התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בתור נערה, עבדתי לא מעט כבייביסיטר, במיוחד בתקופה שבה גרנו בארה״ב. זו היתה תקופה יחסית קצרה בקריירת הבייביסיטר שלי, אבל זו שהיו בה הכי הרבה משפחות שרצו להעסיק אותי: גרנו במעונות של משפחות מכל העולם שבאו ללמוד ברמה כזו או אחרת במוסד האקדמי שבו אבא שלי עשה פוסט דוקטורט, והיו שם גם לא מעט משפחות ישראליות. מכיוון שאני הייתי אחת הילדות המבוגרות בקהילה הזו, ואולי אפילו הכי מבוגרת עד ששנה אחרינו הגיעה משפחה מגדרה שהבת הבכורה שלה היתה מבוגרת ממני בשנתיים שלוש – הייתי המועמדת הטבעית להיות בייביסיטר עבור משפחות שהילדים שלהם היו ממש קטנים, ורובן היו כאלו. כך שהייתי עסוקה מאוד באותה תקופה – לעומת ישראל שבה היתה לנו רק שכנה אחת שהיתה מזמינה אותי מידי פעם לשמור על הילדים.

אבל שנה שנתיים אחרי שחזרנו הייתי כבר בגיל שבו יכולתי לקבל עבודת קיץ במקום העבודה של אבא שלי, שהיה מעסיק גדול למדי ןהיה פותח מספר מסוים של תפקידים כל קיץ לילדים למשימות של פקידות או עבודה בארכיבים שונים לתקופה של בערך שבועיים לכל ילד כדי לאפשר לכמה שיותר ילדים לעבוד במהלך החופשה. הייתי מרוויחה מספיק כסף שהיה מספיק לי לכל השנה כדי לצאת עם חברות ולקנות כל מיני קישקושים מהסוג שקוסם לנערות מתבגרות.

אמא שלי תמיד טענה שמקום העבודה שלה לא מעסיק ילדים של עובדים כי הוא קטן מידי, אבל בדיעבד מסתבר שהיא מצאה לאחותי עבודה באחת מחופשות הקיץ, מה שדי סתר את האימרה שלי והעלה שאלות שהיא כנראה לא היתה אוהבת לענות עליהן.

עבודת הבייביסיטר האחרונה שהיתה לי היתה כשהייתי בכיתה י״ב – חברה לא ממש קרובה קישרה ביני לבין הורים של ילדים שהיו זקוקים למישהי שתשמור על הילדים במהלך ערב אחד בשבוע.

הילדים היו מקסימים אבל ההורים הרגישו לי קצת מוזרים – האמא המשיכה למשל להניק את הילדה שהיתה בת לפחות שנתיים או שלוש, משהו שהיה מאוד חריג באותה תקופה (למרות שכיום זה אולי לא נפוץ אבל יותר מקובל), וגם לא היתה לה בעיה להניק בפני.

בפעם האחרונה שבה שמרתי על הילדים ההורים מאוד איחרו והילדים היו ממש ממש לחוצים ובכו, והדרך היחידה שיכולתי לחשוב כדי להרגיע אותם היתה לצאת איתם לרחוב ולהמתין שם כדי שהם יוכלו לראות מתי ההורים מגיעים.

ההורים לא השתוללו או משהו, אבל לא הגעתי אליהם יותר אחרי הביקור הזה.

---

כילידת ינואר לא היה לי הרבה זמן לפני הגיוס לצבא – אם אני זוכרת נכון, התגייסתי ארבעה שבועות בדיוק אחרי הבגרות האחרונה, כך שלא היה לי זמן לעבוד לפני הצבא. שירתתי בתור עובדת מבצעים בחיל האוויר ובמשך חלק משמעותי מהשירות שלי שירתתי במשמרות של כמה ימים בבסיס וכמה ימים בבית (המשמרות היו ראשון עד שלישי, שלישי עד חמישי, וחמישי עד ראשון). אני חושבת שכמה חיילות מהיחידה שלי עבדו כמה משמרות בתור מלצריות, אבל אני העדפתי לבלות את החופש שלי בדברים כיפיים.

אחרי שהשתחררתי רציתי להנות קצת מהחופש לכמה שבועות, במיוחד כשלא ממש היה לי זמן להנות מהחופש לפני השירות הצבאי שלי. אבל זה הפריע להורים שלי שרצו שאמצא עבודה, אז אחרי בערך חודש אבא שלי פשוט רשם אותי לחברת השמה בהייטק כי הוא חשב שכמי שתכנתה קצת בתור נערה אולי יתנו לי תפקיד מקצועי.

במקביל גם חיפשתי לבד מה שנקרא ״עבודה מועדפת״ במקומות כמו מלונות או תחנות דלק. היתה לי אז חברה שעבדה במלון בתור פקידת קבלה וקיוויתי להתקבל לעבודה דומה, אבל כשאני הגעתי להתראיין במלון – מי שראיינה אותי מיד שלחה אותי להיות מנקה, מה שהיה משהו שהיה די ברור למי שהכיר אותי שלא אהיה טובה בו. אני מודה שנפגעתי שלא נתנו לי תפקיד בקבלה של המלון כי ידעתי אנגלית לא רע, ולא ממש הבנתי למה לא הציעו לי תפקיד כזה. בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הפרעת הדיבור שיש לי גרמה למי שראיינה אותי לא לרצות שאהיה בקשר עם לקוחות, או שהיא חשבה שאין לי יכולת לבצע משהו מורכב יותר מניקיון.

חברת ההשמה היתה זו שבסופו של דבר השימה אותי בתור פקידה בחברת סטארטאפ קטנה בירושלים. עבדתי שם לתקופה יחסית קצרה, כי אמא שלי הצליחה בעזרת קשרים למצוא לי עבודה בתור ״מפעילת מחשב״ באוניברסיטה העברית. התפקיד בעצם כלל עבודה בחדר המחשבים המרכזי של האוניברסיטה, לפחות זה בגבעת רם. היו שם בעצם שני לדרים, שאנחנו ישבנו במהלך המשמרת ישבנו באחד מהם – ובכל אחד מהם היו כמה מחשבים גדולים ששימשו את האוניברסיטה. התפקידים שלנו היו מגוונים – היינו למשל אמורים לטעון קבצים לתוך המחשב לתוכנות שרצו בזמן מסוים או לבקשת משתמשים שונים, או לבצע גיבוי של המידע ברשת פעם בשבוע בחמישי בערב. אני זוכרת שהיתה אצלנו גם מדפסת ענקית שהדפיסה לא מעט מסמכים, בין השאר מכתבי קבלה או דחיה של סטודנטים למה שהם נרשמו, ובין השאר ראיתי שם מכתב קבלה של מישהו שלמד איתי בתיכון ללימודי רפואת שיניים.

התפקיד היה די מעניין ומאוד נהניתי ממנו – אבל לא יכולתי לצערי להמשיך לעבוד בו בתור סטודנטית ולכן נאלצתי לפרוש כשהתחלתי ללמוד לתואר.

---

במהלך התואר עבדתי בלא מעט עבודות פקידותיות שונות במהלך חופשות הקיץ. הכי זכורה לרעה היתה זו שבה עבדתי בקיץ בתור טלפנית בחדר מיון – תפקיד שבו לא הסתדרתי (למרות שבצבא הייתי בתפקיד דומה) והייתי גרועה בו, אבל כנראה שלא היה לאף אחד נעים לפטר אותי כי הגעתי לתפקיד עם הרבה ״ויטמין פי״. באותה מידה לי לא היה נעים להתפטר במהלך הקיץ בגלל המאמצים שנעשו כדי שאתקבל לעבודה, אבל הייתי מודעת לזה שלא אהבו אותי, במיוחד כשלא פעם היו הערות כלפי במיוחד מצד הרופאים השונים, ובדיעבד אני גם נזכרת בכמה תקריות שבהן עשיתי טעויות די קריטיות שאחריהן היו כמה אחיות שלא סבלו לעבוד איתי – באחת מהתקריות מסרתי למישהי חיצונית את שמה הפרטי של אחת האחיות כשלא הייתי אמורה למסור אותו, ובמקרה אחר משום מה חשבתי שמישהי היתה מאושפזת אצלנו כשהיא לא היתה, וההורים שלה התעכבו אצלנו במיון לכמה שעות לפני שהם הבינו שהבת שלהם לא אצלנו.

לכן כשתחילת השנה האקדמאית התקרבה, החלטתי להשתמש בה בתור תירוץ להתפטר כי למדתי בעיר אחרת מזו שעבדתי בה (שבה גרו ההורים שלי), במחשבה שגם הצוות ישמח שלא אחזור – אבל עדיין חטפתי לא מעט פרצופים חמוצים והערות על זה שאולי בכל זאת אמצע דרך לעבוד אצלם, אפילו בכמה משמרות בסופ״ש. ייתכן שהגעתי אז לשלב שבו כבר הייתי יחסית פחות מזיקה, והיה חבל להם לבזבז זמן על להכשיר מישהו אחר – או שפשוט היה מדובר על משחק אגו שבו היה להם חבל שאני התפטרתי לפני שהם פיטרו אותי למרות שהם מאוד רצו.

---

אחרי התואר שעשיתי (מתמטיקה ומדעי המחשב) התחלתי לעבוד כבר בעבודות קבועות בתור מתכנתת בהייטק, אבל בתחילת הקורונה פוטרתי ממקום העבודה שלי בגלל קיצוצים ולקח לי בערך חמישה וקצת חודשים למצוא עבודה חדשה. למזלי בתקופת הקורונה הוארכו הזכויות לקבלת דמי אבטלה כך שלא הייתי מאוד לחוצה, אבל אני חושבת שבסופו של דבר הצלחתי למצוא עבודה עדיין בתוך טווח הזמן שבו הייתי ממשיכה לקבל דמי אבטלה גם בלי הקורונה.

לקראת סוף החיפושים שלי, קרתה תקרית שעצבנה אותי.

יש איזה גבר בחדר הכושר שלי שהוא אדם מאוד פשוט ביכולות שלו, ובמהלך הקורונה הוא פוטר מהעבודה שלו כסניטר באחד מבתי החולים. הבחור החליט לקחת יוזמה ופנה למנהל חדר הכושר כדי לשאול את המנהל אם יש לו תפקיד להציע לבחור. המנהל התרשם מהיוזמה, והחליט להעסיק את הבחור בתור איש ניקיון – פחות בכל מה שקשור לשטיפת רצפות ושירותים, ויותר בסידור חפצים, העברת מגבות, ושאר תפקידים פיזיים שקשה לפשל בהם.

כשאמיל המתעמל הוותיק מחדר הכושר שמע על הסיפור – הוא החליט לייעץ לי גם לפנות למנהל כדי לבקש שהוא ימצא לי תפקיד. הבעיה היא כמובן שאני עובדת בתפקיד שאין בו צורך בחדרי כושר, ואמרתי את זה לאמיל – אבל הוא אמר לי לפנות בכל זאת למנהל ולתת לו לדאוג למה יכול להתאים לי.

הבעיה עם ההצעה היא כפולה – קודם כל כנראה שהשכר שהייתי מקבלת בתור עובדת בחדר כושר, בין אם בתור חלק מצוות הניקיון או בתור פקידת קבלה או משהו דומהֿ כנראה היה נמוך משמעותית מדמי האבטלה שקיבלתי. אבל מעבר לזה – העבודה היתה מקשה עלי לקבוע ראיונות לתפקידים בהייטק, וגם מקשה עלי ללמוד לראיונות שנדרשים בהייטק. כי לפחות בעיני היה אמור להיות ברור מאליו שעבודה כזו היתה אמורה להיות זמנית עד שאמצא עבודה קבועה.

אבל אמיל סירב להקשיב לזה, וגם מישהי אחרת בחדר הכושר שסיפרתי לה על ההתעקשות של אמיל סירבה להבין וטענה שאני צריכה לקבל כל עבודה שמציעים לי. כאילו אין פה עניין של יכולת או ידע מקצועי שרכשתי שאמור להוביל אותי לתפקיד שדורש אותם עם שכר מספק וסיפוק אינטלקטואלי…

ואני שואלת את עצמי למה הם לא חשבו על זה שיש לי את האפשרות למצוא תפקיד כזה.

לינק לרשומה הראשונה והשניה בנושא – ולפרק השני עצמו.

הכותרת של הפרק היא ״השמנה היא לא שפעת״- גישה שקצת סותרת את התפיסה הרפואית של השמנה כיום (שלא היתה קיימת אז) שהשמנה היא מחלה.

הפרק מתחיל עם משתתפת חדשה, נעמה דיסייני, שהולכת לאימון EMS שהוא שנוי במחלוקת בגלל שאין מחקרים שמראים שהוא יעיל יותר מאימונים רגילים כפי שהוא טוען. היא החליטה להתפטר מהעבודה כדי להרזות, והרגישה שהיא לא מסוגלת למקבל את העבודה והדיאטה והמטרות שלה בחיים מעבר לעבודה.

במהלך האימון נעמה כמובן צריכה להראות ממש סובלת עד גבול השבירה כי כביכול בהרזיה בלי סבל אין תוצאות – למרות שבעצם אימוני ה EMS אמורים לפחות להיות עבורה קיצור דרך.

היא אומרת בהמשך שחשוב לה לרזות ב״כל צורה הגיונית״, למרות שאין הוכחות לחלק מהטיפולים שהיא הולכת אליהם. אבל בעצם היא פונה לכל טיפול ״קסם״ שמציע לה פתרונות מהירים ומובטחים לכך שהיא תרזה, וכביכול עם הכי פחות מאמץ, כמו למשל טיפול בעזרת חום שבו היא לא ״צריכה להתאמץ״ ולא ״לסתום את הפה״ – ומובטח לה שהיא לא רק תרזה אלא גם ״תתחטב״ ולא תהיה ״רופסת״. עצם העובדה שרבים וטובים אומרים שהטיפולים האלו לא יעילים לא מעניין אותה במהלך הצילומים, וקצת מפריע לי שאין הסברים מלאים על למה הטיפולים שהיא בוחרת לעבור לא יעילים לטווח הארוך.

---

החלק הבא מביא אותנו שוב לעירית דגני שנמצאת ממש לפני הניתוח. היא מתייחסת אליו כאל ״לידה מחדש״. חלק משמעותי בהתחלת הפרק מראה את אמא של עירית וכמה היא דואגת לה, אבל גם מלווה אותה בתהליך הניתוח.

במהלך ההמתנה עירית תצא מהניתוח, אמא שלה מתארת אותה כמישהי מאוד אגרסיבית ולא נעימה לאנשים אחרים – נקודה שנשמעת בשלב זה של התוכנית כעובדה סתמית ולא חשובה, אבל תהדהד שוב בסוף הפרק הבא (והאחרון).

בהמשך הפרק אנחנו חוזרים לעירית שבועיים אחרי הניתוח, ואחרי ירידה של 14 ק״ג. היא מספרת שהיא עדיין מפנטזת על אוכל, אבל הרבה פחות מאשר בתחילת התהליך (למרות שבהמשך היא מספרת שיש הבדל בין מה שהמוח שלה רוצה לבין מה שהגוף רוצה – והמוח שלה ״מת מרעב״), ומצד שני מספרת על תחושה ״שמיימית״ בגלל הירידה. זה שלב ראשוני שמוכר ללא מעט אנשים שבו הם ב״ירח הדבש״ של ההרזיה: היא קורית מהר ובקלות, ולכן הסיפוק מהתהליך לא פעם מחליף את הרצון באוכל, או לפחות מחפה על הקושי שבוויתור עליו. כמובן שחלק משמעותי מהבעיה בכל ניסיון הרזיה הוא ירח הדבש הזה מסתיים, ואז הרצון לאכול חוזר להיות מושך יותר, במיוחד כי בשלב מסוים תהליך ההרזיה מאט או אפילו נעצר, ויש פחות סיפוק ממנו. מעבר לזה, בניתוחי קיצור קיבה לא פעם הגוף ״מתרגל״ יחסית מהר לכמות קטנה מאוד של קלוריות, ובמקביל המגבלות של הניתוח מתרופפות כי למשל הקיבה גדלה עם הזמן, מה שמשפיע מהר מאוד על קצב ההרזיה.

חשוב לזכור שלא פעם – בתקופת ירח הדבש הזו נראה שהכל ילך בקלות גם בעתיד, ושהמרזה יוכל להתמודד עם כל אתגר אם הוא רק יזכור את תחושת הנצחון שהוא הרגיש בדרך לנקודה שאליה הוא הגיע. אבל חשוב לזכור שגם עם ניתוחי קיצור קיבה שהם טיפול קיצוני שקשה הרבה יותר לעקוף אותו בדרך להשמנה – באחוז מאוד גבוה של המקרים (משהו בין 40% – 45%) יש עליה חוזרת במשקל.

עירית גם מקווה שאחרי הביקורת הראשונה שלה היא תוכל להתחיל לאכול אוכל טחון. חשוב להסביר פה שבעצם בשלבים הראשונים אחרי הניתוח צריך לתת לקביה להתאושש מהניתוח עצמו ויש מגבלות מאוד גדולות על האכילה – שהן מובילות לירידה הראשונית המאוד מהירה במשקל. עם הזמן עירית תוכל לאכול אוכל יותר ויותר ״נורמלי״, למרות שייתכן מאוד שהניתוח ישאיר אי אילו מגבלות לגבי מה היא יכולה לאכול.

ובשלב הזה של הפרק יש גם אמירה מאוד מעניינת של עירית לגבי זה שנעלי הספורט שלה הן חדשות – ונעלי הספורט הראשונות שהיא רכשה בשלושים השנים האחרונות. זה מעלה כמובן את השאלה מדוע היא לא עשתה ספורט לפני כן במסגרת של הרזיה ללא ניתוח? זו עובדה עקרונית כי הניתוח אמור להיות פתרון אחרון לבעיית ההשמנה אחרי שכל ניסיון אחר נכשל – ונשמע שאולי עירית לא בהכרח מיצתה ניסיונות קודמים להרזיה.

פן אחר של הסיפור הוא שחודשיים אחרי הניתוח וירידה של 25 ק״ג – עירית מרשה לעצמה ללכת לספר כדי להסתפר בתספורת יפה, משהו שבהחלט תורם למראה חיצוני יותר אסתטי שלה. וזה מעלי אצלי שאלה: למה שעירית לא תפרגן לעצמה תספורת יפה גם במשקל גבוה יותר? האם אולי חלק מהבעיות שהיא מקשרת להשמנה בעצם קשורות לחוסר החינניות שבמראה שלה כשמנה שנראה כהזנחה אפילו?

אנחנו חוזרים לעירית שוב בהמשך הפרק, הפעם ארבעה וחצי חודשים (או חמישה) אחרי הניתוח וירידה של 40 ק״ג ״וחצי״. עירית מצד אחד אומרת שהבחירה בניתוח היא הבחירה הטובה ביותר שהיא עשתה – אבל מצד שני היא מודה שהניתוח לא פתר לה בקלי קלות את כל הבעיות בחיים, ובפרק הבא תדבר על כך שהיא פנתה לטיפול פסיכולוגי, כנראה כדי להתמודד עם דברים שונים.

---

הדיאטנית איילת קלטר מספרת שבעבר סיפרו לנו שהרזיה היא פשוטה: צריך פשוט לאכול פחות – וכך נרזה, אבל הגישה הזו נכשלה עבור הרבה אנשים. ובאמת בעבר הגישה היתה שכמה שאנשים יאכלו פחות – כך הגיוני יותר שהם ירזו יותר. כך היה גם כשאני הייתי צעירה מאוד בשנת השמונים ואפילו התשעים שבהן חגגו דיאטות הכסאח.

ובמובן מסוים השיטות האלו גם הפכו את ההרזיה למשהו שמתבסס על מוסר מסוים – מי שנמנע מאוכל הוא אדם ״טוב״ ש״זוכה״ להרזות, אבל מי ש״זולל״ ולא ״סותם את הפה״ הוא אדם ״רע״ ו״לא מוסרי״ שמשמין. ובעצם זה הפך למצב שבו השמנה הפכה למשהו לא מוסרי ורע.

אבל הגישה של ״תסתמו את הפה ותרזו״ השתנתה בשניים או שלושה העשורים האחרונים, ויש לא מעט דגש על אכילה בריאה ו״נכונה״ שתוביל להרזיה. ויש משהו מאחורי הדברים: למרות שהגבלה קלורית היא עדיין חשובה, מה שאנחנו אוכלים בתוך המגבלה הקלורית הזו משנה. כמובן שהתגובה של כל אחד היא אישית, אבל שינוי באיזון של אבות המזון יכולה לשנות את היכולת של הגוף שלנו לצבור שומן ולהשפיע על תחושת השובע שלנו שתאפשר לנו להשאר במסגרת הקלורית יותר בקלות.

אבל חשוב לזכור שנושא השובע הוא רק פן אחד של הרזיה והשמנה, ושרמת הפיתויים והאוכל המשמין שיש מסביבינו היא גם בעיה קשה, שאיילת לא ממש מתייחסת אליה.

ואז עולה נקודה מאוד רגישה: איילת מדברת על קישור אוטומאטי בין השמנה וחולניות – ומיד דובר אחר ״מסביר״ לנו שהחולניות הזו קשורה רק להשמנת יתר מאוד ״קיצונית״, בלי היכולת להבין שאלו לא רק אנשים חריגים בהשמנתם שהוא רואה סביבו אלא לא מעט אנשים שמנים אבל כאלו שהם לא חריגים אלא פשוט נמצאים בטווח היותר עליון של ההשמנה.

איילת קלטר מחזקת את הנקודה הזו בכך שהיא מדברת על כך שאנשים ״עגלגלים״ הם בסדר ולא צריכים לרזות, אבל סובלים מיחס גרוע כאילו הם ״שמנים באמת״. וזו נקודה רגישה – כי אמנם איילת לא מדברת על אנשים שמנים באמת ועל איך ראוי להתייחס אליהם, וסביר להניח שכאשת מקצוע גם עבורם היא מעוניינת ביחס מכבד וראוי, אבל עצם ההבדלה בין שתי הקבוצות שהיא עושה, העובדה שהיא מתייחס לאנשים עם השמנה גדולה כסובלים מהשמנה ״נוראית״, והעובדה שהיא שוללת יחס שלילי רק עבור מי שהיא מכנה ״עגלגלים״, נוצרת רמיזה שזה בסדר להתייחס בצורה גרועה לאנשים שהם שמנים ״באמת״ ולא סתם ״עגלגלים״.

אבל לאיילת יש נקודה חשובה: בחברה שמקדשת רזון כמה שיותר גדול, כבר אין ממש הבחנה בין השמנה שמזיקה בריאותית לבין כזו שהיא לא כזו, ומבחינתה יש משמעות להרזיה כנראה רק בפן הרפואי של הבעיה.

מצד שני, כדי ״למכור״ אורח חיים בריא איילת טוענת שצריך להדביק לו הרזיה, כי אחרת זה לא ״סקסי״ – אבל יש פה בעיה מסויימת: אורח חיים לא בריא הוא גם גורם סיכון בדיוק לאותן מחלות שההשמנה היא גורם סיכון עבורן, גם במשקל שהוא כביכולת תקין, וזו עובדה חשובה שאף אחד בפרק לא ממש טורח להזכיר, וחבל.

---

מיד אחרי הדברים של איילת קלטר על כך שהרזיה ״מוכרת״ ו״סקסית״, אנחנו עוברים לדמות חדשה נוספת: מיכאלה רינגר-פלג, מנחת קבוצת הרזיה של ״חלי ממן״, ומישהי שרזתה בצורה משמעותית בעברה. היא משתמשת בעובדה שהיא רזתה כמה עשרות ק״ג כדי לתת השראה ללקוחות של הקבוצה וכדי לעזור להן לרזות ולהשיג בעצם את מה שהיא השיגה – הצלחה בהרזיה ודרך ההצלחה בהרזיה גם הצלחה בחיים עצמם.

מיכאלה מספרת שעבורה לא היה ברור שאפשר ללבוש ג׳ינס בתור שמנה, במיוחד כשאת ילדה או נערה. בהמשך הפרק מיכאלה מספרת שאבא שלי היה גבר נאה ש״שנא״ אנשים שמנים, ולכן היה יורד עליה בגלל המשקל לאורך החיים, וכנראה שחלק מהגישה שלה לנושא נובעת מהיחס של אבא שלה לנושא. אבל כמו בהרבה סיפורי הרזיה – הבעיה שמיכאלה מציגה היא לא בעיה שבהכרח נובעת ישירות מעודף המשקל שלה (כפי שלמשל מחלה היתה נובעת ישירות ממנו), אלא בעיה באיך החברה (כמו למשל אבא שלה) תופסת אנשים שמנים כ״לא ראויים״ מספיק כדי ללבוש ג׳ינס, או לחוות הרבה דברים אחרים שהם ברורים מאליהם עבור אנשים רזים כמו זוגיות, חיי חברה, או אפילו עבודה במקרים מסוימים.

מעבר לזה, היחס השלילי של אבא של מיכאלה כלפיה אולי עזר לה לרזות בטווח הארוך, אבל בטווח הקצר הוא גרם לה לא פעם לבולמוסי אכילה ולאכילה בסתר כדי שהוא לא חלילה יגלה שהיא ״לא בדיאטה״. הוא כמובן היה מגלה מה שהיה גורם לו להשתולל ולצעוק – משהו שבאופן מיידי היה מחמיר את הבעיה ולא עוזר לפתור אותה.

כשאחת הלקוחות של מיכאלה נשאלת ועונה אילו דיאטות היא ניסתה בעבר – היא מספרת על הרבה מאוד ניסיונות בכל מיני שיטות – חלקן טובות ולא בהכרח שונות מאלו ש״חלי ממן״ בהדרכת מיכאלה מציעים (שומרי משקל) לצד הרבה שיטות שונות של ״דיאטות כסאח״ שלא נועדו לעזור לטווח הארוך. אבל למה בעצם הפכה מיכאלה לפתרון האולטמטיבי, ומה היא אישית מציעה ששיטות ההרזיה האחרות שאותה בחורה ניסתה לא הציעו בזמנו?

התשובה היא כנראה ״ההרזיה הקבוצתית״ שהקבוצות של חלי ממן מאפשרת.

הסוציולוגית ד״ר מאיה מאור אומרת שהטיפול הקבוצתי בהשמנה הוא בעצם המקום שבו אנחנו מתוודות על ה״חטאים״ שלנו (ובואו נודה בזה – רוב המשתתפות בקבוצות האלו הן נשים ולא גברים) למי שבעצם ״מפקחת״ עליה, שזו קצת המדריכה אבל בעיקר הקבוצה כול. בתמורה לוויתור על הפרטיות שלנו בפני נשים אחרות, הקבוצה אמורה בעצם לתת לנו את ״כוח הרצון״ לשמור על המסגרת, אבל בעצם מדובר על מצב שבו הקבוצה ״רואה הכל״ בכל מה שקשור לשגיאות שלנו, כך שבעצם היחס החיובי שאנחנו מקבלים ממנה על ההשגים שלנו והיחס השלילי לכשלונות הוא זה שאמור להחליף את ״כח הרצון״ שלנו (או לפחות לחזק אותו). כלומר המשתתפות בקבוצה ממשטרות את המשתתפות האחרות כמו שהקבוצה גם ממשטרת אותן עצמן.

איילת קלטר מסכימה עם כך שיש משהו כמעט דתי בטקס הזה שרואה בחריגה מכללי הדיאטה בתור חטא שצריך להענש עליו, את ההשמנה כגיהנום – ולעומת זאת הרזון הוא האושר ולכן הוא גן עדן ואמור להוביל לחיים מושלמים. אבל בעצם המסגרת הזו יכולה להיות מה ששומר עלינו אומללות, ולא ההשמנה עצמה.

חלי ממן מופיעה עם מיכאלה כמה דקות ומנסה לרכך את המסר שההרזיה היא חזות הכל, והיא עצמה מודה שיש שמנות מאושרות. אבל כשהיא אומרת שבעצם מה שחשוב זה הסיפוק, מיכאלה מסבירה שהיא מרגישה סיפוק מההדרכה והעמידה מול קהל, אבל בעצם לא העזה לעשות את זה קודם בגלל ההשמנה. מאוחר יותר בפרק מיכאלה מספרת על הגירושים שלה, שקרו בגלל חוסר התאמה ולא היו קשורים להרזיה שהיא התחילה אי אלו חודשים לפני כן – אבל היא העזה לעשות משהו רק כשהיא התחילה להרזות ולהיות ״יותר אני״.

ויש לחלי אמירה שלפיה לגיטימי ונומלי לצאת לפעמים מהמסגרת של ההרזיה ושזה תהליך טבעי וקורה גם לה בתור מישהי שרזתה ושומרת על ההישג לאורך זמן. אבל ה״סוד״ של להשאר רזה מבחינת חלי (וגם מיכאלה) הוא לא להלחץ מהיציאה ובכך לגרור בעצם מעין מצב סיבובי שבו האכילה הגרועה גורמת להשמנה שמחריפה את התחושה הגרועה שהיא בתורה מובילה לעוד השמנה – ונוצר מצב של סבב כמעט אינסופי של תחושות שליליות והשמנה שמזינים אחת את השניה. במובן מסוים הן לוקחות את הגישה של איילת קלטר והן טוענות ש״לא להלחץ מההרזיה״ בעצם עוזר לתהליך ההרזיה – משהו שסותר קצת את המסר של איילת ונשמע קצת לא אמין.

---

אחד המקומות האהובים עלי בעיר הוא הגן הבוטני. מדובר על גן בוטני בינוני בגודלו (לא ענקי, אבל עדיין כזה שבכל ביקור גיליתי כמה פינות סתר חדשות), אבל בהחלט כיפי. בסוף 2004 אמן הזכוכית צ׳יהולי הציג כמה מהפסלים שלו בגן, וחלקם עדיין נשארו בו עד היום, ובזמן כתיבת הפוסט (אי שם באמצע 2023) יש בגן תערוכת ״אוריגמי״ שיש סיכוי שגם כמה מהפסלים שלה יישארו לאורך זמן. כנראה ששילוב האומנות בגן הפך לאטרקציה שמושכת אליה לא מעט מבקרים ואכן תורמת ליופי של הגן.

במקום יש גם קפיטריה נחמדה שבה אוכלים בחצר מוצלת, וחנות מזכרות נחמדה.

הגן עצמו הוא חלק מהפארק הגדול של אטלנטה ששמו piedmont park שגם בו שווה לבקר ולהסתובב. נחמד להסתובב בו, ויש ממנו נוף יפה לדאון טאון של אטלנטה – איזור שיש בו הרבה מסעדות, וגם כמה אטרקציות אחרות כמו מוזיאון קוקה קולה (שמעולם לא ביקרתי בו, אבל שמעתי שניתן לטעום בו טעמים של קוקה קולה מכל העולם כולל קולה בטעם קיווי), מרכז CNN שבו יש סיורים מודרכים באולפן שהם מאוד מעניינים, והאקווריום של אטלנטה שביקרתי בו כשהוא רק הוקם והוא היה מרשים – אבל בסופ״שים נדרש להזמין אליו כרטיסים מראש.

באחד מהביקורים הקצרים שלי בעיר אחרי שחזרתי לישראל מהרילוקיישן שלי לאטלנטה, יצא לי לנסוע לפארק והגן הבוטני באוטובוס. גבר אפריקני אמריקני שראה שאני תיירת והלחית לשוחח איתי באוטובוס אמר שחבל לו שתיירים לרוב פחות מודעים לכך שיש בעיר מוזיאון לזכרו של ד״ר קינג – כך מכונה מרטין לותר קינג, לוחם זכויות האדם בשנות השישים שגדל בעיר.

מעבר לזה יש סביב בעיר לא מעט אתרים תיירותיים שנמצאים במרחק נסיעה מהעיר עצמה – כמו למשל מסלול הליכה בשם Talullah Falls שבו יצא לי לבקר עם כמה קולגות באחד הסופ״שים. בנוסף, מצפון לעיר נמצאת עיר תיירותית בשם Helen שמנסה לחקות עיר אלפינית באירופה ומהווה בעיקר מלכודת תיירים כי יש בה בעיקר המון מסעודת וחנויות שונות שאמורות לאפיין את איזור האלפים באירופה – כולל חגיגת ״אוקטובר פסט״ עם הרבה מאוד בירה.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל חשוב לי לציין שאין לי ממש המלצות על כל מיני מסעדות עממיות. אני כנראה לא ממש מתחברת לאוכל ״עדתי״ מאוד ואפילו שונאת חומוס (כן, יש אנשים שששונאים חומוס. תתמודדו) – מה שהופך אוכל רחוב למשהו שפשוט לא קוסם לי.

חשוב לציין שאני לא מפלה בין סוגי אוכל ועדות שונים. אני שונאת אוכל אשכנזי ממש כמו את זה המזרחי, ואני אפילו שונאת סושי.

אז ההמלצה היחידה שיכולה להיות לי היא על הפלאפל בפינה של ביאליק וארלוזורוב ברמת גן שהוא יחסית מאוד זול, ובכל פעם שאכלתי שם יצאתי מרוצה כי הפלאפל היה טרי.

---

מה שכן רציתי לכתוב היה על טרנד שהתחיל בארה״ב כאוכל רחוב – ובישראל הפך להיות טרנד פלצני.

בזמנו, צעירים רבים שרצו לפרוץ לתחום המסעדנות בארה״ב גילו שמדובר על משהו שדורש הרבה מאוד כסף. לכן מישהו עלה על רעיון מגניב: אפשר לשכור משאית שאפשר להמיר אותה למטבח פשוט, לבשל בה, ולמכור ממנה את האוכל. ובארה״ב יש הרבה הזדמנויות למקומות שבהן משאיות כאלו יהיו מקום נוח למכור ממנו מזון כמו למשל במגרשי חניה לפני משחקי ספורט גדולים, או באיזורים תיירותיים.

כמובן שמדובר על מטבח קטן שמאפשר רק תפריט יחסית מצומצם מאוד ועל אוכל זול יחסית, אבל ה״פוד טראקס״ הפכו להיות מאוד פופולריות בארה״ב בדיוק בגלל זה. אבל בגלל התדמית הכל כך מגניבה שלהן – כשהטרנד הגיע לישראל, במקום להפוך לדרך שבה שפים צעירים יכולים להתפרסםֿ, זו הפכה לעוד דרך של מסעדות מוכרות ובמיוחד שפים מוכרים עד מיאוס מכל מיני תוכניות ריאילטי אוכל לקבל עוד במה שבה הם יכולים להתפרסם.

והשפעם הצעירים כנראה עסוקים מידי בימינו כדי בלנסות להתפרסם שוב ושוב ושוב דרך תוכניות הריאליטי השונות מכדי אשכרה לפתוח מסעדה בתוך משאית.

בשלב הבא בסיפורה של עירית היא נפגשת עם המנתח שיבצע בה קיצור קיבה, שמסביר גם לעיני המצלמה שיש כמה סוגי ניתוחים, שכל ניתוח מותאם למטופלים עם התנהלות מאוד ספציפית, למרות שלפחות לעיני המצלמה הוא לא מפרט איך מתבצעת ההתאמה הזו ומה השיקולים שעומדים מאחורי הבחירה. מה שכן חשוב לו לציין שיש סיבוכים לניתוח – הם מציין שהם נדירים, אבל כחלק מאחריותו כרופא הוא מחוייב לציין שהם קיימים כדי לאפשר לעירית בחירה מודעת בפתרון הזה.

עצם ההכרה של המנתח במגוון הניתוחים והצורך בהתאמת הניתוח והמנגנונים השונים שלו למטופל היא טובה – במיוחד כשיש מנתחים שמתמחים בסוג ניתוח בודד ומתעקשים להכיל אותו על כל מטופל שמגיע אליהם. מצד שני, אסור לשכוח גם שיש ניתוחים מורכבים יותר ופחות, שמשפיעים לא רק על ההתאמה של הניתוח למטופל, ולא רק על סיבוכים פוטנציאליים (ככל שהיתוח מורכב יותר – כך הסיכוי לסיבוכים גדול יותר), אלא גם על האפשרות לניתוח חוזר בעתיד אם חלילה יהיה בו צורך. כי ככל שהמנגנון של הניתוח ״מונע״ יותר – כך הניתוח החוזר יצטרך להיות מגביל אפילו יותר כדי לעבוד – וזה מגביר כמובן את הסכנה לסיבוכים מניתוח עצמו, אבל גם מהאכילה המוגבלת עוד יותר אחריו שעלולה לגרום לתת תזונה. זה שיקול שלא עולה במהלך השיחה, וחבל שכך.

בשיחה שיש לעירית עם הפסיכולוגית של המחלקה היא אומרת ש״הכי מסוכן מבחינתי להשאר שמנה״, משהו שהפסיכולוגית מאוד מסכימה איתו, אבל זה לא בהכרח נכון. כפי שאני כתבתי בעבר, לי יצא להכיר מישהי שעברה את אותו ניתוח שעירית עברה, ולא שרדה אותו. מעבר לזה, יש סיבוכים שגם אם הם לא מובילים למוות – הם מאוד מקשים על החיים. למשל סיפורה של אלונה זוהר שגם היא התנתחה באותו ניתוח שבו התנתחה עירית – ונאלצה לעבור שנתיים של טיפולים כדי להתגבר על הסיבוכים, וגם היום לא יכולה לאכול בצורה נורמלית. ואם ניקח ציטוט מהכתבה של דברים שאלונה אמרה:

בתום השנה רזתה זוהר 89 ק"ג והגיעה למצב של תת־תזונה, במצב גופני ונפשי נורא. "לא הפסקתי לבכות. מאישה שמחה, חייכנית וצחקנית הפכתי לאישה כבויה. האשמתי את עצמי במה שקרה, ריחמתי על הגוף שלי, על משפחתי, על בעלי שטיפל בי במסירות שלא תיאמן, ומאוד התגעגעתי לאכול. שכחתי איך לועסים, שכחתי איזה טעם יש לאוכל ומה מרגישים כשטועמים, חלמתי בלילות לאכול סלט ירקות",

"לא הרגשתי שניצחתי, הרגשתי שנכשלתי. עשיתי רע לעצמי ולמשפחתי. כל חיי חלמתי ללבוש מכנסי ג'ינס, לזרוק עליי טי־שירט ולהרגיש את העצמות בצדי הכתפיים והלחיים. באותו שלב רק רציתי לחיות, ולחיות מבחינתי היה לאכול".

הפרק גם מציג את נועם פרתום המשוררת שמבטאת הרבה דברים דרך השירה וההופעות שלה. היא מעלה את הנושא שהמשפחה והסביבה, ובמיוחד האמהות – רוצות לעצב את הבנות שלהן כמוצלחות: יפות, רזות, ומטופחות. אבל כפי שעומרת הדוגמנית לשעבר מעיין קרת, יש למה שהאמהות אומרות השפעה גדולה – אבל גם להתנהלות שלהן מעבר למילים. גם היחס של האמהות לגוף שלהן ולהרגשת האשמה על האכילה שלהן משפיע על הבנות שלהן.

כפי שנאמר על ידי הפסיכולוגית ד״ר ענת גור, בעצם מקובל מאוד שנשים ישקיעו בצורה ״ראויה״ בנראות שלהן, כולל בניתוחים פלסטיים. זה בעצם מצב שבו אנחנו כנשים לא מרגישות טוב עם הגוף שלנו – וזה מגיע מאמהות, שלא עושות את זה מתוך רוע אלא כי הן מפחדות שאם לא נעמוד בסטנדרטים האלו – לא נתחתן ולא נבנה משפחות, ונהיה בעצם ״סוטות״ ומודרות מהחברה.

חלק מהבעיה היא שעיקר הבעיות סביב דימוי הגוף מתחיל בגיל ההתבגרות שבו הנשים הופכות מילדות לנשים – לא רק במובן הנפשי אלא בעיקר במובן הגופני, ומפה נובעת המורכבות שלו. חלק מזה נובע מזה שכנערות הרבה פחות קל להן לשמור על מבנה גוף מאוד רזה כי הגוף שלהן כנשים (גם צעירות) הוא לא כזה.

מעיין קרת מדברת על זה שיש את מקרי הקיצון של הפרעות האכילה, אבל הגבלות מיותרות על החיים השוטפים הרבה יותר נפוצות, כמו למשל תחושת בושה ללכת לים או להגיע למערכת יחסים עם נערים בכיתה. ומה שגרוע יותר – האכילה נעשית משהו גס ולא בסדר, וזה הופך להיות תחרות של מי יותר מקפידה על לאכול כמה שפחות.

רות צדוק הכלבנית מדברת לעומת זאת על זה שהיא הרגישה שהגדירו אותה שמנה מגיל הילדות, למרות שבדיעבד היא מבינה שהיא לא היתה כזו. ואכן יש מצב שבו בגילאים צעירים ההגדרה של ״מיהי שמנה״ הרבה יותר מחמירים מאלו של נשים בוגרות, כנראה כי טווח המשקל הוא לרוב יחסית נמוך. היא מספרת על תקיפה מינית מגיל צעיר מאוד, מה שמחבר שוב את ההשמנה לתקיפה מינית – משהו שנשמע כאילו מצב שבו רוצים בכוח להסביר את ההשמנה של כל הנשים בפרק בפגיעה מינית, למרות שהמצב הוא לא בהכרח נכון לכולן.

אטלנטה היא לא יעד תיירותי מבוקש במיוחד, וכנראה מי שמתכנן טיול לא בהכרח יעצור בה. אבל באופן עקרוני יש סיכוי שתגיעו לעיר בנסיעת עבודה ותרצו לסייר בה קצת בסופי השבוע ובערבים – או שתעברו בה בדרך ליעד אחר (כי היא קרובה לפלורידה, ויש בה ששדה תעופה גדול שממנו אפשר לטוס להרבה ערים אחרות).

אני מכירה את העיר כי התגוררתי בה כמה שנים כחלק מרילוקיישו, ואז יצא לי גם לבקר בה כמה פעמים בשנה או השנתיים אחרי שחזרתי לארץ. בעיר התחילה פריחה כלכלית משמעותית אי שם בסביבות שנת 2000 שהפכה אותה למרכז כלכלי ותרבותי משמעותי שיש בו הזדמנויות לא רעות עד היום.

חשוב לזכור שאטלנטה נמצאת בדרום מזרח ארה״ב – איזור שידוע בעיקר במלחמת האזרחים שבה הוא היה מעורב אי שם באמצע המאה ה 19. באיזור עצמו היחס למלחמת האזרחים שונה מהנרטיב שאנחנו מכירים (שבו הדרום היה רע, הצפון היה טוב, ורק מלחמה יכלה לשחרר את העבדים השחורים). המלחמה למשל לא נקראת ״מלחמת האזרחים״ אלא ״המלחמה בין המדינות״, וחלק מהסיבות מאחוריה לא נבעו מאידאולוגיה של שחרור העבדים אלא גם מסכסוכים כלכליים וסכסוך לגבי העצמאות של המדינות עצמן בתוך האיחוד שהוא ארה״ב (כשמדינות הדרום דרשו יותר חופש למדינות עצמן, ומדינות הצפון מן הסתם רצו יותר שליטה כדי לכפות על שחרור העבדים).

את הגישה של הדרום לנושא (או לפחות זו שהיתה קיימת בתחילת המאה העשרים)ניתן לראות בספר ״חלף עם הרוח״ שנכתב בעיר על ידי הסופרת מרגרט מיטצ׳ל, תושבת העיר – שעל סמך הספר זוכה הפרסים גם הופק סרט ידוע. כיום הספר והסרט נחשבים לגזעניים למדי (למרות שיהיו מי שיטענו שיש להם חשיבות כחלק מנרטיב שמציג את ההיסטוריה של האיזור), אבל חשוב לזכור שהנושא עצמו הוא כמובן מורכב מאוד, כשבשנים האחרונות יש לא מעט מאבקים כדי לנסות להסיר סממנים של ״מדינות הדרום״ בכל מיני אתרים במדינות עצמן. בכל אפן באטלנטה עצמה יש לא מעט מקומות ומוזיאונים קטנים סביב הסרט והספר (כולל כאלו שמציגים תלבושות מהסרט) כיעד תיירותי.

מרגרט מיטצ׳ל נהרבה בתאונת דרכים בגיל מאוד צעיר, וקבורה בבית קברות בשם Oakland Historical Cemetary. לי יצא לבקר בבית הקברות ההיסטורי הזה במסגרת קורס צילום שעשינו ובו תרגלנו צילום של קברים שונים ומעניינים שנמצאים בבית הקברות שהוא יותר פארק מאשר בית קברות כפי שאנחנו מכירים מישראל. אחת התמונות שצילמנו היתה של פסל שמצביע אחורנית על כמה מגורדי השחקים של העיר – תמונה שהמדריך שלנו צילם בזמנו עם עדשה מאוד ארוכה שאפשרה לו להתפקס מאוד על הפסל, שאנחנו הצלחנו לצלם בעזרת עדשות הרבה פחות ״מפוקסות״ ולכן התוצאה פחות טובה משמעותית.

עוד יעד שמתעד כמה מגיבורי המלחמה של הדרום הוא Stone Mountain – שהוא בעצם גוש גרניט גדול (כראה הכי גדול בעולם) שעליו חרטו בזמנו כמה מהגנרלים החשובים של מלחמת האזרחים. ניתן לטפס עליו ולרדת ממנו ברגל – אבל יש גם רכבל שניתן לעלות באזרתו ולהנות מהנוף סביב בזמן העליה.

השעה שבה עולים על ההר היא גם עקרונית, מכיוון שהשקיעה עליו וממנו היא יפה – אבל לחובבי הטיולים שרוצים לעלות ולרדת ברגל שווה להגיע במהלך היום. מעבר לזה, סביב ההר יש לא מעט פעילויות נוספות כמו למשל רכבת שעושה סיבוב סביב ההר עם הסברים היסטוריים וגיאוגרפיים שונים (שיכולה להיות מעניינת לילדים), או ״אחוזה״ בסטייל ״חלף עם הרוח״ שנמצאת ליד ההר. מצד שני, בשבת בערב יש ליד ההר מופע אורקלי מרשים שהיה בהחלט מהנה.

מעבר לכך, יש סביב ההר גם מרכזי כנסים, ולא פעם לקראת חגים מסוימים יש גם הפעלות שונות – כמו ההפעלה שאני וחברה זכינו לבקר בה באחד מהביקורים שלנו בעיר לקראת חג ההאלוווין וחג ההודיה האמריקנים שהדלועים השונים מככבים בהם: