעניינים שיש בה, אלא גם בגלל האווירה – הארכיטקטורה והאנשים שניתן לתצפת בהם ברחובות. התמונות הבאות של הבניין שבו שוכנת עיריית ניו יורק צולמו מתחנת סאבווי שנמצאת ליד העליה לגשר ברוקלין מהצד של מנהטן.

חשוב לזכור שבניו יורק לא שווה להתנייד עם מכונית – לא רק שלא שווה לשכור מכונית, אלא גם נסיעה במוניות יכולה לקחת הרבה זמן. התחבורה היעילה ביותר היא ברכבת התחתית של העיר, שמגיעה לכל מקום מרכזי, כולל לרובעים כמו ברוקלין (שבשכונות היוקרתיות בה שקרובות למנהטן יש לא מעט תחנות שתדירות הרכבת בהן מאוד גבוהה).

הרכבת עצמה מאוד בטוחה במיוחד בשעות היום, למרות שאני לא הייתי נוסעת בה כאישה בודדה באמצע הלילה. כן יש בה מידי פעם כייסים, ופעם בהמון שנים יש פסיכי שמנסה לדחוף אנשים על הפסים בדיוק כשמגיעה רכבת – ולכן חשוב להיות עירניים ולשים לב למה קורה סביבכם (ולהתרחק כמה שיותר מקצה הרציף עד שמגיעה הרכבת). היא יכולה להיות מאוד צפופה בשעות הלחץ שבו ניו יורקים נוסעים לעבודה או חוזרים ממנה.

חשוב גם לשים שבכל ״צבע״ של רכבות יש כמה קווים, שחלקם מוגדרים כקווי אקספרס, כלומר שהם לא עוצרים בכל תחנה. במצב כזה ייתכן שהרכבת לא תעצור בתחנה שתכננתם לרדת בה, ותצטרכו לרדת בתחנה הבאה כדי לנסוע אחורה ברכבת לא אקספרס.

בעיר כמובן יש המון מופעי תרבות – החל מהרבה הצגות בברודווי, וכלה בקונצרטים ומופעי בלט ב״לינקולן סנטר״.חשוב לזכור שהעיר יחסית קרה בחורף ועלול לרדת בה שלג – אבל יש גם הרבה מופעים סביב חג המולד והשנה החדשה ששווה למי שמסוגל להתמודד עם הקור.

זה הנושא של השרביט השבועי השבוע.

בבסיס ההצעה המעניינת של טולי היתה הנחה מסויימת שאנשים מכירים את האמנים, ומספיק מבוגרים כדי לזכור א התחרות ביניהם – ולפתח העדפה כלפי אחד מהשניים. אבל מבחינתי למשל יהורם גאון ואריק איינשטיין היו שני זמרים ותיקים שההורים שלי ראו בהם זמרים שהם אהבו בילדות, ולכן מן הסתם שניהם התחילו את הקריירה ו״העימות״ ביניהם הרבה לפני שאני נולדתי.

וכך גם לגבי התחרות בין האמנים האחרונים. אני כן זוכרת שירדנה ארזי ועופרה חזה היו פעילות כשהייתי מאוד צעירה, אבל אני חושבת שאני והחברים שלי היינו צעירים מידי מכדי להכנס ל״תחרות״ ביניהן – וכנראה שהתחרות כבר התפוגגה כשהיינו מספיק מבוגרות כדי להתעניין בה, וגם אז אנ חושבת ששתיהן כבר לא ממש נחשבו לזמרות שמעניינות נערות צעירות שנהנו יותר להקשיב לזמר אדם. אני חושבת שבתקופה הזו ירדנה ארזי הוציאה תקליט צועני שלא היתה בדיוק מוזיקה בסגנון שעניין נערות צעירות או צעירים בכלל, ובהחלט פה למבוגרים. לכל היותר הייתי חושבת בגיל הזה שהשמלה שהיא לבשה על העטיפה של האלבום מגניבה (כשכיום אני מזדעזעת מחוסר הטעם של השמלה ורמת הקיטשיות שלה).

מצד שני, אני חושבת שבתקופה שבה אני גדלתי היתה פחות תחרות בין אמנים. אמנם היו ויכוחים האם אומן מסוים שניגן בסגנון מסוים טוב יותר או פחות מאמן אחר שמנגן באותו סגנון – אבל היה ברור שזה עניין של טעם ולא תחרות אבסולוטית.

״הלוויתן״ הוא סרט שיצא לפני קצת פחות משנה, ומספר את סיפורו של צ׳ארלי, גבר שמן מאוד ששוקל כמעט 300 ק״ג. הוא היה נשוי ואבא לילדה עד שהוא התאהב בגבר אחר, ואז יצא מהארון כדי לחיות עם הגבר הזה, והקשר שלו עם אישתו לשעבר וביתו התנתק.

אחרי שבן הזוג שלו התאבד, צ׳ארלי התמודד עם האבל בעזרת אכילה והשמין למימדים שמהווים סיכון בריאותי גבוה, כזה שמקשה עליו לתפקד, וללא קשרים עם העולם החיצוני בגלל הבושה שכרוכה בלהיות כל כך שמן. הוא עד כדי כך מתבייש בעצמו שכשהוא מעביר שיעורי כתיבה בזום – הוא לא מדליק את המצלמה.

הסרט כביכול אמור לתת ייצוג לאנשים שמנים, ואפילו שמנים מאוד – הגיבור של הסרט אמור לעורר אמפתיה והזדהות אצל הקהל, ובסרטים אין לרוב דמויות שמנות בכלל – שלא לדבר על דמויות ראשיות. וכשכבר יש, לא פעם דמויות שמנות הן הדמות הרעה בסיפור – או לכל יותר האתנחתא הקומית של הסיפור, ולא דמות שהיא רצינית עם סיפור אנושי משלה. אם אם יהיה מעין סיפור כזה לדמות משנית, כמו למשל אישה שמוצאת זוגיות – הגבר שאיתו תצא יהיה מעין לוזר שבו הדמות הראשית לעולם לא תראה עניין כי הוא פשוט לא ברמה שלה.

אבל מבקרים רבים מוצאים הרבה פגמים בסרט.

נתחיל מבחירת השחקן, ברנדן פרייזר – שחקן שהיה מצליח בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ומאז נעלם מהמסכים. יכול להיות שזה היה קשור לבחירה גרועה של תפקידים, ויכול להיות שזה היה קשור לבעיות אישיות שכללו הטרדה מינית, בעיות בריאות וגירושים מכוערים – וסביר להניח שהיה מדובר על שילוב של כל הגורמים האלו.

אבל ברנדן פרייזר הוא לא אדם שמן – אלא כזה שנאלץ ללבוש פרוסטטות כדי להפוך לדמות כזו שמנה. אבל מדוע לא לתת את התפקיד לשחקן שמן, ובמיוחד לא לשחקן שמן והומוסקסואל כמו הדמות – כפי ששואלת הכתבה הבאה? אנשים שמנים וחברים בקהילה הגאה מרגישים לא פעם שקשה להם למצוא תפקידים רלוונטיים – אז מדוע לא לבחור שחקן שייך לקהילות האלו כשיש דמות שמתאימה להן בדיוק?

הכתבה הבאה מעלה עוד כמה נקודות חשובות שמחזקות את הטיעון:

• יש הבדל משמעותי בין ללבוש חליפת שומן לבין לחוות את החיים כאדם שמן שסובל מיחס חברתי גרוע – ומן הסתם מי שחווה את החוויה יכול לתת לדמות עומק הבה יותר גדול.
  מעבר לעובדה שהיסטורית לבישת חליפת שומן תמיד שימשה בסרטים ליצור דמות שמנה נלעגת, מכוערת, ו / או רעה – ושימוש בטכניקה הזו מעלה את התחושה הזו מחדש כשמשתמשים בטכניקה הזו גם בסרט הזה. ואיונות עם הבמאי, תסריטאי ושאר אנשי הפקה עולה שנשמע שהם מנותקים מהחוויה האנושית של אנשים שמנים אמיתיים, ובעיקר מסתמכים על סטיגמות חברתיות כדי לאפיין איך אדם שמן מרגיש ופועל.
• היחס לאכילה של הדמות הוא משפיל – מלווה לזה רעש אכילה גס שרובנו רואים כדוחה ומגעיל (תחשבו איך לא נעים לנו לשבת ליד מישהו שאוכל ברעש גדול או עם פה פתוח) – כשברקע יש מוזיקה שמדגישה באופן תת הכרתי שהדמות עושה ״משהו רע״ כשהוא אוכל, לרוב ג׳אנק פוד.
  הגיבור גם כמעט חוטף התקף לב כשהוא מאונן – כלומר הוא בהכרח חולני כי הוא שמן.
  כל אלו הו סטיגמות מכוערות ולא ייצוג אנושי של אנשים שמנים.
• בסרט יש המון דעות קדומות על שמנים – החל מהעובדה שהם אוכלים רק ג׳אנק פוד בכמויות גדולות, וכלה בחוסר הבנה על למה הדמות הראשית לא פונה לטיפול רפואי. הסיבה הרשמית של סרט היא בכך שהדמות הראשית לא פונה לטיפול היא הרצון להוריש לבת שלו כמה שיותר כסף במקום לבזבז אותו על טיפול רפואי שלא יהיה יעיל – אבל במציאות אנשים שמנים וחברים בקהילה הבאה חוששים לפנות לטיפול רפואי בגלל סטיגמות שונות.
  רופאים לא פעם יניחו שכל מחלה נגרמת מההשמנה – או מהתנהגות שמשייכים אוטומאטית לקהילה הגאה. אני זוכרת שבזמנו אמיר גוטמן פרישר התראיין וסיפר שבמהלך האבחון שלו בלימפופמה – הרופאים התעקשו להניח שהוא מחליף הרבה בני זוג וסירבו להאמין לו שהוא היה במשך שנים נאמן רק לבן זוג אחד כי קיימת סטיגמה שלפיה זה לא אופייני לחברי הקהילה הגאה.

הכתבה הבאה שנכתבה על ידי מי שמגדירה את עצמה כ״שמנה מקצועית״ בעצם אומרת שאנשים רזים חושבים שהסרט כזה מעולה כי הוא מאפשר להם להראות אמפתיים כלפי אנשים שמנים – למרות שהם בעצם מריעים לדמות שמגשימה את כל הסטיגמות הנפוצות על אנשים שמנים: למשל שהם זוללים רק ג׳אנק פוד כל היום בכמויות מטורפות, או שהם כל כך מתביישים לצאת לעולם שהם מבלים את כל זמנם בבית, שגם הוא לרוב מטונף ומוזנח (ממש כמוהם).

והיחס פה לאוכל הוא חשוב ועקרוני משתי סיבות. קודם כל היחס של אנשים שמנים לאוכל הוא מורכב משמעותית מזה של אנשים רזים. זה לא נובע מכך שהרגלי האכילה שלהם עד כדי כך שונים מאלו של אנשים רזים (כי הרי גם אנשים רזים אוכלים לא פעם אוכל לא בריא, ולא בהכרח בכמויות קטנות מאלו של אנשים שמנים), אלא כי היחס החברתי סביב האכילה הופך את הפעולה הזו למביישת בכל פעם שהם לא אוכלים כמויות מאוד קטנות ו / או בוחרים אוכל שלא נחשב ל״בריא״ או ״מרזה״ שנע בטווח בין גבעולי סלרי לעלי חסה.

אבל יש סיבה נוספת לבעיה: הסרט מבוסס על מחזה שנכתב על ידי אדם שיש לו יחס בעייתי לאוכל שגובל בהפרעת אכילה (כנראה הפרעת אכילה כפייתית) – אבל הוא עדיין אדם רזה. ועצם העובדה שהאכילה שלו היא ״לא בשליטה״ אמורה כביכול לתת לו תובנה על איך אנשים שמנים מרגישים וחיים, לפחות בסטנדטים של החברה המערבית. אבל ההנחה הזו היא גזענית כלפי שמנים בכמה רמות – כי מצד אחד אנשים שמנים לא בהכרח ״לא שולטים״ באכילה שלהם ולא בהכרח סובלים מהפרעת אכילה (כפייתית או אחרת), ומצד שני אדם רזה, גם עם הרגלי אכילה גרועים, לא יזכה ליחס החברתי הגרוע שאליו זוכה אדם שמן.

מעבר לזה, מסתבר שהפקת הסרט עבדה עם גוף שאמור לתמוך אנשים שמנים – אבל מסתבר שמאחוריו עומדים לא מעט גופים שה״תמיכה״ שלהם באנשים שמנים כוללת עידוד של טיפולים רפואיים כמו תרופות הרזיה וניתוחי קיצור קיבה, שני טיפולים שכביכול אמורים להיות טיפולי קסם להרזיה, אבל בעצם יש מאחוריהם לא מעט תופעות לוואי וסיבוכים, והם לא בהכרח מובילים להרזיה לטווח ארוך לאחוזים די ניכרים מהאוכלוסיה. לא מדובר על תמיכה בלחימה נגד סטיגמות או יחס חברתי שלילי נגד שמנים – מה שמעיד על אג׳נדה שהיא נגד שמנים מצד הפקת הסרט, בין אם מחוסר הבנה או דעות קדומות.

והכותבת בעצם מסבירה את הבעיה: אנחנו לא צריכים עוד סיפורים על אנשים שמנים מנקודת מבטם של אנשים רזים, שמניחים שאנחנו זוללים יותר מידי מזון זבל, שפטריות ועובש גדלים לנו בכל קפל בגוף (ויש לנו כמובן גם פצעי לחץ מזוהמים בכל מקום שעליו אנחנו יושבים).

אנחנו כן זקוקים לסיפורים שבהם אנשים שמנים יציגו מציאות שונה – כזו שבה הם מסרבים לשנוא את עצמם כי הם שמנים, במיוחד לא כדי לעודד הרזיה. סיפורים שבהם נוכל לספר על היחס המורכב שלנו לאוכל, בלי שנדרש להרעיב את עצמינו ולא לוותר לתמיד על פיצה, שוקולד או המבורגר שמותרים לאנשים רזים רק בגלל החזות שלנו. ובעצם סיפורים על כך שאנחנו אנשים שלמים ושווי ערך לאנשים רזים – ולא פגומים רק בגלל השומן שלנו.

אני מניחה שרובנו מכירים את פיגועי ה 11.9 שהתרחשו בעיר ב 2001, במה שנחשב לפיגוע הגדול ביותר בעולם שריסק את מגדלי התאומים, שני המגדלים הגבוהים ביותר בעיר שהפכו לחלק בלתי נפרד מקו השמיים של העיר ולסמל שלה.

סביב הפיגוע גדלו המון מיתוסים. אחד מהם הוא על אנשים שניצלו מהפיגוע או שנמצאו במגדלים כשהוא קרה, כתלות בהחלטות קטנות של הרגע האחרון. אחת הדוגמאות הידועות לניצולים הוא השחיין האוסטראלי הידוע איאן ת׳ורפ שהיה בדרכו למגדלים כדי לעלות לנקודת התצפית כשהוא שם לב לכך שהוא שכח את המצלמה במלון, וביקש מנהג המונית להחזיר אותו למלון כדי לאסוף אותה – ובכך ניצלו החיים שלו.

הוא לא היה היחיד – מייקל ג׳קסון הוא אחד מכמה כוכבים וידוענים שהיו אמורים להגיע למגדלים ואיחרו, או שלא הגיע לטיסה ללוס אנג׳לס שהתנגשה בסופו של דבר באחד המגדלים – ואפילו מעריצה שנתקלה בגווינת׳ פאלטרו במהלך ריצת הבוקר שלה ונדהמה מהאירוע מספיק כדי לגרום לה לאחר לעבודה ובכך בעצם להינצל מהפיגוע.

אבל היו לפיגוע גם היבטים שליליים – כמו למשל אנשים שהתחזו לניצולים של הפיגוע למרות שהם בכלל לא היו באיזור.

אחד הסיפורים הידועים הוא אישה ספרדיה במקור בשם טניה הד שהגיעה לקבות תמיכה לניצולים מהבניינים ומהאיזור כולו בערך שנה וחצי אחרי הפיגוע – וסיפרה סיפור טרגי במיוחד. היא הכירה את מי שהיה הארוס שלה באיזור המגדלים זמן קצר לפני כן כי שניהם עבדו בהם, כל אחד מהם במגדל שונה. והם התאהבו, התארסו – ועמדו להתחתן תוך כמה שבועות באוקטובר.

ביום של הפיגועים הארוס היה במגדל הצפוני שנפגע ראשון, וטניה לא ידעה מה קורה איתו. היא ניסתה להתפנות מהמגדל הדרומי, רק כדי למצוא את עצמה ממתינה למעלית באחת הקומות שבהן פגע המטוס שהתנגש בבניין. היא איכשהו נשארה בחיים, ומתנדב עזר לה למצוא את המדרגות למטה, ששם הציל אותה כבאי בשניות האחרונות לפני שהבניין התמוטט.

אחרי כמה ימים בבית החולעם טניה התעוררה כדי לגלות שהיא פצועה קשה, ושהארוס שלה לא שרד את הפיגוע.

הניצולים כמובן קיבלו אותה לקבוצת התמיכה, והיא נחשבה לאחת ההניצולות הכי גיבורות ששרדו את אחד המצבים הכי קשים שאפשר – שאר הניצולים לא איבדו ארוס ולא היו בקומה שבה פגע המטוס. מהר מאוד היא התקדמה למעמד של ניהול הקבוצה בהתנדבות, וקידמה את האינטרסים של הניצולים.

אחרי בערך חמש שנים טניה התחילה לדבר על להתנתק מקבוצת התמיכה כדי ״להתקדם בחיים״, אבל לפני שהיא הצליחה להתרחק – ה״ניו יורק טיימס״ (עיתון רציני בניו יורק) התחיל לבצע תחקיר עליה וגילה שכל הסיפור שלה היה שקר. היא אפילו לא היתה בניוי ורק ביום של הפיגוע אלא למדה בברצלונה, ולמדה את הפרטים של הפיגוע והניצולים מהעיתונות ומהאינטרנט. מי שהיא טענה שהיה הארוס שלה היה אדם אמיתי שנהרג בפיגוע – אבל מן הסתם הם לא הכירו, והמשפחה והחברים שלו אמרו שהם לא מכירים את טניה (ומן הסתם נפגעו מאוד מהעובדה שהיא השתמשה בשמו כחלק מהסיפור שלה).

בשנים שעברו מאז שהמגדלים התמוטטו נבנה גורד שחקים אחר במקומם, וכמובן שגם נבנה אתר זכרון לפיגוע שבו ניתן לבקר (ובו נערך טקס הזכרון השנתי).

אבל הפיגוע מעלה שאלה מעניינת אחרת: עד כמה הייתם מוכנים כתיירים לעלות לקומות העליונות של הבניין החדש או של בניין האמפייר סטייט?

העליה לקומות העליונות של הבניינים היא חוויה מרשימה, ולי יצא לעלות לקומות העליונות של בניין האמפייר סטייט כמה פעמים אחרי הפיגועים (למרות שלא יצא לי לעלות לראשו של הבניין החדש, כי הוא עדיין היה בהקמה בביקור האחרון שלי בניו יורק).

ברמה העקרונית, יש בבניין 102 קומות, אבל מרפסת הצפיה הראשית היא בקומה 86. ניתן לעלות גם לקומה ה 102 תמורת תשלום נוסף, מה שמקנה גישה לשתי קומות הצפיה. לפי הפרסומית, הנוף מקומה 102 הוא לא עד כדי כך יותר מרשים מהנוף בקומה 86, אבל בניגוד למרפסת בקומה 86 שהיא פתוחה, התצפית מקומה 102 היא בחדר סגור – וזה יתרון כשמזג האוויר קר, או למי שפחד הגבהים יכול לגרום לו לחשוש מלשהות במרפסת פתוחה.

יש עקרונית גם את קומה 103 שפתוחה רק לסלבריטאים והיא ממש ממש ממש ממש קטנה, וקומה 104 שמשמשת רק לאנשי תחזוקה ובה יוצאים לאוויר הפתוח בלי גדר הפרדה, מה שכמובן דורש שימוש ברתמה שמחברת את מי שיוצא החוצה לבניין.

בביקור הראשון שלי בבניין אחרי הפיגועים, אי שם ב 2002, עליתי למגדל בשעות אחה״צ, עשיתי סיבוב בחוץ, ואז ישבתי קצת בקפיטריה שהיתה במרכז הקומה ה 86 והמתנתי ללילה כדי לצלם את העיר עם האורות והתנועה בה.

אבל בביקור האחרון שלי בבניין ב 2014, כבר לא היתה בקומה ה 86 קפיטריה ולא ממש היו בה מקומות ישיבה באופן כללי. באופן עקרוני הכרטיס למגדל (שאותו אפשר גמובן לקנות מראש אונליין, ויש אפשרות גם לרכישת כרטיס שיאפשר לכם להמנע מתורים) מאפשר לכם זמן בלתי מוגבל בבניין, אבל אני מניחה שבעצם אי קיומם של מקומות ישיבה וקפיטריה ההנהלה די מעודדת אנשים לא לשהות בו לאורך זמן, בין אם בגלל עומס ובין גם בגלל הרצון שהם ייכנסו לבניין כמה פעמים כדי לנהנות מהתצפית גם ביום וגם בלילה (ששתיהן מאוד שוות).

ואפרופו מקומות שאליהם ניתן לעלות בניו יורק – פסל החירות הוא אחד מנקודות המיון המפורסמות של העיר, אבל התורים כדי לעלות לראשו של הפסל הם אחד הדברים הכי ידועים לשמצה בעיר.

למי שרק מעוניין בתצפית טובה על הפסל – ניתן לעלות בחינם על המעבורת לסטייטן איילנד (כשפה ניתן לראות את רמת הקרבה לפסל). זמן הנסיעה לכיוון אחד הוא 25 דקות. בסטייטן איילנד עצמו יש כמה אתרים שאולי שווה לבקר בהם אם כבר נסעתם עד לשם.