אז מה עם כל הכדורגל הזה???? או המונדיאל – חוויה או עונש?

זו הכותרת של השרביט החם השבוע.

אני מודה שכילדה אצלנו בבית לא היו צופים בכדורגל. בשלב מסוים אחי התחיל לשחק כדורסל, אז ההורים שלי ובמיוחד אמא שלי הפכו להיות אוהדי כדורסל באופן כללי ואוהדים של הקבוצה שבה הוא שיחק כקבוצת נוער. מעבר לצפיה אדוקה בכל משחקים של הקבוצה, זה כלל למשל את האמונה שהקבוצה הנגדית משחדת שופטים כדי לנצח.

היה גם קטע שפעם בנסיעת עבודה לספרד, הקבוצה שיחקה נגד קבוצת הכדורסל של מדריד, והמנהל שלנו שם שגם במקרה היה אוהד של הקבוצה הצליח להשיג לנו כרטיסים למשחק – ואני השתעממתי למוות בזמן המשחק בזמן שההורים שלי ואחי צפו במשחק בטלוויזיה והיו הרבה יותר נהנים להיות שם במקומי.


למזלי לא היו לי בני זוג שהיו ״מכורים״ לכדורגל, אבל המונדיאל כן נכנס לי לחיים דרך העבודה.

אי שם ב 2006, מישהו פשוט הכין פוסטר ענקי עם כל המשחקים והקבוצות כדי שכולם יוכלו לעקוב אחרי מי ניצח, מי הפסיד, מה המשחק החשוב הבא – ובעיקר כדי להתווכח בקולי קולות על כדורגל ברמה שהפריעה לכל שאר הקומה. אני חושבת שאני לא הייתי העובדת היחידה ששמחה שהסיוט סוף סוף נגמר.

אמנם בפעמים הבאות החוויה היתה הרבה פחות רועשת, לא פעם החברות שבהן עבדתי היו כאלו שהיתה בהן טלוויזיה באזור הקפיטריה, והיתה הבנה כלפי אלו שרצו לצפות במשחקים אם היו כאלו בשעות העבודה ככל עוד הם השלימו את העבודה שלהם בזמן אחר. למזלנו הקפיטריות האלו היו מספיק רחוקות מאזורי העבודה כדי לא להפריע לאנשים אחרים שרוצים להמשיך לעבוד בשקט.


פעם יצא לי לשוחח עם מישהו שעבד איתי באותה חברה שבה הרעש סביב המונדיאל היה נוראי לגבי הנאה מצפיה באירועי ספורט. הוא אמר משהו מאוד נכון: לא פעם כשמדובר על משחקים כמו כדורגל, כדורסל, או טניס – חלק גדול מההנאה נובע מזה שבעצם נהנים מהטכניקה שהשחקנים מפגינים.

וזה אומר שלמי שלא מבין בכדורגל מבחינתו יש על המגרש 22 בבונים שרודפים אחרי כדור, אבל למי שכן מבין אפשר לראות את הטקטיקה באיך הכדורגלן מכדרר את הכדור או במשחק הקבוצתי שבו כמה שחקנים מתקשרים ביניהם כדי להעביר ביניהם את הכדור כדי לעבור את כל השחקנים של הקבוצה היריבה, ולגרום לשוער לפספס את הכדור כדי שהוא ייכנס לשער.


ובסופו של דבר, אל תשכחו המונדיאל (כמו כל תחרות ספורט אחרת) הוא לא רק אירוע ספורט אלא גם לא פעם מלווה בסיפור אנושי – למשל של שחקנים מבוגרים שזו הפעם האחרונה שבה הם משתתפים בתחרות ורק חולמים להביא פעם אחת הביתה את הגביע.

וכמובן שיש תמיד את המתח של מי תנצח, ואת ההפתעות לטובה ולרעה של קבוצות יותר טובות ממה שציפו מהן, וכאלו שהגיעו עם ציפיות גבוהות אבל לא הגיעו רחוק.

כלומר יש הרבה מאוד דרמה סביב האירוע שהוא מעבר למשחקים הטכניים עצמם.

סוף תקופה, חלק שלישי

כפי שכבר כתבתי ברשומה הזו, ברשומה הזו, וברשומה הזו – גרתי כמה שנים באטלנטה במסגרת רילוקיישן לכמה שנים, עד שחזרתי לישראל מהר מהצפוי ובתנאים שהיו רחוקים מלהיות אידאליים.

ואני מרגישה שהיה לי קשה ״לשחרר״ את הכשלון שלי להשאר בארה״ב לאורך זמן, וגם לקח לי הרבה מאוד זמן להגיע למצב שבו יכולתי לחשוב בשקט על מה הוביל אותי להכשל. הקושי נבע מהנסיבות של החזרה שלי לארץ: החזרה היתה כתגובה של החברה שבה עבדתי ושל הלקוח שעבורו עבדנו על שימוש יתר מאוד גדול באינטרנט, שהובילו אליו המון סיבות שכבר כתבתי עליהן ברשומות קודמות. כל שהבעיה שנוצרה בהחלט נבעה מההתנהגות שלי, אבל התגובה תמיד הרגישה לי בתור תגובת יתר של החברה שלי ושל הלקוח, וזה משהו שגם השתקף לי בדיעבד ישירות ולא ישירות על ידי כמה מהקולגות שלי.

ולכן לא רק שהייתי צריכה לוותר על החלום שלי לגור בארה״ב, אלא גם לחזור עם הרבה חששות לגבי העתיד שלי בחברה – ולחזור בהתראה של כמה שבועות.

אני שואלת את עצמי עד כמה היה לי כל כך קשה לחזור אם הייתי חוזרת כפי שתכננתי – כי כמה שבועות לפני שהתפוצצה הפרשה, ביקשתי בעצמי לחזור לארץ כי הבנתי בעצמי שאין לי עתיד באתר הנוכחי. חשבתי להנות מהחודשים האחרונים שלי בארה״ב מהשגרה שלי ומעוד כמה טיולים, ואז לחזור לארץ, להוכיח את עצמי מקצועית – ולעבור לאתר אחר בארה״ב אם תהיה לי הזדמנות.

כך שאני מאמינה שהיה לי קל יותר לחזור לארץ במצב נורמלי, גם אם בין השאר זה היה נובע מהתקווה של לחדש את הרילוקיישן בתנאים אחרים שאולי לא הייתי מצליחה בכלל להגשים.


אני חושבת שחלק מהקושי שלי להתנתק נבע מכך שבשנים הראשונות שלי בארץ המשכתי לעבוד באותה חברה ששלחה אותי לרילוקיישן מלכתחילה – למחלקה שעדיין עבדה עם הלקוח הספציפי באטלנטה. היו לי המון סיבות כביכול רשמיות שבגללן העדפתי להשאר שם (כמו למשל העובדה שזו היתה מהחלקה שבה עבדתי לפני הרילוקיישן ואני מכירה את המוצרים שלה, ובמקביל יכולה גם לשתף בידע שלי לגבי הלקוח, ומצד שני הם גם הכירו אותי לפני הרילוקיישן והיתה להם דעה טובה עלי לפני שיצאתי אליו), אבל בסופו של דבר מה שבאמת רציתי לעשות זה לנסוע שוב לאותו לקוח.

וכמו שכתבתי , אכן יצא לי לנסוע לשם כמה פעמים החל משנה אחרי שחזרתי לארץ, אבל למרות שבביקור האחרון שלי די נרמז לי שזה עומד להיות הביקור האחרון שלי, המשכתי לחשוב שאולי יש עוד סיכוי שאחזור לשם. ואי שם באמצע שנת 2008 גם נראה היה שהאצטרף שוב לעבוד על פרוייקט שקשור ללקוח הזה.

אבל כמה שבועות לפני שזהצטרפתי לפרוייקט – קיבלתי הודעה שאני עומדת להיות מפוטרת בגלל קיצוצים, ולמרות שהמנהלים שלי ומחלקת כ״א של החברה מאוד ניסו למצוא לי תפקיד אחר בחברה, בסופו של דבר פוטרתי.

מצד אחד, היה די ברור שבשלב זה אני לא אחזור לאטלנטה מטעם העבודה, ואני חושבת שזה משהו שפעל לטובתי כדי להתנתק ממה שקרה ולפתוח דף חדש בבודה חדשה. בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה באמת היה תורם לי להיות במצב הזה מוקדם יותר, במיוחד אחרי שכבר יצא לי לחזור לאטלנטה במסגרת העבודה בערך שנה אחרי שעזבתי?

מצד שני, זה לא אומר שהשאלות לגבי למה לא הצלחתי להשאר בארה״ב לאורך זמן עדיין נשארו איתי, ולקח לי זמן להפריד בין התחושה שנעשה לי משהו לא הוגן ולא צודק – לבין ההבנה שאני נתתי ללקוח ולהנהלה הרבה מאוד הזדמנויות וסיבות לעשות את מה שהם עשו.

ואני נזכרת בסיפור של א׳, שהיה הקולגה שעליו כתבתי בתחילת הרשומה הזו שעשה רילוקיישן לספרד שנה או שנתיים לפני שאני עברתי לארה״ב בתור עובד חדש יחסית בהייטק בכלל ובחברה בפרט, וגם הוא סיים את הרילוקיישן שלו מוקדם מהצפוי כי הוא לא הסתדר עם המנהל שלו. במובן מסוים יש משהו שאולי קצת מרגיע בידיעה שאני לא היחידה שנתקלה בבעיות כאלו במסגרת רילוקיישן מטעם החברה שבה שנינו עבדנו אז, למרות שבניגוד אלי, א׳ היה כנראה נבון מספיק כדי לעזוב את החברה די מהר אחרי שהוא חזר לארץ.

וגם חשוב לי לספר שלמרות כמה אירועים פחות טובים והסוף הצורם, בכל זאת עברה עלי חוויה שחלקים מאוד גדולים ממנה היו חיוביים. יצא לי לגור במקומות יפים, לטייל הרבה, להכיר אנשים מקסימים (גם אם לא שמרתי איתם קשר), ולעבור חוויה שתרמה לי לפחות ברמה האישית לא מעט.

נכון שעקרונית אני תמיד יכולה למצוא חברה אחרת שמאפשרת לעשות דרכה רילוקיישן. אבל אני חושבת שבגילי הרבה יותר קשה לעבור – יש לי דירה בבעלותי בישראל שאני אצטרך להחליט מה לעשות איתה (להשכיר אותה, או אולי למכור אותה כדי שאוכל להרשות לעצמי לקנות משהו מקביל בארה״ב?), ובעלי חיים שאני מגדלת ויהיה קשה להעביר לחו״ל.

מעבר לזה, אני צריכה כמובן לברור את ההזדמנויות שיש לי לעבור ולא סתם לקפוץ לתפקיד חדש ולקוות לטוב כפי שקרה בפעם הקודמת, ואני לא גיליתי הזדמנות כזו עד היום.

מדריד – הארמון המלכותי

ספרד היא אחת מהמדינות האירופאיות שבה עדיין יש מלוכה, כשהמקור של בית המלוכה הספרדי התחיל אחרי השלטון הרומאי באיזור.

בניגוד לבית המלוכה הבריטי הידוע לשמצה בהופעות הרבות והענפות שלו במדורי הרכילות בבריטניה ובעולם – לבית המלוכה הספרדי יש תדמית הרבה יותר ״נקיה״ ואישור רחב מהציבור הספרדי מאשר בית המלוכה הבריטי, למרות שגם לו היו כמה שערוריות בשנים האחרונות.

התפקיד של המלך ובני משפחתו הוא בעיקר ייצוגי ודומה בעצם לתפקיד הנשיא בישראל בכל מה שקשור למשל להקמת הממשלה או ייצוג דיפלומטי ולא פוליטי של ספרד בעולם. עקרונית הוא גם ראש הצבא, אבל באופן מעשי הממשלה בראשות נשיא ספרד הם אלו שכמובן קובעים את המדיניות הצבאית של המדינה.

לארמון המלוכה בספרד, שנמצא במרכז העיר, יש חשיבות גדולה לנו כישראלים: בארמון נערכה ועידת מדריד הראשונה ב 1991.

הארמון נמצא במרכז העיר אבל די מרוחק מהככרות המרכזיות שלה ודורש הליכה קצת ארוכה או נסיעה ברכבת.

בביקור הראשון שלי במדריד ב 2000 עשיתי בו סיור מודרך באנגלית שהיה מוצלח למדי וכלל נאום מפורט על ועידת מדריד ואיפה בדיוק היא נערכה, אבל אני לא יודעת עד כמה הסיורים האלו עדיין קיימים או מה הרמה שלהם כיום. בפעם השיניה סיירתי לבדי בארמון ובחצר בחוץ, אבל חשוב לציין שאפשר לסייר לבד בארמון גם לפני או אחרי סיור מאורגן.

אמונות תפלות?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני לא חושבת שלי היו אי פעם אמונות תפלות. אבל הנושא הזכיר לי ספר שהיה לי בזמנו ושמזמן לא מצאתי שנקרא ״שגריר ישראל על הירח״.

הספר הוא תוצאה של התערבות על איכות שירות הלקוחות בישראל בין חברים. אחד מהם החליט לשלוח כל מיני מכתבים מטורפים לכל מיני חברות וגופים בישראל – הוא למשל שלח להנהלה של חברת ההרזיה ״שומרי משקל״ מכתב שבו הוא מחפש עובדים לשמור על משקלים שונים למשאיות ברכבי הארץ, כשבכל עמדה יהיה כיבוד עשיר ומשמין במיוחד במקררים מיוחדים כחלק מהתנאים המעולים שמציעה החברה לשומרי המשקל.

ומסתבר שגופים שונים בהחלט ענו למכתבים האלו – חלקם הבינו את ההומור וענו בהתאם, אחרים נבהלו שאולי הבעיה אמיתית – אבל היו כמה גופים (בין השאר שומרי משקל) שנעלבו או נפגעו מהמכתבים וענו לו בכעס.

נזכרתי בספר כי אחד הסיפורים בו עסק באמונה תפלה: היה שם אדם שכביכול חשש לדרוך על הקווים בין מרצפות בגלל שדריכה עליהם תובל לתאונה, והעיר שבה הוא התגורר התחילה לרצף את הרחובות במרצפות אקרשטיין קטנות כך שהוא לא יכול היה להמנע מלדרוך עליהן. לכן הוא כתב לעיריה שמאז שהתחיל הריצוף מחדש של המדרכות הוא לא יכול היה לצאת מהבית.

אני לא זוכרת מה העיריה ענתה לו לגבי זה, אבל סביר להניח שמעבר לפירוט של היתרונות של מרצפות האקרשטיין, הם בהחלט רמזו לו לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לעזור לו להתמודד עם החשש שלו מאמונות תפלות…

התבגרות?

בתקופה שבה התגוררתי בארה״ב, אחת החברות שלי שם מצאה חברת טיולים שפעלה בדרום מערב ארה״לֹ בסגנון של טיולי קמפינג. היא מאוד נהנתה, ולקראת סוף הרילוקיישן שלי יצא לי לצאת לטיול דומה.

למרות שהקונספט נשמע לי בהתחלה מוזר, בסופו של דבר מאוד נהניתי מהטיול. הייית אז בת 29 ולא ממש הרגשתי חריגה מבחינת גיל בקבוצה, למרות שטווח הגילאים היה יחסית גדול, כולל כמה בני 18 – 19, וגם גבר מבוגר בן 70 פלוס. אם אני זוכרת נכון הייתי ביחסים בסדר עם כולם (למרות שאני זוכרת קטע שבחור אירי לעג למשקל שלי פעם אחת, אבל נראה אשם כשהוא הבין שראיתי אותו ומאז לדעתי זה לא חזר על עצמו, לפחות לא בפני), והיו לי יחסים קרובים יותר עם אחת מה״קבוצות״ שכללו בחור סקוטי (קצת יותר מבוגר ממני) ובחור ישראלי (קצת יותר צעיר ממני) שכנראה היתה ביניהם איזושהי מערכת יחסים (לא ברור לי אם רומנטית או מינית), ועוד בחורה אמריקנית שהיתה בערך בגילי. אני חושבת שמאוד נהניתי איתם, במיוחד בערב האחרון שלנו בלאס וגאס שהתחלנו להסתובב יחד ואז אני והבחורה מצאנו את עצמנו מסתובבות לבד והלכנו לאכול ארוחת ערב בבופה של מלון הבלאג׳יו שידוע במופע המזרקות שלו שכמובן צפינו בו לפני שהלכנו לאכול. אחרי שבועיים שבהם אכלנו בעיקר אוכל שבישלנו יחד על גזיות, האוכל בבופה (שהוא מאוד יוקרתי) היה מדהים וזללנו כל כך הרבה שהיא היתה צריכה בסוף הערב לקחת תרופה נגד כאבי הבטן שהיא סבלה מהם.

הנקודה היחידה שאולי קצת הפריעה לי היתה העובדה שבבוקר שאחרי הטיול כשכולנו התחלנו להתארגן לטיסות חזרה הביתה – שני הבחורים מהקבוצה שלנו עזרו לבחורה לסחוב את המזוודה שלה במדרגות של האכסניה שישנו בה, אבל לא חשבו על לעזור לי.


כמה שנים אחר כך עברתי למקום עבודה חדש, והמנהל שגייס אותי הציע לי לקחת חופש לפני שאתחיל לעבוד כי הוא הניח שבהתחלה ארצה לעבוד קשה די להוכיח את עצמי, ומן הסתם אצטרך לצבור ימי חופש במשך זמן כדי לצאת לטיול. לכן החלטתי להרשם לעוד טיול של החברה הזו בערך באותם איזורים.

ההתחלה של הטיול היתה מוזרה, כי החוויה שלי היתה כל כך מקושרת למדריכים והמטיילים של הטיול הקודם שהיה לי מוזר לראות על האוטובוס אנשים חדשים. אבל אחרי כמה שעות כבר התרגלתי לזה, וגם פגשתי שוב לא מעט אנשים מקסימים. הסתובבתי בעיקר עם כריסטינה מקרואטיה, בחורה בריטית, ושתי אחיות אמריקניות מבוגרות יותר, שאהבו לספר לי שהן יהודיות ועל הפעילויות שלהן באירועים שקשורים לקהילה היהודית.

היה לי מאוד כיף, והצטערתי שנרשמתי רק לחצי הראשון של הטיול ולא לכולו, למרות שהאחיות האמריקניות והבחורה הבריטית גם עזבו איתי. את הערב האחרון של הטיול בילינו בלרוץ בכל רחבי לאס וגאס כדי לראות תצוגה של זכוכית של צ׳הולי במלון הבלאג׳יו, ואז היה בלגן כי אחת האחיות האמריקניות לא רצתה לשלם על מונית שלקחנו חזרה לנקודת המפגש כי לא היה לנו זמן, וכולנו נאלצנו לחכות לה ולאחותה עד שהן חזרו באוטובוס (באיחור).

גם אחרי שהגענו לסן פרנסיסקו ונשארנו באכסניה שם, אני ואחת האחיות הלכנו לאכול יחס במסעדה תאילנדית מעולה שגילינו ליד האכסניה. היא היתה צריכה לעשות המון סידורים כדי לארגן משהו לבן שלה – והגיעה לאכסניה מאוד מאוחר והופתעה שבכלל המתנתי לה עם ארוחת הערב.


שלוש שנים אחר כך החלטתי לבקש חופש ארוך של קצת יותר מחודש כדי לצאת לטיול הכי ארוך של החברה – לאלסקה. ובהרבה מובנים זה היה הטיול הכי כיפי שלי בחברה, למרות שגם הטיולים הקודמים היו מהנים. אולי זה היה האורך של הטיול שהיה רציני יותר, או העובדה שבאמת היו בקבוצה המון אנשים מקסימים, ואולי העובדה שלמרות שכבר הייתי בת 36 – עדיין הרגשתי ״במקום״ בקבוצה, כי היא היתה בממוצע מבוגרת יחסית, למרות שהיתה גם מטיילת בת 19.

באופן טבעי היו בקבוצה לפעמים מתחים (אני ״הסתכסכתי״ עם בחורה גרמנית, היה אוסטראלי שעצבן אוסטראלית אחרת, והרבה כעסו על המטיילת והמדריך שהפכו לזוג כי הם הרגישו שזה השפיע לרעה על התפקוד שלו), אבל בסופו של דבר כולנו מאוד נהנינו, גם אם בסוף הטיול כולנו יצאנו להשתכר בפאב כזה או אחר כדי לשחרר קצת לחצים מהתקופה הצפופה יחד (חוץ מהבחרה בת ה 19 שמבחינה חוקית לא יכולה לשתות בארה״ב).


לכן לא הרגשתי שום חששות להצטרף לטיול ארוך נוסף של החברה בערך שלוש שנים אחר כך. מדובר היה על טיול שהורכב משני טיולים: הראשון יצא מניו יורק ונסע במשך שבועיים לסן פרנסיסקו דרך כל מיני אתרים בצפון ארה״ב, ואחרי כמה ימים שבילינו בסן פרנסיסקו וטיילנו לבד – הצטרפנו לטיול נוסף של שבועיים שנסע מסן פרנסיסקו חזרה לניו יורק דרך אתרים בדרום ארה״ב.

ואיכשהו הטיול הזה היה פספוס ולמרות שהיו בו קטעים כיפיים (במיוחד בחצי הראשון שלו) ואנשים נחמדים, עם הזמן הזכרון שלו הפך ליותר ויותר גרוע. אלו היו הרבה נקודות קטנות שעליהן כבר כתבתי ברשומות הרלוונטיות לטיול, אבל הן הפכו את החוויה להרבה פחות טובה. זה היה למשל מדריך אנטי ישראלי בחלק השני של הטיול שניסה לגרום לי חוסר נעימות באינטראקציות חברתיות, או מדריך אחר שבשלב מסוים שמעתי אותו מדבר על זה שהוא בטוח שאני מאוהבת בו, מה שכמובן לא היה נכון. או מצב שבו המדריך הצעיר שליווה אותנו לכל הטיול הארוך התחבר עם אחת המטיילות, וההתנהלות שלהם לא היתה נעימה, במיוחד כלפי.

והיה גם את הקטע החברתי. בטיולים הקודמים היו לי תמיד כמה מטיילים שהייתי יותר מחוברת איתם, גם אם לא היינו ממש חברים. הפעם בחצי הראשון של הטיול היו לי כמה אנשים שהייתי מיודדת איתם, אבל בחלק השני הייתי די בודדה בכל מה שקשור לפן החברתי, למרות שהמטיילים האחרים היו מאוד נחמדים.


בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הפרספקטיבה שלי לגבי הטיולים השתנתה בגלל שגם אני באופן טבעי התבגרתי.

ברור שיש גם השפעה מאוד משמעותית של המטיילים והמדריכים על החוויה – ועד כמה אני אישית מתחברת עם מטיילים ומדריכים ספציפיים. ואם אני מסתכלת על הקבוצה בחלק האחרון של הטיול האחרון שלי, אני פתאום נזכרת שהיתה בה למשל קבוצה מאוד גדולה של סינים שהתחברו יחד, וגם בנוסף ארבעה מטיילים בריטיים שהגיעו כקבוצה ובאופן טבעי משכו אליהם גם כמה מטיילים בריטיים אחרים שטיילו בקבוצה כבודדים. במצב כזה של קבוצות לא פעם קשה להשתלב כשלא שייכים לקבוצה עצמה או לקבוצה קרובה.

אבל בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה למשל בתור מישהי מבוגרת יותר, אני למשל מרגישה יותר בנוח לבטא ביקורתיות לגבי למשל המדריך הצעיר והחברה שלו, משהו שהייתי הרבה יותר מתביישת לעשות בתור צעירה.

וגם בטיול האחרון כנראה שהיו יחסית הרבה מטיילים צעירים, ואולי כבר הייתי בגיל שיותר קשה לי להתחבר איתם אלא אם יש לנו דברים מאוד ספציפיים במשותף – מה שפחות קורה עם הגיל (כי למשל בתור סטודנטים תואר ראשון יש לאנשים הרבה במשותף גם אם הם לומדים במקומות שונים בעולם).

ואולי גם בתור מבוגרת יותר אבל לא ממש מבוגרת מאוד – אני בגיל מוזר קצת לטיולים האלו. אני למשל זוכרת שבטיול הראשון שלי היה מטייל בן שבעים שהיה לי כיף לשוחח איתו כדי לקבל פרספקטיבה על דברים. בטיול האחרון שלי היתה עוד אישה מבוגרת שלא פעם טיילתי איתה, וראיתי שגם לא פעם הרבה צעירים פונים אליה בדיוק כפי שאני פניתי למטייל המבוגר בזמנו.

מצד שני אני בגיל שבו אני עדיין לא כזו מבוגרת שאני משדרת משהו ״הורי״ מספיק כדי להחשב למישהי כזו שאפשר לשוחח איתה.

על הרזיה, ספרות, ואנורקסיה

אי שם בשנת אלפיים, סופרת בריטית בשם ג׳יין גרין Jane Green החליטה לכתוב את הספר הראשון שלה בשם ״ג׳מיימה ג׳יי״, ספר קליל לנשים.

הגיבורה של הספר היא אישה בסוף שנות העשרים שלה בשם ג׳מיימה ג׳ונס (ששם המשפחה שלה זהה לזה של דמות מפורסמת אחרת מאותו התחום הספרותי, בריגד׳ט ג׳ונס, למרות שהסופרת טוענת שהבחירה היתה מקרית לחלוטין). ג׳מיימה מתגוררת בלונדון, והיא אישה שמנה – יש לה בערך 3 – 4 סנטרים כפולים, קשה לה לתפקד ביום יום כולל ללכת בקצב רגיל או לעלות ולרדת במדרגות – והחיים שלה נעים סביב אכילה בלתי פוסקת של אוכל משמין, הרגל שהיא מנסה כמובן להסתיר ללא הצלחה. בבוקר היא אוכלת קערת קורנפלקס, אוכל כביכול בריא אבל היא ״מעמיסה״ כמות בלתי סבירה של הדגנים בקערה. בדרך לעבודה היא עוברת תמיד ליד חנות שמוכרת כריכים של בייקון, ולמרות שהיא מספרת למוכרת שהיא רוכשת שני כריכים עבור המנהל שלה – המנהלת ״יודעת״ שג׳מיימה קונה אותם לעצמה, כי היא הרי אישה שמנה. בצהרים ג׳מיימה יורדת לקפיטריה וקונה ארוחת צהרים, ולמרות שרשמית היא קונה סלטים – היא תמיד תיקח סלטים עם פסטה, אורז, ומיונז משמינים. בשעת התה הידועה של הבריטים היא יורדת שוב לקפיטריה וקונה כריך וצ׳יפס – ובערב ג׳מיימה מהזמינה פיצה משפחתית וסלט כרוב עמוס במיונז, ומזמינה גם שש פחיות של דיאט קולה כדי שהשליח חשוב שהיא הזמינה כמה חברות כדי לאכול את הפיצה. עד שהמשלוח מגיע, ג׳מיימה זוללת עוגיות שהיא מסתירה בין הבגדים שלה, והיא מצדיקה את זה בכך שאפילו עדיף שהיא תחסל את כל החבילה כי מחר היא מתחילה דיאטה.

כל הסביבה של ג׳מיימה מזלזלת בה כי היא שמנה. אמא שלה מתביישת בה כי היא רצתה בת רזה, יפה ונורמלית, ובמקום זה קיבלה בת שמנה. השותפות של ג׳מיימה לדירה לעולם לא יזמינו אותה לצאת איתן לבלות כי הרי ברור מאליו שהן לא רוצות להראות בחברת אישה שמנה. והמנהל של ג׳מיימה בעיתון שבו היא כותבת לעולם לא נותן לה משימות רציניות, כי ברור שכשמנה היא לא יכולה להיות כתבת או עיתונאית טובה.


יום אחד, העיתון של ג׳מיימה שולח אותה ואת הקולגות שלה לקורס על איך להשתמש באינטרנט. ג׳מיימה מגיעה לשם בטרמפ עם ג׳רלדין (כתבת רזה, יפה ומעשנת סדרתית שכותבת פחות טוב מג׳מיימה אבל מקבלת משימות טובות יותר כי היא רזה), ובן (כתב נאה אבל אינטיליגנט ונחמד). ולמרבית הפלא – בן וג׳רלדין מזמינים את ג׳מיימה לשתות איתם משהו אחרי הקורס, כי הרי אנשים רזים ויפים (וכל מי שהוא רזה הוא בהכרח יפה) לרוב לא מעוניינים להסתובב ולהראות עם אישה שמנה כמוה עם כל כך הרבה סנטרים.

עם הזמן החברות של ג׳מיימה עם בן וג׳רלדין מתפתחת, אחרי הקורס הם נכנסים איכשהו לצ׳ט מסוים באתר כזה או אחר שבו ג׳מיימה מתיידדת עם גבר נחמד מקליפורניה בשם בראד שמתברר שהוא הבעלים של מכון כושר. כשהוא שולח לג׳מיימה תמונה הוא מתברר כחתיך ובלונדיני, וג׳מיימה מתביישת לשלוח לו תמונה אמיתית שלה בחזרה. אבל מכיוון שהסיכוי שג׳מיימה ובראד אי פעם ייפגשו לא ממש קיים, ג׳ראלדין לוקחת את התמנה ל״מומחה הפוטושופ״ של העיתון, שבעצם משנה את התמונה שלה לתמונה של אישה רזה, וכך בעצם ג׳מיימה וג׳רלדין מגלות שג׳מיימה תהיה אישה יפיפיה – אם היא רק תרזה. אבל זה בעצם ברור מאליו שכל מי שרזה היא יפה, כמ שכל מי ששמנה היא לוזרית, לא?

בהשראת התצלום, ג׳מיימה מחליטה להצטרף לחדר כושר חדש שנפתח ליד העבודה שלה. כמובן שהיא מקבלת מבטים מופתעים אך עקומים מפקידת הקבלה, כי חדר כושר הוא כידוע מקום לאנשים רזים, יפים וזוהרים להפגש ולא מקום לאנשים שמנים. אבל ג׳מיימה לא שמה לב למבטים האלו, רוכשת מנוי – ואז רצה לקנות בגדי ספורט ונעלי התעמלות, ומגיעה לחדר הכושר בבוקר אחרי. שם היא פוגשת את פול, שהופך להיות המאמן האישי שלה, ולמרבית הפלא הוא דווקא נחמד. הוא גם נותן לה שיטת תזונה כזו או אחרת – וג׳מיימה מתחילה לרזות, ומהר. אולי זה קשור לעובדה שהיא מכפילה די מהר את האימון שפול נתן לה (למרות שבבוקר הראשון היא לא מסוגלת להשלים אותו), ובמקום לאכול כפי שהוא אמר לה (תפריט שהיה עוד איכשהו סביר) – היא שותה בבוקר כוס מים עם מיץ לימון, בצהרים צלוחית קטנה של ירקות פרוסים, ובערב חזה עוף וירקות מאודים כדי שיהיה לה כוח לאימון בוקר אחרי. ג׳יין הסופרת מבטיחה לנו שג׳מיימה לא אנורקטית, אלא פשוט מאוד משקיעה ומסורה להרזיה שלה.

ואחרי כמה חודשים – ג׳מיימה הפכה להיות האישה מהתמונה שנערכה בפוטושופ, במיוחד אחרי שג׳רלדין לקחה אותה למייקאובר של תספורת יוקרתית עם מלא צבע בשיער וקנייה מטורפת של בגדים אופנתיים. בשלב זה בן כבר עזב את העיתון – כי כעיתונאי מוכשר וגבר נאה הוא הצליח למצוא תפקיד בתוכנית טלוויזיה. ג׳מיימה שהיתה כמובן מאוהבת בו קצת מתאכזבת – אבל אין לה זמן להתעסק בזה יותר מידי, כי בראד מקליפורניה הזמין אותה לבקר אצלו לכמה שבועות, וג׳מיימה של אחרי ההרזיה והמהפך (שבראד מכיר בתור ״ג׳יי ג׳יי״) החליטה לקבל את ההזמנה, ומבקשת כמה שבועות חופש.

כמובן שברגע שג׳יי ג׳יי מגיעה לשדה התעופה כאישה יפה, רזה וזוהרת – היא מקבלת שדרוג למחלקה ראשונה, כי ברור שהיא אישה מצליחה, וברור שחברות תעופה נותנות אוטומאטית שדרוגים לכל מי שנראה ״מצליח״. ובלוס אנג׳לס – בראד מתגלה כיותר בלונדיני ויותר חתיך ממה שהוא היה בתמונה שלו, והסקס ביניהם מדהים ושניהם כל כך יפים יחד שהם מושכים את תשומת הלב של כולם.

אבל למרות שההתחלה של הביקור היתה זוהרת עד כדי כך שג׳מיימה האריכה את החופשה שלה – פתאום משהו לא מסתדר עם בראד והוא לפעמים נעלם לה בכל מיני תירוצים מוזרים, כשהיא שואלת אותו מה קורה הוא נשמע מתגונן, ואז הוא מנסה לפצות אותה על זה. ויש כמובן את העוזרת האישית שלו ג׳ני: ג׳ני היא אישה שמנה, שברור לג׳מיימה שהיא תהיה יפיפיה אם היא רק תרזה (כי כמו שכבר אמרנו קודם – כולם יפים כשהם רזים). ג׳מיימה מנסה להראות לג׳ני שהיא נחמדה למרות שהיא אישה רזה (והרי נשים שמנות רואות נשים רזות בתור ביצ׳יות גועליות), אבל ג׳ני ממשיכה לשנוא את ג׳מיימה.

ואז ג׳מיימה מגלה לחלוטין במקרה מה הבעיה: יום אחד כשהיא מחליפה מצעים במיטה אחרי שהיא שפכה עליה קולה, ג׳מיימה מגלה שבראד מסתיר בארון מגזיני פורנו של נשים שמנות, כאלו שיש להן יותר סנטרים ממה שהיו לה בתור שמנה! ולא רק זה, היא מוצאת ליד המגזינים גם תמונות עירום של ג׳ני! מסתבר שבראד וג׳ני הם זוג, אבל בגלל שבלוס אנג׳לס יש כזו חשיבות למראה חיצוני, בראד לא יכול היה להסתובב עם אישה שמנה כבת זוג, ולכן הוא הביא את ג׳מיימה מלונדון כדי שהוא יוכל להסתובב איתה כבת זוג, אבל עדיין לקיים זוגיות עם ג׳ני.

ג׳מיימה מבלה את שאר הביקור שלה בארה״ב אצל בריטית שהיא במקרה פגשה באיזושהי מסעדה, ובדרך לא דרך היא פוגשת את בן כשהוא מגיע ללוס אנג׳לס כדי לראיין כוכבת קולנוע. אז הם מתאהבים, כשביכול בגלל האופי (ובלי שום קשר לעובדה שג׳מיימה הפכה לבלונדינית חתיכה, ושבן התלהב מהמראה שלה לפני שהוא קלט שזו ג׳מיימה), ומתחתנים. ג׳מיימה מבינה שהיא היתה אובססיבית מידי לגבי הרזון שלה, ועולה במידה בבגדים כדי להפוך מישהי בעלת גזרה ״נערית״ ללא קימורים למישהי ״בעלת קימורים״, ומוצאת את עבודת החלומות שלה בתור כתבת במגזינים לנשים, מוסד שמן הסתם מקבל לתוכו רק נשים רזות ויפות.


ג׳יין גרין שכתבה את הספר כאחד מהספרים הראשונים שלה, תמיד אמרה שהיא כתבה אותו בתור סיפור אגדה, כדי להראות שרזון ויופי הם לא הכל בחיים, וחשובה גם חברות וקשר בין אישי טוב.

הבעיה עם הספר היא בכך שהמסרים בה הם מאוד בעייתיים למרות שזו אמורה להיות רק אגדה.

קודם כל, ג׳מיימה עצמה מתוארת כאישה שמנה באופן מאוד חריג. על סמך התיאורים הפיזיים שלה כמישהי עם מספר גדול של סנטרים וכמישהי שמתקשה ללכת או לעלות במדרגות, אפשר היה לחשוב שמדובר על מישהי ששוקלת במציאות לפחות 140 – 150 ק״ג. אבל בתחילת הספר נכתב שג׳מיימה שוקלת בערך 97 ק״ג. זה משקל גבוה ובהחלט מדובר על מישהי שמנה, אבל עדיין במשקל שרוב הנשים לא מגיעות למראה חיצוני כל כך שמן כפי שג׳מימה מתוארת בו, ולא מתקשות ללכת או לעלות ולרדת במדרגות. זה נותן תחושה שכתבה את הספר מישהי מאוד רזה שמבחינתה הפחד מהשמנה כזה גדול שהיא מסוגלת להאמין למצב שהיא מתארת למרות שהוא רחוק מהמציאות.

מעבר לזה, היחס לאכילה של ג׳מימה נראה לשמנות רבות כמעליב. אמנם נשים שמנות אוכלות לא פעם מאכלים שהם לא דיאטטיים, אבל לרוב לא מגיעות למצב שבו כל ארוחה היא זלילה בלתי פוסקת של כמויות עצומות של אוכל משמין, כל יום וכל היום.

ובאופן חלופי – האכילה של ג׳מימה בזמן ההרזיה שלה נחשבת להפרעת אכילה ברמה של אנורקסיה. היא שותה רק מים לארוחת בוקר, אוכלת רק ירקות לארוחת צהרים ואפילו את הכמות שלהם היא מגבילה לצלוחית קטנה – ורק בערב היא אוכלת אוכל מזין בצורת חזה עוף, אבל גם הכמות שלו מוגבלת לחזה עוף אחד, ולכמה ירקות מאודים לצידו. זה פשוט פחות מידי אוכל לבת עשרים ומשהו צעירה ועוד כזו שמתאמנת.

חשוב לזכור שהספר נכתב בסוף שנות התשעים ופורסם בשנת אלפיים – התקופה שבה ה״הרואין שיק״ כלומר רזון קיצוני היה מאוד נפוץ, ואמנם היתה הבנה שדיאטות מועטות מידי בקלוריות לא בריאות, אבל זה עדיין לא חלחל לתרבות הפופולרית בצורה מספקת. אפשר לראות בקלות שכסופרת, ג׳יין גרין לא ממש מבינה איך עושים דיאטה, כנראה כי כאישה רזה היא מעולם לא היתה צריכה לעשות אחת כזו, ובמיוחד לא לאורך זמן. לכן טעות כזו בתיאור הדיאטה יכולה לקרות בצורה מאוד טבעית כדי לקדם את העלילה בלי להתפס כבעייתית.

אבל היא כן בעייתית בצורה מאוד מזיקה: ג׳מיימה אכן אוכלת כפי שאוכלת מישהי שסובלת מאנורקסיה, וכבר בימיו הראשונים של האינטרנט, התוכן של הספר היווה השראה לאנורקטיות לשמור על תפריט הרעבה כדי לרזות כפי שהספר מבטיח….

ההבדל בולט במיוחד כי ברור שזו לא דרך האכילה ה״טבעית״ של ג׳מיימה – כי לפני ההרזיה וגם אחרי שהיא החליטה להפסיק להיות ״רזה מידי״ – היא אוכלת בצורה מאוד שונה.

באותה מידה, התיאור של הגוף של ג׳מיימה אחרי ההרזיה לא מציאותי. היא מתוארת כמי שלא סובלת מסימני מתיחה או עודפי עור כי היא התאמנה – אבל רבים שרזו ממשקלים גבוהים יכולים להעיד שכל הספורט שבעולם לא גרם לעור שלהם להתצטמצם או לסימני המתיחה (שנוצרו כשהעור נמתח, כלומר בתקופה שבה הם השמינו) להעלם.

מעבר לזה, הספר מנסה בסוף להגיד שכשג׳מיימה עלתה מידה אחת בבגדים – היא הפכה ממישהי רזה מאוד עם גוף ״נערי״ למישהי עם ״קימורים״. יש פה בעיה שבעצם מוגדר פה טווח מידות מאוד קטן שנחשב ללגיטימי (מידה או שתיים), אבל בעצם גם מעליב קצת נשים שהן בעלות מבנה גוף רזה ככאלו שהן לא נשיות. אבל בסופו של דבר כפי ששמנות הן נשים ולכן יכולות להחשב כנשיות – כך גם אפשר להגיד שנשים רזות הן כאלו, לא?

אבל מהספר עולה גם שאלה עקרונית: האם כל גבר שנמשך לנשים שמנות הוא בהכרח סוטה כפי שבראד מתואר בספר? הוא מן הסתם דפוק בזה שהוא הסתיר את הרומן שלו עם הפקידה שלו והביא מישהי מחו״ל כבת זוג כדי ליצור תדמית טובה, אבל עיקר הבעיה בספר מוצגת כאילו הבעיה העיקרית היתה העובדה שבראד נמשך לנשים שמנות כי זה אומר שהוא סוטה. יכול להיות שבתקופה שבה נכתב הספר זה נחשב ל״עובדה״, אבל כיום ידוע שזה לא ממש נכון, ושבעצם מדובר על דעה קדומה.

קשר לא בריא?

בזמנו כתבתי על מישהי שאני מכנה ״אישתו של מייקל ג׳קסון״, אותה בחורה שרמזה באופן מאוד משמעותי על כך שהיא היתה נשואה כנערה בת 16 למייקל ג׳קסון.

כמו שכתבתי בפוסט המקורי שלי, ההתנהגות שלה נראתה סבירה בהתחלה – אבל עם הזמן הפכה למוזרה יותר וגם אלימה מילולית יותר, והרמיזות שלה על קשרים להרבה מפורסמים בכלל ולמייקל ג׳קסון בפרט היו חלק מהמוזרות שלה בעיני. בזמנו (כשההתנהגות שלה הפכה להיות מוגזמת) חסמתי אותה בפייסבוק (וגם טלפונית ובווטסאפ), אבל בשלב מסוים הסקרנות לגבי הסיפורים שהיא כל הזמן היצה מפרסמת בפייסבוק הציקה לי והחלטתי לשחרר את החסימה – רק כדי לגלות שחסימה אוטומאטת מבטלת את ה״חברות״ שלנו, ולכן אין לי אפשרות לצפות יותר בפרסומים שלה כי היא הפכה אותם לפרטיים.

היה קצת מבאס אבל לא נרא, והתעצלתי להחזיר את החסימה למרות שזה עניין של כמה שניות. ואז כשניגשתי לעשות את זה – גיליתי שבערך שבועיים או שלושה אחרי שביטלתי את החסימה היא התחילה לפרסם מחדש פרסומים על החיים הזוהרים שלה בלוס אנג׳לס.

בין השאר היא פרסמה כמה תמונות וסרטונים ממסיבת יום הולדת של גבר מבוגר שלא הכרתי – אבל הנחתי שהוא מישהו מפורסם אם היא טרחה לפרסם את התמונות והסרטונים שהיא צילמה עליו ותמונה אחת שבה היא מצולמת איתו. היא צילמה גם שני סרטונים שבהם היא מצווחת ברקע כשאותו מפורסם מנסה לבחור קינוח, ואז כשהקינוח הגיעה עם נרות והוא מנסה לכבות אותם. אחד הגברים שישב ברקע נראה מאוד חסר סבלנות וחסר נוחות מהצילומים שלה, כאילו הוא רוצה שהיא כבר תסתלק כי היא מפריעה להם אבל הוא יודע שלא מנומס להעיר לה על ההתנהלות שלה כמעריצה.

כשחיפשתי את השם שהופיע בפוסט שלה, גיליתי את חשבון האינסטגרם של מי שהיה בעבר המתופף של מייקל ג׳קסון. הופיעה בו גם תמונה מאותו אירוע של יום הולדת שלו שפרסמה אישתו שהודתה לזוג החברים שהיו איתם – עוד אישה והגבר שציינתי קודם (שמתברר שהוא צלם מקצועי), אבל כמובן לא ״אישתו של מייקל ג׳קסון״. מצד שני, כשפתחתי את חשבון האינסטגרם של האורחת הנוספת, היתה שם תמונה קבוצתית שבה עמדה גם ״אישתו של מייקל ג׳קסון״…

התחושה שלי תמיד היתה שהיא לא סתם ממציאה דברים, אלא שכנראה יש לה קשר כזה או אחר עם האנשים שהיא מנכסת לעצמה בתור חברים. כנראה שהיא עובדת בתפקידים לא ממש בכירים ביוזמות שונות של המשפחה כמו למשל במופע של מייקל ג׳קסון בלאס וגאס או דברים דומים. לכן יש לה גישה ברמה כזו או אחרת למידע ומידי פעם אפילו לבני המשפחה השונים (כמו למשל הילדים של מייקל) במפגשים שונים שבה המשפחה משתתפת כמו מסיבות בחגים או במסעות צדקה שונים שבהם הם תומכים. במצב כזה קל לה למשל לגשת לאנשים שקשורים למשפחה (למשל במסעדות) או אילו להצטלם עם אנשים שונים כולל האחיינים ואפילו הילדים של מייקל עצמו ולהציג את התמונות כאילו הקשר שלה איתם קרוב יותר ממה הוא באמת.


יש משהו מאוד מסקרן בלעקוב אחרי ניסיונות שלה למשוך תשומת לב ולהפוך את עצמה למישהי הרבה יותר חשובה ממה שהיא – במיוחד אם אני לא צריכה להיות חשופה להתנהלות שלה באופן אישי. מהתמונות עולה שהיא מאוד השמינה מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה (שגם אז היא נראתה שמנה יותר ממה שהיא היתה כשנפגשנו) כך שיש סיכוי שהיא לא תחזור לבריכה בזמן הקרוב ולא אצטרך להתקל בה יותר.

זה כמובן לא אומר שהיא נעלמה לחלוטין. כפי שסיפרתי בפוסט הקודם שלי, יש לה עדיין ״חברה״ בבריכה שהיא איתה בקשר – ויש לי רושם שאני מידי פעם נושא של שיחות ביניהן, במיוחד בהתחלה. מעבר לזה, לפני בערך חודשיים יצא לי לשוחח עם שחיינית ותיקה אחרת על שחייניות אחרות שהפסיקו להגיע – והיא הזכירה את ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ בתור מישהי שנעלמה ואז נראה היה שהיא נועצת בי מבט כאילו ה״היעלמות״ של ״אישתו של מייקל ג׳קסון״ קשורה אלי או למשהו שאני עשיתי.

מצד שני, זה באמת מוזר שהיא התחילה לפרסם שוב פוסטים ציבוריים תוך פרק זמן סביר ארי שביטלתי את החסימה שלי נגדה. זה יכול להיות צירוף מקרים, אבל זה גם יכול להיות שלא…

אני שואלת את עצמי מה הלאה.

הטיול בספרד – סגוביה

כמה ימים אחרי הטיול שלי לטולדו, נסעתי גם ממדריד לסגוביה בסיור מאורגן. העיר מרוחקת ממדריד יותר מאשר טולדו (מה שאומר שהנסיעה היתה ארוכה יותר) אבל העיר עצמה מאוד מעניינת והרושם שלי היה שהסיור בה היה ארוך ומעמיק יותר.

הסיור התחיל בבלבול: משום מה המדריך שלנו (שהיה מקסים באופן כללי) היה בטוח שאני מקומית והתחיל לדבר איתי בספרדית שוטפת ומהירה ובגלל לחץ זמן היה לי קשה לעצור אותו ולהסביר לו שאני לא דוברת ספרדית.

והיה גם בלבול נוסף: כשנרשמתי לטיול אי שם במדריר, החברה שלי החליטה להמליץ לי בצורה די גורפת להרשם לאכול את האוכל הטיפוסי לסגוביה, וזה נשמע נחמד אז הסכמתי. רק שביום של הטיול עצמו התברר לי מהמדריך שמדובר על ארוחה שמכילה חזיר – ואני לא אוכלת חזיר. יש לי תחושת בטן שהחברה שלי, שלה אין עכבות באכילת אוכל לא כשר וקצת צוחקת על אלו שכן נרתעים מתוך הרגל החליטה להתבדח על חשבוני בנושא.

חשבתי פשוט לוותר על הארוחה, אבל במדריך פשוט ניסה כל הזמן להסביר לי מתי ללכת למסעדה ואיפה היא וממש נצמד אלי כדי שאוכל לנצל את ההזדמנות, והיה לי קשה להסביר לו שההזמנה היתה בעצם טעות אבל אני לא רוצה לעשות בלגנים.

הסיור הפעם היה מעניין ויסודי, ולי אישית לא ממש הפריע להכנס הפעם לקתדרלה של העיר, שהיתה מאוד יפה – והיא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו שנמצאים בעיר:

אתר נוסף הוא ה ״אל קסר״ או המבצר של סגוביה, שבו היה לנו סיור מודרך מאוד ארוך ויסודי בחדרים של המבצר:

אתר שלישי הוא אמת המים או האקוואדוקט של העיר, שמהשם אפשר להבין שהוא הוקם בתקופה הרומית:

ויש בעיר גם היסטוריה יהודית, שהמדריך מאוד דאג להסביר לגביה בצורה חיובית ויש לה עדויות ברחוב עצמו (אני אתן לכם להבין מה כתוב במרצפת הבאה):

אנחנו כמובן הסתובבנו בעיר העתיקה, שאני מניחה שיש מי שגר בה, אבל בסופו של היום שאלתי את עצמי עד כמה יש לסגוביה וטולדו שכונות מודרניות יותר שבהם מתגוררים חלק מהתושבים (ופשוט לא יצא לנו לראות אותן כשהגענו ויצאנו מהערים), או שהערים נותרו רק כערים עתיקות:

האם אנחנו לומדים מכשלונות?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

בעיני אמירות כאלו הן בעייתיות מאוד. זכי זה נכון שגם אנשים מצליחים נכשלים לפעמים, והם לומדים מהכשלונות. בעצם במובן מסוים הם אומרים שמי שלא נכשל כנראה לא ניסה לממש מספיק את היכולות שלו, ושהכשלונות חשובים מאוד כדי להבין את היכולות והמגבלות שלנו.

מצד שני, יש אנשים שכל הזמן נכשלים. ברשומה עצמה אמפי הביאה דוגמא של שחקן טניס שנחשב לאחד הטובים בעולם שאהב להתאמן מול טניסאים שהוא יפסיד מולם כדי שהוא יוכל ללמוד מההפסדים האלו.

אבל האם זה בהכרח נכון? קודם כל, טניסאי בתחילת דרכו צריך להוכיח שהוא גם יכול לנצח ולא רק להפסיד. נכון שהנצחונות האלו צריכים לקרות בתחרויות ופחות עקרוני באימונים השוטפים, אבל עדיין אם מישהו כל הזמן מפסיד באימונים, סביר להניח שהמאמן שלו לא ירצה לשלוח אותו בכלל לתחרויות מלכתחילה.

אבל מעבר לזה, מה שחשוב זה לא בהכרח לנח או להפסיד אלא להתמודד עם כמה שיותר אתגרים שונים, וזה אפשרי רק אם מתאמנים עם כמה שיותר אנשים. יכול מאוד להיות שגם מישהו ששחקן הטניס יכול לנצח – יכול גם יכול לאתגר אותו להשתפר בתחום שבו הוא חלש יחסית.

כך שבסופו של דבר, אנחנו צריכים ללכת בדרך שבה נראה שנוכל להתקדם וללמוד משהו, בלי קשר לעובדה האם אנחנו ננצח או נפסיד בסוף.

ריקושטים משפחתיים

כשהייתי ילדה, גרנו שנתיים בניו יורק כדי לאפשר לאבא שלי לעשות פוסט דוקטורט. במשך השהות שלנו, אחיה של אמא שלי, אישתו, וסבתא שלי מצד אמא הגיעו לבקר אותנו לכמה שבועות. שלושתם היו מושבניקים, ואני חושבת שההלם של לבקר בעיר הגדולה ניו יורק היה גדול יותר עבורם מאשר עבורנו הירושלמים במקור.

סבתא שלי די ״נצמדה״ אלינו כל התקופה הזו, וגם יצאה איתנו לטיול משפחתי לבערך שבוע פלוס מינוס בזמן השהות שלה. זה אפשר לדוד ודודה שלי לבלות קצת לבדם בנוחות.

לכן לקראת סוף הביקור שלהם, הדוד שלי הציע שהוא יזמין אותנו לארוחה טובה כאות תודה על זה שאירחנו אותו ואת הדודה שלי לכל התקופה הזו. אני זוכרת שאמא שלי הצהירה שבגלל הארוחה הצפויה אין לה כוונות לבשל באותו היום אפילו לא צהרים, ואכלנו משהו קל מאוד במקום. בערב הלכנו למסעדה שכנראה היתה מפוארת ויוקרתית במושגים שלנו שהיה בה אקווריום עם דגים מפוארים במיוחד, מסעדה שלדעתי ביקרנו בה לפחות פעם או פעמיים לפני כן.

כולנו פתחנו תפריטים, ואחרי כמה דקות הדוד שלי כנראה אמר משהו, ועזבנו את המסעדה. מסתבר שכנראה המחירים של המסעדה שנבחרה היו גבוהים מידי עבורו לפחות כשהיה מדובר על תשלום על ארוחה לחמישה מבוגרים ושלושה ילדים. מצד שני, אם אני זוכרת נכון ואנחנו אכלנו בה לפני כן, כנראה שהיא לא היתה יקרה או יוקרתית עד כדי כך כי גם מצבנו הכלכלי לא היה מדהים באותה תקופה (בלשון המעטה).

שימו לב לזה שאני כותבת על זה שאכלנו בה לפני וכנראה לא אחרי, כנראה מתוך חוסר נעימות על כך שקמנו ועזבנו בלי לאכול. בדיעבד אני שואלת את עצמי אם ההורים שלי למשל יכלו לעזור בתשלום בחלקו ובכך למנוע את חוסר הנעימות הזו, אבל ייתכן שגם עבורם זה היה מעמיס יותר מיד מבינה כספית, או שזה היה יוצר מצב לא נעים מול הדוד שלו ומוציא אותו באור רע.

חזרנו הביתה מבואסים ורעבים מאוד, ואמא שלי בשיא העצבים נאלצה להכנס למטבח ולהכין ארוחת ערב לאנשים שציפו לסעודה טובה עוד מארוחת הצהרים שהיא לא ממש רצתה לבשל.


נזכרתי בסיפור הזה לאחרונה כששוחחתי עם אמא שלי לגבי הירושה של סבתא שלי. כפי שכתבתי פה ופה – אותו הדוד שביקר אותנו אז והיה זה שנשאר במשק של סבתא לאורך השנים, ובשלב מסוים המשק עבר על שמו וכמובן הפך לשלו כשסבתא שלי הפכה לסיעודית ובסופו של דבר נפטרה.

חשוב לציין שכיום כחלק מחוקי הירושה, מסתבר שאי אפשר לחלק משק חקלאי לכמה חלקים כירושה, אלא ההורים צריכים למנות מראש מה שמכונה בן ממשיך (למרות שזו יכולה להיות גם בת ממשיכה, כמו למשל סבתא שלי שקיבלה את המשק מהוריה אחרי שאחיה יוס׳קה נפצע במלחמת השחרור ולא יכול היה להמשיך ולהיות חקלאי). במקרה של המשק של סבתא שלי היה טבעי שהדוד שלי יהיה הבן הממשיך כי הוא נשאר במושב והמשיך לעבוד במשק בזמן שאמא שלי עברה בכלל לגור בעיר, ודודה שלי כברה לקיבוץ קרוב כשהיא התחתנה (ועברה לקיבוץ עוד יותר קרוב כשנולד לה הבן הבכור שלה והיא לא רצתה לשלוח אותו לבית הילדים של הקיבוץ הראשון שבו הם גרו).

אמא שלי סיפרה לי שבשלב מסוים דוד שלי גילה לה ולאחותה (דודה שלי) שסבתא שלי השאירה סכום כסף מסוים בחשבון הבנק שלה. הוא ידע על זה מכיוון שכחלק מהטיפול בסבתא שלי (בתמורה לכך שהיא העבירה את המשק מוקדם על שמו) הוא היה אחראי על ניהול כל העניינים שלה, כולל ניהול חשבון הבנק שלה, אחרי שהיא חלתה באלצהיימר ולא יכלה לעשות את זה בעצמה.

אני חושבת שאמא שלי ואחותה די ציפו שאחי שהדוד שלי ירש את המשק – הוא לפחות יאפשר לשתיהן לרשת מסבתא שלי את הכסף המועט מאוד שנשאר בחשבון הבנק שלה. אבל מסתבר שהוא מעוניין לחלק את הכסף בין שלושתם.

חשוב לציין שאמא שלי ודודה שלי לא סובלות מחוסר בכסף. ההורים שלי עבדו קשה כל החיים ויש להם כיום חסכונות ופנסיה מכובדת שמאפשרת להם לחיות בצורה טובה וגם לעזור לילדים. דודה שלי לעומת זאת מתגוררת בקיבוץ שפעם היה על סף פשיטת רגל אבל כיום יש בו מפעל מצליח מאוד כלכלית שבגללו חברי הקיבוץ מקבלים סכומי כסף יפים מידי פעם כדיווידנדים. שלושה מתוך ארבעת הילדים שלה בחרו בסופו של דבר להמשיך לגור בקיבוץ כילדים ממשיכים, כך שמבחינה כלכלית יש לה הרבה פחות דאגות כלפיהם. הבן הבכור שלה גר כיום באנגליה (הוא אזרח בריטי כי הדוד שלי אנגלי במקור שהגיע כמתנדב לקיבוץ ונשאר בארץ אחרי שהוא התאהב בדודה שלי) ונראה שהוא ואישתו מסתדרים שם לא רע מבחינה כלכלית.

כששוחחתי עם אמא שלי על המצב, אמרתי לה שאולי זה לא כזה נורא כי תמיד תפסתי את הדוד שלי כמישהו עם בעיות כלכליות, כנראה בגלל אותו אירוע במסעדה. אבל מסתבר שב 35 השנים שעברו מאז המצב השתנה. כנראה שחלק מזה נובע מכך שהמשק הפך להיות לא רווחי בשלב מסוים, ודוד שלי עבר לעבוד בחברת תרופות לבעלי חיים שבה הוא הרוויח משכורת לא רעה, ויש לו כיום גם פנסיה מכובדת.

אבל אני חושבת שאולי חלק מזה נובע מכך שאמא שלי ואחותה מרגישות קצת כועסות בגלל ששתיהן היו שמחות לקבל חלק יותר משמעותי אולי לא בירישה של סבתא שלי אלא יותר בכל מה שקשור למורשת שלה, שזה היה המשק. אני חושבת שסבתא שלי גרה במשך רוב החיים שלה בבית שבו היא התגוררה עד שהיא ברה לבית האבות שבו היא נפטרה: היא אמנם נולדה ברחובות, אבל הורים שלה עברו מושב כשהיא היתה תינוקת ובנו בעצמם את הבית שבו הם התגוררו ושהיא בסופו של דבר גם גרה בו. ומבחינת אמא שלי ואחותה, זה היה הבית שבו הן גדלו בתור ילדות ולכן מרגישות קשורות אליו, והן כועסות קצת שלהן לא היתה את האופציה לקבל לפחות את הבית או להתחלק בו ביניהן (כי בעצם הבית לא נחשב לחלק מהשטח החקלאי ולכן הן יכלו לקבל אותו).

אני חשובת שמאוד מפריע להן גם שהבית והסביבה המיידית סביבו (הגינה למשל) מאוד עלובים ומוזנחים כיום, למרות שבת הדודה שלי (אחת מהבנות של הדוד) מתגוררת בו עם הילדה שלה. הבית והגינה אולי לא היו סופר מעוצבים, אבל סבתא שלי תמיד דאגה לטיפוח בסיסי כמו למשל שתילה וטיפוח של דשא או של עצים שונים בגינה (כולל השקייה אובססיבית). אני חושבת שכשסבתא שלי התקשתה לטפח את הגינה, הגיע אחד מבני הדודים של אמא שלי שהוא גנן במקצועו כדי לעזור לה. עכשיו השטחים ריקים, חוץ מאולי שטח קטן של דשא סינטטי שעליו יש צעצועים לבת של בת הדודה שלי. דודה שלי אפילו הציעה להזמין לבת הדודה שלי גנן כזה או אחר שישקיע כמה שעות בשיקום של הגינה, ואז היא תוכל בקלות לטפח אותה, אבל בת הדודה סירבה להצעה מסיבות כספיות. אמא ודודה שלי לא התווכחו איתה, אבל נראה שהן כועסות שהאח שלהן (אבא של בת הדודה) לא משקיע בעצמו את הכסף הזה.

אני מניחה שלו יש את סדרי העדיפויות שלו, ואין לאף אחד מאיתנו מושג מה הוא מתכנן לעשות עם המשק בעתיד. אבל יש לי תחושה שלאור זמן נוצר כאן מצב שבו יש עדיין מרמור בין האחים, וחבל לי.