What fear have you conquered? על איזה פחד הצלחתי להתגבר?

As a child, I remember being really afraid of crossing suspension bridges, the kind which would rock in the wind or even just by having me cross them (not to mention the horrible rocking that would ensue whenever someone else was crossing it).

Years later my mother told me an interesting story. When I was 5, we moved to Canada for a few months for my dad's studies – so we used the time to travel quite a lot. On one of these trips my sister (who was 2 at the time) and I just ran on such a suspension bridge, which really scared my mother, or at least that's what she told us.

I assume she somehow managed to calm her fears by making us afraid of such bridges, instead of dealing with it in a more constructive way.

Just before the Covid pandemic I traveled to New Zealand, and had to cross quite a few suspension bridges, and surprisingly enough had no problem crossing them, even in windy weather and quite a few other people crossing them in both direction.

I no longer thought these bridges were scary, and I only remembered my fear of these bridges because I saw a few other travellers who were hesitant to cross them because of the obvious rocking of the bridge.

So I have no idea why or how I overcame this fear of suspension bridges.

בתור ילדה, אני זוכרת שמאוד פחדתי מגשרים ״תלויים״ מהסוג שמתנדנד ברוח או כשאני צועדת עליהם (שלא לדבר על ההתנדנדות הנוראית שלהם כשאנשים אחרים התחילו לצעוד עליהם).

שנים אחר כך, אמא שלי סיפרה לי סיפור מעניין. כשהייתי בת חמש, גרנו בקנדה לקצת פחות משנה בשביל הלימודים של אבא שלי, ומן הסתם ניצלנו את ההזדמנות כדי לטייל. ולפי הסיפור של אמא שלי, באחד הטיולים האלו, אני ואחותי (שהיתה אז בת שנתיים) רצנו על גשר כזה והיא מאוד פחדה.

אני מניחה שהדרך שלה להתמודד עם הפחד הזה היה לגרום לי ולאחותי לפחד מהגשרים האלו במקום להתמודד עם הבעיה בדרך יעילה יותר.

קצת לפני מגיפת הקורונה יצא לי לטייל בניו זילנד, שהם היו לנו כמה מסלולים שבהם היו גשרים תלויים כאלו. ולמרבה ההפתעה שלי, לא היתה לי שום בעיה לחצות גשרים תלויים כאלו, גם בתנאי מזג אוויר של רוח, או כשהרבה אנשים עברו על הגשרים לשני הכיוונים.

לא ממש שמתי לב לזה שהחשש שלי עבר, ונזכרתי בו רק כשראיתי שהיו כמה אנשים אחרים שקצת חששו לעלות על הגשרים האלו כשהיה די ברור שהם זזים מצד לצד.

כך אין לי מושג מתי ואיך הצלחתי להתגבר על הפחד שלי מפני הגשרים האלו.

בין מרי אזרחי למלחמת אזרחים – מדרון חלקלק

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בעיני חלק גדול מהבעיה נובע מחוסר הבנה של למה עלתה הממשלה הזו לשלטון.

אם תחזרו לרגע למבצע ״שומר חומות״ במאי 2021, מעבר לעובדה ששיגורי הטילים הפכו להיות מדויקים יותר וקשים יותר ליירוט על ידי מערכות ״כיפת ברזל״, גם באיזור תל אביב – חלק גדול מהסכנה נבע מכך שבערים מעורבות (לןד, רמלה, יפו, וערים דומות) היו מהומות שבהן לא פעם ערבים תקפו כל מי שהם חשדו בו שהוא יהודי (ובמקרים מסוימים פגעו גם בערבים אחרים).

בלא מט מהערים המעורבות באיזור המרכז (כלומר אלו שקרובות יחסית לתל אביב) הפעולות האלו הסתיימו בסוף המבצע, אבל בצפון הארץ ובדרום המצב שונה – והאלימות הזו נמשכת לאורך זמן בדרעים שונות, החל מירי אקראי שפוגע בישיובים יהודיים, רכבים שנוהגים בצורה פרועה בכבישים בין הערים ולעיתים קרובות גם בערים עצמן, ולא פעם גם בגביית דמי ״פרוטקשן״ מעסקים שונים רק כדי שלא ישרפו אותם.

בבחירות האחרונות – הימין הקיצוני היה היחיד שהתייחס למצב הזה באופן ישיר וכזה שהציע פתרון כביכול פשוט וקולע: בואו פשוט נתמודד בכוח עם המעשים האלו, ונראה לפושעים מהמגזר הערבי מי ״בעל הבית״ פה.

במקביל, השמאל בימינו רק הולך ומקצין (כפי שכבר כתבתי בהרחבה בפוסט הזה) ולא נותן פתרון אמיתי לבעיה חוץ מאשר לדבר על ה״כיבוש״. עקרונית ועובדתית נכון שהנוכחות הצבאית שלנו בשטחים היא חלק גדול ומשמעותי מהבעיה שיש לנו עם האוכלוסיה הערבית בתוך שטחי המדינה ומחוצה להם, אבל בגישה של ה״כיבוש״ אין דרישה מצד הערבים להפסיק עם האלימות שלהם ואפילו במובן מסוים חוסר הדרישה הזו נתפס בתור הסכמה שקטה להתנהלות האלימה של הציבור הערבי וכהצדקה שלה.

במצב כזה, חלק גדל מהאוכלוסיה פשוט פונה למי שמציע לו פתרון ישים לבעיה ולא מאשים את הציבור בה. ולכן בעצם יש הצדקה של חלק גדול מהציבור לצעדים שעם הזמן יכולים להתדרדר למצב לא רצוי לכולנו – פנימית ובינלאומית.


השאלה היא בעצם עד כמה נוצר פה מצב שבו צריך כחלק מההליך הדמוקרטי ולקבל את החלטת הרוב, מה הגבול של כוח הרוב בהריסה של מה שאנחנו תופסים כבסיס הדמוקרטיה – ואיך באמת אפשר לשנות את הממשל כדי שיקבל את ההחלטות שבעינינו הן הנכונות.

חשוב קודם כל לזכור שהיו תקופות שבהן הדעות של הימין לא קיבלו מקום בהחלטות המדיניות – למשל במהלך תהליך השלום שהובילו רבין ופרס בתחילת שנות התשעים (כשבתקופה שבה נערכו השיחות הראשוניות היה חוק שאסר על שיחות שכאלו), או בתקופה שבה פונתה רצועת עזה. ואם נסתכל אפילו קצת יותר אחורנית אפשר גם לדבר על התקופה שבה פונה חבל ימית לטובת השלום עם מצרים. במצבים האלו, השמאל גילה הרבה פחות הבנה למחאה של אנשי הימין למדיניות שהשמאל קבע.

מעבר לזה, לקרוב משפחה רחוק שלי שכותב לא מעט בפייסבוק על פוליטיקה יש תיאוריה מעניינת.

קודם כל כרקע – חשוב לזכור שבניגוד ליאיר לפיד טבני גנץ שפשוט החליטו להכנס לפוליטיקה כמועמדים לראשות הממשלה לפני יחסית מעט שנים, נתניהו גדל בשורות הליכוד וביצע כמה תפקידים לפני שהוא הפך למועמד לראשות הממשלה מטעם הליכוד, ובמהלך השנים שירת לא פעם בתפקידים של שר מאוד בכיר. לכן הוא מכיר טוב מאוד את המערכת הפוליטית לא רק בארץ, אלא גם את מקומה של ישראל מבחינה בינלאומית.

התיאוריה של אותו קרוב משפחה שלי היא שביבי לאורך השנים תמיד בחר להכנס לשותפות בקואליציה עם מישהו ש״ימתן״ אותו – החל למשל עם אהוד ברק שהיה ראש מפלגת העבודה, וכלה בגנץ בבחירות של 2020. למרות שבכל אחת ממערכות הבחירות האלו הוא יכול היה להקים ״ממשלת ימין על מלא״, הוא העדיף שיתוף פעולה עם השמאל.

היבה לכך היא כנראה העובדה שביבי הבין שמבחינה בינלאומית, ״ממשלת ימין על מלא ״לא תתקבל בצורה טובה. עד כמה שהיינו מעדייפם לשכוח או להתעלם מזה – ישראל תלויה בקהילה הבינלאומית ממש כמו כל מדינה אחרת, במיוחד כשאנחנו מדינה קטנה שתלויה מצד אחד ביצוא ובעבודה בשיתוף פעולה אקדמאי תעשייתי עם הרבה מדינות בחו״ל, ומצד שני זקוקה לתמיכה דיפלומטית של לא מעט מדינות אחרות ובראשן ארה״ב במסגרות בינלאומיות כמו למשל באו״ם.

לכן הסברה היא שביבי כרגע כל כך נואש להמנע מהמשפטים נגדו ומהעונשים שצפויים לו – הוא פונה לדרך שהוא עצמו יודע שהיא לא טובה. והוכחות לכך התחילו להערם ברגע שהיה ברור ביבי מתכנן להקים ממשלה כזו. ארה״ב יצאה באזהרות מראש על פעילויות בשטחים או מבחינה משפטית שלא יהיו מקובלות עליה ושהיא לא תגן עליהן בפורומים בינלאומיים כמו האו״ם – ואפילו כבר גערה בשר החוץ החדש שנשמע באחד הנאומים הראשונים שלו כפרו רוסי ונגד אוקראינה.

ומובן שהממשלה הזו סיבכה את ביבי גם בליכוד עצמו, שלרבים מבכיריו שנאמנים בלית ברירה לביבי נותרו ללא תפקידים ראויים.

אני מניחה שהשאלה המהותית פה היא מה האינטרס של ביבי. ברור שלא ממש אכפת לו ממצב החברה בישראל ככל עוד הוא מצליח להתחמק מהכלא וממשיך לקבל מתנות חינם לו למשפחתו. אבל התדרדרות במצבה הבינלאומי של ישראל יביא מהר מאוד מצוקה כלכלית לישראל, מה שכמובן עלול להשפיע על היכולת שלו להבחר שוב – וכמובן לקבל מתנות ממקורבים.

לכן יש מי שטוענים שאחרי שהוא יצליח להתחמק מהמשפט, ביבי יוביל אותנו לבחירות חוזרות כדי להתחמק מאחיזתם של אנשי הימין הקיצוני, בתקווה שכוחם יופחת בבחירות הבאות. ייתכן מאוד שהוא ינסה גם לפנות לגנץ או לפיד כדי להקים ממשלת אחדות במקום בחירות, כיבכול אחרי שהוא ״יבין״ את הנזקים של הממשלה ״ימין על מלא״ שלו ועל כך שהציבור לא מרוצה.

כך שמה שיקרה הלאה תלוי באורך הנשימה של הממשלה הנוכחית, שתלוי בעיקר ביכולת של ביבי לחלץ את עצמו מהמשפטים שהוא כרגע עומד בהם.

What is your preferred mode of travel? איך אני אוהבת לנסוע?

I don't own a car. Living in the city center of a relatively big city on the suburbs on Tel Aviv, I can easily get to most places I need to get to by walking, or by using very convenient public transportation.

But I do love flying – I guess because to me, it represents traveling to new and interesting places, or perhaps even an adventure. Luckily I was used to long lights from a young age, so I really don't mind them and even enjoy the chance to watch as many movies as I like…


כידוע אין לי רכב. כמי שגרה במרכז עיר די גדולה שצמודה לתל אביב, אני יכולה להגיע לאין שאני צריכה להגיע בהליכה, או בתחבורה ציבורי מאוד זמינה.

אבל אני כן מאוד אוהבת לטוס – כנראה כי עבורי זה מייצג נסיעות למקומות חדשים ומעניינים, או אפילו הרפתקאות. למזלי אני רגילה מגיל די צעיר לטיסות ארוכות, כך שממש לא אכפת לי לטוס להרבה זמן ואפילו נהנית לראות כמה שיותר סרטים במהלך הטיסה…

If you had a billion US dollars, how would you spend it? אם יהיו לי ביליון דולרים אמריקניים, איך אבזבז אותם?

I assume the amount is a billion dollars is meant to be such a large sum that I would never have to worry about money ever again – but as countless celebrities have shown us in the past, there's no such thing as "too much money to spend" if you try hard enough to find new interesting and expensive ways to spend it.

Therefore I would need to plan how to spend it, and I assume that part of the planning would be to invest a large portion of it in various ways that would maintain and even increase it's value so I would always be stable financially, even in old age.

I would also do my best not to publicize the fact that I am so rich – because as many lottery winners have shown us, once you get rich, many people would want you to "lend" them the money or "invest" it in them or through them without ever seeing this money ever again.

Also, after being unemployed for a few months during the Covid pandemic, I don't think having no job or other ways to occupy me and fill my time is good for me – so I would keep working or find an alternative by volunteering.

But I would want to do a few things with the money. First – travel as much as I can without having to worry about money, even to places such as Antarctica which are very expensive to reach.

I would also like to buy a nicer apartment, even though the one I already own is pretty nice – but I would like one designed better, and the budget to decorate it to my taste.

And I would also be able to afford some household help, such as having a cleaner come once a week.


אני מניחה שההצעה לביליון דולר נובעת מהרצון לראות מה נעשה עם סכום בלתי מוגבל של כסף ברמה שלא אצטרך לדאוג שוב לעניינים כספיים. אבל כפי שהרבה מאד כוכבים ועשירים אחרים הראו לנו בעבר – אין דבר כזה של ״יותר מידי כסף שאי אפשר לבזבז״ אם מנסים למצוא דרכים חדשות ובזבזניות במיוחד כדי להוציא את הסכומים האלו.

לכן אצטרך לתכנן איך להוציא את הכסף, וחלק גדול מהכסף ילך לכיוון של השקעה בערוצים שונים כדי שהכסף ישמור על הערך שלו או אפילו יגדיל אותו כדי שתמיד תהיה לי יציבות כלכלית, גם בגיל מבוגר.

אני גם אעשה ככל יכולתי כדי לא לפרסם את העובדה שהתעשרתי – כי כמו שקרה להרבה מאוד זוכים בלוטו, ל פעם אנשים מבקשים ״הלוואה״ או ״השקעה״ מאדם שהתעשר, והוא כמובן לא מקבל את הכסף חזרה אי פעם.

ןמכיוון שבתקופת הקורונה הייתי מובטלת לכמה חודשים – ברור לי שאני לא ארצה להפסיק לעבוד או לפחות להנדב, כי אני אצטרך מסגרת למלא את הזמן שלי בעבודה או לפחות בהתנדבות.

אבל כן יש כמה דברים שארצה לעשות עם הכסף – קודם כל לטייל בעולם, גם למקומות שנחשבים יקרים כמו למשל טיולים לאנטרקטיקה.

אני חושבת שארצה לקנות גם דירה חדשה למרות שהדירה הנוכחית שלי לא כזו גרועה, אבל כן ארצה דירה שתמצא חן בעיני ואוכל לעצב בעצמי עם מספיק תקציב כדי לעצב כראות עיני.

בנוסף אשמח אם יהיה לי כסף כדי שתהיה לי עזרה בבית, כמו למשל עוזרת שתנקה פעם בשבוע.

What chore do you find the most challenging to do? איזו משימה הכי קשה לכם לעשות?

When I was growing up, we never had any chores. My mom wanted things done her way, and didn't have the patience to teach us (eve though she always said that she just didn't have the time to have the job done twice). Even when she had back problems, she preferred buying a dishwasher rather than have us wash the dishes, or hired a housekeeper when she was too tired to clean up the house herself.

So when I moved out of the house, the toughest part of living with other people was that I didn't know much about housekeeping. Part of it was that I didn't know to do the chores correctly, but another part was that I often didn't realize that something had to be done – much the the annoyance of other people around me.

Of course that eventually I learned all I needed to know about housework. But I guess that in a way I never liked doing any of them since they always seemed to be part o the annoying things we have to do as grownups. But if there's e chore I truly don't like – that would be dishwashing. Somehow getting up close and personal with all the dirty parts of the dishes isn't pleasant.


כשהייתי ילדה, מעולם לא השתתפנו בעבודות הבית. אמא שלי אהבה שדברים יתבצעו בדרך שהיא אוהבת, ולא ממש היתה לה סבלנות ללמד אותנו (למרות שהיא תמיד טענה שפשוט אין לה זמן לבצע דברים פעמיים). אפילו כשהיו לה בעיות גב, היא העדיפה לקנות מדיח כלים מאשר לתת לנו לשטוף כלים, וכשהיה לה קשה לנקות את הבית היא העדיפה לשכור עוזרת בית.

אז כשיצאתי מהבית, החלק הקשה ביותר בלחיות עם אנשים אחרים היהת העובדה שלא ממש היה לי מושג בכל מה שקשור לתחזוקת הבית. חלק מזה היתה העבודה שלא ידעתי לעשות דברים כמו שצריך, אבל חלק אחר היה בכך שלא הייתי מודעת לזה שצריך לעשות משהו – וזההיה מעצבן לאנשים סביבי.

ברור שבסופו של דבר למדתי את מה שהייתי צריכה ללמוד על עבודות בית. אבל אף פעם לא ממש אהבתי לעשות אותי כי הם תמיד הרגישו כמו עוד אחד מהדברים המעצבנים שצריך לעשות בתור מבוגרים. אבל אם יש עבודת בית אחת שאני לא אוהבת – זה לשטוף כלים. איכשהו המגע האישי עם הלכלוך שעליהן פשוט לא נעים מבחינתי.

How do you define success? איך אני מגדירה הצלחה?

Back in the late 80's, when my father was doing his post PhD in NYC, he & my mother were invited to a party over the weekend that his supervisor hosted in his house. The supervisor who was a well – to – do man had to show his financial success by buying a certain sized house, in a specific set of neighborhoods, with a certain sized backyard and have a specific priced art decorating his home, and so on.

Of course it's very easy to mock this model of success, but for most people – the ability to live a relatively successful life does depend on being able to afford to live, and being poor means that you'd have a really hard time succeeding in any other area since you'd be struggling to provide basic life needs such as food or shelter to yourself & your family.

But this doesn't necessarily mean that this success has a positive effect on people. In the movie "American Beauty", the character of Buddy Kane, a successful real estate agent, say that "In order to be successful, one must project an image of success at all times." This is the basic assumption of many Americans – that success if always basically financial, and that you often have to appear "successful" (meaning affluent) in order to attract this sort of success.

One famous Israeli actor decided to try and make it big in Hollywood. He and his actress wife moved there after saving a substantial sum of money to allow them to take their time while auditioning and perhaps taking a few acting lessons or speech therapy to adjust their accents. But they've discovered that this wasn't enough – because they were required to lease an expensive car to project an image of success even though they didn't have a job or any roles yet that would allow them to afford this car. But without projecting this image of success – they would have no chance of succeeding in the first place…


פעם כשגרנו בניו יורק לפוסט דוקטורט של אבא שלי, הוא ואמא שלי הוזמנו למסיבה בביתו של המנהל של אבא שלי. המנהל היה אדם אמיד, והבית שלו היה בשכונה ה״נכונה״ ובגודל ה״נכון״ והוא קושט באמנות ה״נכונה״ כדי לייצג את מעמדו הכלכלי, וכך הלאה.

בהרבה מובנים, קל ללעוג למודל כזה של הצלחה – אבל עבור הרוב המכריע של האנשים, היכולת לחיות חיים עם הצלחה תלויים בעובדה שתריך להיות להם מספיק כסף כדי להבטיח יציבות כלכלית, ואם מישהו עני הוא יהיה עסוק בדאגה לספר לעצמו אוכל או מגורים ולא יהיה לו זמן להצליח בדברים אחרים.

אבל יש בעיה בגישה הזו. בסרט ״אמריקן ביוטי״, יש דמות בשם באדי קיין שהוא סוכן נדל״ן מצליח שאומר בשלב מסוים ש״כדי להיות אדם מצליח – האדם צריך לשדר כל הזמן הצלחה״. ורבים מהאמריקנים מאמינים שהצלחה היא באמת כלכלית, ושהם צריכים לשדר הצלחה כדי למשוך לעצמם את ההצלחה הזו.

בזמנו השחקן הישראלי אקי אבני החליט לנסות את מזלו בהוליווד. הוא ואישתו סנדי בר עברו לארה״ב אחרי שהם חסכו סכום נאה של כסף כדי לאפשר להם לקחת את הזמן ולהתכונן ולבצע כמו שצריך אודישנים לסרטים, ואולי לקחת גם כמה שיעורי משחק או שיעורים לשפר את המבטא שלהם. אבל הם גילו שהכסף לא ממש מספיק כי הם היו צריכים לשדר הצלחה למשל בכך שהם היו צריכים לשכור רכב מפואר כדי להגיע איתו לאודישנים בגלל שמפיקים ציפו לראות מישהו ״מצליח״ כדי לשכור אותו לסרט שלהם. כל זה למרות שלהם ממש כמו לשחקנים מתחילים אחרים לא בהכרח היתה עבודה שבעזרתה הם יכלו לממן את הרכב היקר הזה – אבל בלי לשדר הצלחה הם לא יהו יכולים להגיע להצלחה…

Has a book changed your life? האם ספר שינה את חיי?

When I was growing up, I had a book I inherited from my parents. Actually it was a set of 2 – 3 books which were in a way an encyclopedia about many subjects such as nature, geography, and history – but they weren't just a list of facts, but rather stories about the great explorers of the past such as Christopher Columbus, or stories about raising hyenas in a zoo.

I loved reading these books as a young child, especially the adventures of those who travelled. I believe that eventually when I grew up and started to travel, I also looked for adventures rather than taking the beaten path.

Of course I've continued reading travel & adventure books. Some of my favorites are "Into Thin Air" by John Krakauer about his Everest climb (even though I would never plan to do the same), and "Saving Fish From Drowning" by Amy Tan – where I did get to visit a few of the locations mentioned in the book when I travelled to China a few years ago.


בתור ילדה היו ל ו בבית שנים שלושה ספרים שהיו מעין אנציקלופדיה, אבל כזו שתארה את הנושאים השונים שהיו בה בת=צרוה מאוד ״סיפורית״ ולא בתור רשימה של עובדות – החל מחייהם ומעלליהם של מגלי עולם כמו כריסטופר קולומבוס או על איך מגדלים צבועים בגן חיות.

מאוד אהבתי לקרוא את הספרים האלו בתור ילדה צעירה, במיוחד את סיפורי ההרפתקאות. אני חושבת שהתבגרתי והתחלתי לטייל בעצמי, העדפתי טיולים שיהיו הרפתקאות ולא טיולים סטנדרטיים.

וכמובן עם השנים המשכתי לקרוא ספרים על טיולים והרפתקאות. האהובים עלי הם ״מוות באוורסט״ של ג׳ון קראקוואר שבו הוא מתאר את הטיפוס שלו לראש האוורסט (למרות שאני לעולם לא אתכנן לטפס על ההר) ו״להציל דגים מטביעה״ של איימי טאן (שביקרתי בטיול שלי בסין בכמה מהנקודות שמצויינות בספר).

What is the most memorable gift you have received? מה המתנה הכי זכורה שקיבלתי?

When a Jewish girl turns 12, she is considered to be a grown up, at least as far as her religious responsibility goes. She's now responsible for all her sins (children's sins are considered to be their parents'), and she has to fast on fast days, and so on.

She does have a special birthday, which I guess is an equivalent of the Sweet 16 birthday in other cultures.

I have 2 special gifts related to this celebration.

I celebrated my 12th birthday when we were living in NYC for my dad's PHD, far away from the rest of our family & friends. So I didn't have much of a celebration except for a small party at home with some of my classmates from the Jewish school I attended and other Israeli kids of families we knew.

But one of my classmates was a little better of financially, and she had her birthday at a restaurant with a fancy dress – and we all got a gift at the end of the party, part of which was a really fancy looking lollipop, something we didn't have in Israel at the time. I kept it since it was too pretty to eat, but then it got lost or thrown away somewhere.

A year later, our class and the class below us had an official celebration. The school had organized a fancy dinner which had also honored some elderly people from the community. I do remember that a seat at this dinner had cost quite a lot of money, I assume because it was partially meant to be a fundraiser for the school. We didn't have the money for it, so the school had allowed my mother to come for free.

I do remember this occasion as being fun, even though I was extremely disappointed I only had a very small part in the play our class had performed in the ceremony. I do have a slight speech impediment, and even back then I suspected it was something the school was a bit ashamed of in front of all these "important" guests.

At the end of the ceremony, each of us received a new and fancy Jewish prayer book with our names embossed on it in gold, which I have until this day, almost 40 years later.


בת המצווה ביהדות נחשבת לגיל שבו ילדה הופכת לאישה – היא מתחילה להיות אחראית על החטאים שלה (עד אז ההורים אחראיים עליהם) וצריכה לצום בצומות השונים שנקבעים על ידי הדת.

אבל יש לה את בת המצווה שהיא יום הולדת מיוחדת, שכנראה מקבילה ליום הולדת 16 במדינות אחרות.

לי יש שתי מתנות מיוחדות שקשורות למסיבה הזו.

אני חגגתי את בת המצווה בדיוק כשגרנו בניו יורק לפוסט דוקטורט של אבא שלי. לא היתה לנו משפחה מורחבת או חברים, כך שחגגתי עם הבנות מהכיתה בביה״ס היהודי שלמדתי בו, ועם עוד כמה ילדים ישראלים מהמשפחות הישראליות שהכרנו.

אבל לאחת מהבנות בכיתה שלי שכנראה היתה יותר מבוססת כלכלית – ערכו מסיבה במסעדה, והיא לבשה אליה שמלה מפוארת, ובסוף המסיבה קיבלנו כולנו מתנה שכללה בין השאר סוכריה על מקל שהיתה מאוד צבעונית ומיוחדת, מהסוג שלא נראה אז בישראל. שמרתי עליה מכל משמר כי היא היתה בעיני יפה מידי בשביל לאכול אותה, אבל יום אחד היא פשוט נעלמה או נזרקה.

שנה אחרי כן, בית הספר שבו למדתי אירגן מסיבת בת מצווה רשמית לכיתה שלנו לכיתה מתחתינו. בית הספר ארגן ארוחת ערב מפוארת שבין השאר גם נתן כבוד לשני אנשים מבוגרים מאוד מהקהילה היהודית באיזור. אני זוכרת שמנה בארוחה המפוארת הזו עלתה הרבה מאוד כסף, כנראה כי היא היתה אמורה להיות בין השאר מסע התרמות לבית הספר עצמו. לנו לא היה את הכסף לזה, ובית הספר נתן לאמא שלי להגיע בחינם.

אני זוכרת את האירוע כמאוד כיפי, למרות שהייתי מאוד מאוכזבת שהיה לי רק חלק מאוד קטן בהצגה שהצגנו ככיתה כחלק מהטקס. כפי שכתבתי בעבר, יש לי הפרעה מסוימת בדיבור, וכבר אז חשדתי שבגלל זה קיבלתי רק חלק קטן, כי בית הספר התבייש בזה מול האורחים ה״חשובים״ שהיו באותו ערב.

אבל בסוף הטקס, כל אחת מאיתנו קיבלה סידור קטן ומפואר מעור, עם השם שלה מודפס עליו בזהב. עדיין יש לי אותו.

How far back in your family tree can you go? עד כמה אני יכולה לחזור אחורה בעץ המשפחתי שלי?

This is an interesting topic.

On my dad's side of the family, I knew both my grandparents, and my great grandmother from my grandmother's side. Nothing much as left of my grandfather's family because most of his family perished in the holocaust, and I only knew two of his surviving sisters.

My grandmother's family was mostly rabbies and we didn't really keep in touch with them.

As for my mother's family – most of her father's family has also perished in the holocaust. My grandfather was lucky enough to escape Europe in time to what later on became Israel, but was controlled by a British mandate at the time which severely limited Jewish immigration. His youngest brother somehow found his way into a group of children who were sent off to Sweden for the war. He hated living with two elderly "aunts" on a farm in northern Sweden, and only years later discovered how lucky he was.

My grandfather's parents and his other brother were sent to Auschwitz. His brother managed to escape the train, and either tried hiding somewhere or joined the partisans fighting against the Nazis – but was found and shot. My grandparents arrived in Auschwitz and my grandmother was murdered there on arrival – but my great grandfather survived and even emigrated to Israel and has passed away a few months after I was born.

My grandmother's parents were lucky enough to emigrate to Israel in 1920 from what was the the USSR and is Ukraine today, and managed to avoid the troubles both Hitler and Stalin brought to the area. My great grandfather's parents have also emigrated, and his mother taught my grandmother how to cook.

A few years ago, my father had a minor heart attack, and after that he decided to investigate his family tree. Apparently he found some records of his family from the 17th century, but I don't think it had any information other than a name, a birth date and a death date.


זה נושא מעניין.

מהצד של אבא שלי, הכרתי את סבא וסבתא שלי, ואת הסבתא רבא שלי מצד סבתא. לא נשארה הרבה משפחה מהצד של סבא שלי כי רובם נפטרו בשואה, והכרתי רק שתיים מהאחיות שלו ששרדו.

רוב המשפחה של סבתא שלי היו רבנים, ולא ממש שמרנו איתם על קשר.

ולגבי המשפחה של אמא שלי – גם רוב המשפחה של סבא שלי מצד אמא נרצחו בשואה. למזלו של סבא שלי הוא הצליח לברוח למה שהיה אז פלשתינה תחת שלטון המנדט הבריטי, והאח הכי צעיר שלו נשלח במסגרת משלוח קטן לשוודיה. הוא מאוד סבל שם מלגור עם שתי ״דודות״ שוודיות זקנות בחווה אי שם בצפון שוודיה, ורק שנים אחר כך הבין ממה הוא ניצל.

ההורים של סבא שלי והאח השני שלו נשלחו לאושוויץ. האח עצמו ברח מהרכבת, ולא ברור םא הוא הסתתר איפשהו או הצטרף לפרטיזנים, אבל הוא נהרג ביריות מתישהו. ההורים שלו הגיעו לאושוויץ וסבתא רבא שלי נרצחה שם כבר כשהיא הגיעה, אבל סבא רבא שלי שרד, הצליח לעלות לארץ, ונפטר בגיל תשעים פלוס בערך עשרה חודשים אחרי שאני נולדתי.

ההורים של סבתא שלי לעומת זאת עלון ממה שהיה אז בריה״מ והיום הוא אוקראינה ב 1920. בכך הם הצליחו להמלט מראש מהצרות שהיו באיזור בגלל סטאלין והיטלר. ההורים של סבא רבא שלי גם עלו לארץ כמה שנים אחר כך, ואמא שלו היתה זו שלימדה את סבתא שלי איך לבשל.

לפני כמה שנים, אבא שלי חטף התקף לב קל ובעקבותיו החליט לחקור את תולדות המשפחה שלו, והוא כנראה. מצא רשומות עוד מהמאה ה 17, אבל כנראה כאלו שלא כללו משהו מעבר לשם, תאריך לידה, ותאריך מוות.

יריב לוין – רפורמטור או טרמינטור

זו הכותרת של ״השרביט החם״ שממשיך השבוע – ואני מקווה שגם לאורך זמן. אני אישית מקווה שהנושאים שיעלו בו יעניינו אנשים ושהם ירצו לכתוב עליהם.

אני חושבת שבדיקה של כל מערכת שנותרה ללא ביקורת או שינוי לאורך זמן הוא דבר רצוי באופן כללי, ויכול מאוד להיות שגם במערכת המשפט שלנו יש צורך בביקורת ואופי אפילו ברפורמה.

הבעיה היא שהרפורמה שיריב לוין מביא איתו לא נובעת מהצרכים של המדינה כמדינה דמוקרטית, אלא מהצרכים של ביבי להמלט מהמשפטים שבהם הוא נתבע על ידי המדינה על נושאים שונים. וכפי שביבי עצמו אמר על אולמרט כשאולמרט היה בתהליכים דומים: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל. קיים חשש, אני חייב להגיד אמיתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, (משום ש) הוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה".

הבעיה של ביבי היא מרובת פנים. קודם כל, הוא רוצה לצאת מהמשפט ללא אישום ובלי לשרת זמן בכלא (כפי שקרה לאלמרט). אבל בין השאר – חשוב לו לשמור על השלטון בידו, וכדי לעשות את זה הוא צריך להעביר לא פעם חוקים פופוליסטיים – שהם לא בהכרח כאלו שהם חוקיים מבחינת החוק הבינלאומי. ובשביל זה הוא זקוק באופן נואש לאנשים שיהיו ״נאמנים״ לו בתוך הליכוד.

יריב לוין הוא אחד מאותם אנשים שהבין שהנאמנות הזו לביבי יכולה להיות מה שייתן לו לאורך זמן יותר כוח במפלגה, במיוחד אם הוא מעוניין לעמוד בראשה ב״יום אחרי ביבי״. גם אם ביבי לא יגיע למעמד של משפט, הוא כבר לא צעיר ורבים חושבים שיש לו אינטרס לפרוש ברגע שאיום המשפט כבר לא יהיה קיים עבורו.

הבעיה היא שכמו רבים לפניו 0 ליון לא מבין שביבי דואג טוב מאוד לנפנף אנשים כשהם הופכים להיות פופולריים מידי, גם אם זה בגלל שהם מצהירים שהם נאמנים לו לחלוטין ופועלים כך גם בשטח. רבים מבכירי הליכוד בעבר כבר נופנפו לתפקידים קטנים ורחוקים כשביבי פחד מהאיום שלהם על המעמד שלו – ולפעמים זה משהו שיכול לקרות תוך תקופה מאוד קצרה (ע״ע גלית דיסטל שהיתה כוכבת ועכשיו נעלמה מהשטח).

כך שמי שהוא באמת ה״טרמינטור״ הוא ביבי, ובעצם יריב לוין ושאר חברי הליכוד הם לכל היותר עוזרים שנאמנים לו לתקופה שבה הוא זקוק להם.