התיירת המקרית

סבתא שלי עמדה לחגוג יום הולדת 100 בתחילת אוקטובר, אבל היא הלכה לעולמה מסיבות לא ברורות לפני חודש. המוות שלה היה כזה לא צפוי שדודה של (הבת שלה) טסה כמה ימים לפני כן לביקור בבריטניה, שם גרים בני המשפחה של הדוד שלי (אחיו ואישתו) שסובלים ממחלות שונות, וגם את בן הדוד שלי שגר עם המשפחה שלו איפשהו באנגליה. היא לא הצליחה למצוא טיסה כדי לחזור לארץ להלוויה או אפילו לרוב השבעה.

צחוק הגורל הוא שכשסבא שלי נפטר לפני 46 שנה, גם אז היא לא היתה בארץ. היא, מי שהפך לבעלה, ואחיו ובת זוגו (שמתגוררים בבריטניה והדודה שלי ובעלה ביקרו בבריטניה) נסעו איתם לסיני, ואי אפשר היה ליצור איתם קשר עד שהם חזרו לאילת כמה ימים אחרי הלוויה.

חשוב לי לכתוב שסבתא שלי סבלה בשנים האחרונות מאלצהיימר שהתדרדר יחסית מהר, והיא הפכה לסיעודית – משהו שהיה מאוד מפריע לה אם היא היתה מודעת למה קורה סביבה. כדי שתבינו עד כמה היא שנאה שיעזרו לה, כשהיא היתה בת שמונים פלוס וכבר התקשתה לנקות לבד את הבית, ה״ילדים״ שלה החליטו לשכור לה עוזרת בית. היא כל כך שנאה את הקונספט שהיא היתה מתעקשת לנקות לפני שהעוזרת היתה באה, ועוזרת לה לנקות כשהיא כבר היתה מגיעה, כולל את המקומות הגבוהים שהמשפחה חששה שהיא תיפול מהם.

בהזדמנות אחרת, היא במקרה החליטה ונפלה כשהיא יצאה מהאמבטיה ולא הצליחה לקום לבד, ולמזלה בת הדודה שלי בדיוק באה לבקר אותה כך שהיא יכלה לעזור לה. ה״ילדים״ החליטו שהגיע הזמן לשיפוץ בחדר האמבטיה ולשים בו מקלחון במקום אמבטיה כדי להקטין סיכונים, וגם לזה היא מאוד התנגדה.

אני לא חלילה אומרת שהמוות שלה היה לטובה, אלא שלפחות מנחם לדעת שהיא כבר לא סובלת יותר.

---

כמו שסיפרתי בפוסט הזה, כשהייתי ילדה, היינו מבקרים אצל סבתא שלי בכל חופשה מבית הספר, ופעמיים בחופש הגדול – בפעם הראשונה מיד אחרי המחזור הראשון של הקייטנות (איכשהו תמיד היינו נרשמים רק למחזור אחד של כל קייטנה), ובפעם השניה היתה בסוף אוגוסט לאזכרה של סבא שלי.

עם הזמן הביקורים שלנו הפכו ופחתו – גם כי כבר לא היינו ילדים קטנים ולא היו לנו הרבה חופשים, וגם כי החיים שלנו הלכו והתמלאו בפעילויות אחרות. חשוב להגיד שהביקורים שלנו הלכו ופחתו בהדרגה, ועדיין נפגשנו לא פעם בחגים.

אחותה ואחיה של אמא שלי גרו יותר קרוב לסבתא שלי באופן יחסי, ואני חושבת שמלכתחילה הקשרים של בני הדודים שלי היו יותר הדוקים עם סבתא שלי, כולל עוגת יום הולדת שהיא היתה אופה לכל אחד מהם. היחידה מבין שלושתנו שהיה סיכוי שנהיה ביום ההולדת שלה אצל סבתא היתה אחותי, וגם זה היה לרוב בפסח – וה״עוגה״ שהיתה זמינה אז היתה עוגה ממצות מורטבות שהיתה מרוחה בממרח שוקולד (לפחות סבתא שלי היתה נדיבה בכמות השוקולד שהיא שמה).

אבל אני מניחה שכשהם גדלו הם כבר הפסיקו לבקר אותה בכל יום אחרי בית הספר, וכשהם התגייסו לצבא והתחילו (בחלקם) ללמוד לתואר, גם הם ביקרו את סבתא שלי פחות ופחות. אבל עם השנים הבנות של דוד שלי חזרו לגור באיזור, ובתקופות שונות הן אפילו גרו בדירה השניה בבית הדו משפחתי של סבתא שלי. בתקופה שבה סבתא עדיין גרה בבית (בהתחלה עצמאית ואז עם מטפלת צמודה) זה בהחלט היה מאוד טוב שיש מי שתוכל לבדוק מה קורה איתה ולעזור לה, ולא פעם בתקופות הטובות גם לספק לה חברה. היתה למשל תקופה די ארוכה שבת הדודה שלי גרה שם עם בעלה והבת הבכורה שלהם, והיתה לבת שלהם ולסבתא שלי (והסבתא רבא שלה) מסורת שאם הבת היתה מתעוררת מוקדם בשבת בבוקר היא היתה עוברת לדירה של סבתא שלי, שהיתה מכינה לה שוקו והן היו צופות יחד בסרטים מצוירים של שבת בבוקר עד שההורים היו מתעוררים.

לכן אני מניחה שהיה לשתי בנות הדודות שלי מאוד טבעי לראות את עצמן בתור ״הנכדות הכי קרובות לסבתא״, והגדולה יותר היתה זו שדיברה בלוויה בשם כל הנכדים.

---

וכשאני מסתכלת 15 שנים אחורנית, אני נזכרת לרגע בלוויה של הסבתא השניה שלי, מצד אבא.

גם היא התאלמנה בגיל יחסית צעיר, למרות שבהחלט בגיל מבוגר יותר מאשר הסבא שלי מצד אמא, ואני עדיין זוכרת אותו. כשהיינו צעירים, היא עדיין גרה באותה עיר כמונו (ירושלים), ומן הסתם נפגשנו איתה הרבה יותר. היינו נוסעים לבקר אצלה כל מוצאי שבת (סבתא שלי היתה דתיה אז מן הסתם לא יכולנו לנסוע אליה בשבת), ולא פעם היו לה שאריות של צ׳ולנט שהיא היתה משאירה לנו לביקורים האלו בחורף. כשהיינו מאוד צעירות אני ואחותי ישנו אצלה לא פעם בשבתות, ואמא שלי תמיד אמרה כמה היא היתה שמחה לארח אותנו בניגוד לאמא שלה שתמיד היתה עסוקה מידי ועייפה מידי בשביל זה.

סבתא שלי גרה בדירה ישנה, עלובה, ומוזנחת במה שמכונה ״דמי מפתח״, אבל בניגוד לחוק שאמור היה לאפשר לה לגור בבית עד סוף חייה, בדיעבד אני מבינה שמי שהחזיקה בזכות על הדירה כנראה טירטרה אותה לא מעט כדי שהיא תעזוב (בין השאר בכך שהיא השאירה את הדירה במצבה הגרוע בלי לתקן בה דברים). בסופו של דבר סבתא שלי בחרה לקבל תשלום משמעותי ובאמת לעזוב, ועברה דירה לבני ברק שם גר הדוד החרדי שלי שלו היו 13 ילדים (רובן בנות) יחד עם הבן החרדי השני שהיה גרוש.

כשהיא עברה לבני ברק נוצר מצב מוזר שבו אבא שלי מסיבות כאלו ואחרות נסע לבקר אותה לבד. אני חושבת שחלק מהבעיה נבע מכך שהיו תקופות ארוכות שאחיו החרדי שגם גר בבני ברק לא רצה שהילדים שלו יפגשו חילונים (היה אפילו אירוע שבו הם כינו את הדודה המשותפת שלנו שהיא דתיה ״כיפה סרוגה״ בתור ״גויה״), ומכיוון שבכל ביקור אצל סבתא גרר גם ביקור של אבא שלי אצל אחיו, נוצר מצב שבו אנחנו בקושי ביקרנו את סבתא.

אבל בדיוק בתקופה שבה סבתא נפטרה, הגישה של הדוד התרככה (כנראה כי בשלב זה הילדים שלו היו כבר מספיק בוגרים ומגובשים כדי להיות מסוגלים להתמודד עם בני משפחה חילונים) וכך יצא לנו לפגוש את המשפחה יותר. מן הסתם טקס הלוויה היה שונה לחלוטין כי הוא היה הרבה יותר דתי, ולא היו בו נאומים מצד הנכדים אלא פשוט תפילות של הרב (או הרבנים) ושל הגברים במשפחה. אבל כן יצא לי ולאחותי לשוחח עליה עם בנות הדודות שלנו ולהעלות זכרונות, ולמרות שהקשר של סבתא שלי עם בנות הדודות שלי היה הרבה יותר קרוב בתקופה די ארוכה לפני שהיא הלכה לעולמה, איכשהו בשיחה איתן הרגשתי שהן הרבה פחות ״לוקחות בעלות״ על סבתא, אלא יותר רוצות לשתף בחוויות שלהן איתה ואת הקשר המיוחד שהיה להן, ושהן הניחו שגם לנו היה בתקופה שבה היא גרה קרוב אלינו.

---

ברור לי שבנות הדודות שלי מצד רמר לא התכוונו לפגוע באף אחד, והגישה שלהן באה מתהליכים מאוד טבעיים עבורן. קל מאוד להגיד שהן ״השקיעו״ יותר בסבתא, אבל מצד שני היתה להן תמורה לזה בכך שהן גרו בבית ללא צורך לשלם שכירות. מעבר לכך, במושבים יש עקרון שבו רק ילד אחד שיכול לרשת את המשק (מה שנקרא ״בן ממשיך״), ובגלל נסיבות החיים הזכות הזו עברה באופן מאוד טבעי לאבא שלהן, שהיה היחיד שנשאר במושב לעזור להורים – כך שיש למשפחה נכס שבתנאים מסוימים יכול להיות שווה הרבה מאוד כסף. ואולי הן ניסו להראות את הקשר הזה כמצדיק את הזכות שלהן לגור בבית שהיה של סבתא, או אפילו לדרוש עליו בעלות בעתיד?

יצא לי לעיין בכמה נושאים ישנים של ״השרביט החם״, ונתקלתי בנושא די מוקדם שעסק במלחמת המפרץ הראשונה.

הסיבה למלחמה התחילה לה בקיץ 1990 כשעיראק פלשה לכווית, והקהילה הבינלאומית דרשה ממנה לסגת, עם דד ליין מוגדר של ה 15 בינואר 2021. אני הייתי אז בחופש הגדול בין כיתה ט׳ לכיתה י׳, ואף אחד לא ממש חשב שהולך לקרות משהו רציני למרות שמנהיג עיראק סדאם חוסיין איים שאם ארה״ב ובנות בריתה יתקפו אותו – הוא ישלח טילים אל עבר ישראל.

הסיבה לאיום הזה היתה פשוטה: סדאם היה מודע לכך שארה״ב היתה צריכה לבנות קואליציה לתקיפה כזו שכללה כמה ממדינות ערב – שכמובן היו מסרבות שישראל תצטרף. סדאם הניח שישראל תסרב לא להגיב – וכך ארה״ב לא תוכל ליצור קואליציה יציבה, וכך בעצם לא תהיה לה אפשרות לתקוף את עיראק.

אבל ארה״ב הצליחה לשכנע את ישראל לא להגיב – בכך שהיא סיפקה לישראל סוללות טילים נגד טילים בשם ״פטריוט״, והבטיחה גם לתת עדיפות לתקיפות אוויריות נגד אתרים שמהם ישוגרו טילים לישראל – אם ישוגרו.

ישראל מצידה גם התחילה לחלק מסכות גז – ולילדים קטנים מאוד ניתנו ממ״טים שהיו מעין כלובים מפלסטיק אטום, או ״ברדסים״ שהיו שקיותפלסטיק כאלו שהיו שמים. לילדים גדולים יותר מעין מסכת גז משודרגת שמעל מסכת הגז היה פלסטיק שצריך היה להוריד על הפנים – כנראה ממחשבה שאולי מסכת הגז שלהם לא תתאים ב 100% או לא תהודק כמו שצריך. אני חושבת שהיא כונתה ״ברדס פאסיבי״

חשוב לכתוב פה נקודה עקרונית: המסכות והפלסטיקים שהודבקו לחלונות והסמרטוטים ששמנו ליד הדלת לא נועדו להגן על אלו שהיו קרובים לנקודת הנפילה. הם היו נפגעים וכנראה מתים הרבה לפני שצוותי ההצלה היו מגיעים אליהם. הבעיה עם גזים התקפיים שהם מתפשטים – והמסכות והפלסטיקים נועדו להגן על אלו שגרו רחוק מנקודת הפגיעה אבל עדיין היה סיכוי שהגזים יגיעו אליהם בדילול יחסית נמוך שנגדו אמצעי ההגנה היו אמורים לעכב את ההרעלה עד שניתן היה לעזור לאותם האנשים (או שהם יכלו לעזור לעצמם בעזרת הרחקת החומר הנוזלי או הזרקת אטרופין).

למרות כל האזהרות וההכנות, רבים לא האמינו שתגיע מלחמה, וגם אם כן – שישלחו טילים (ובמיוחד כימיים) לכיוון ישראל – ולכן רבים לא טרחו לאסוף את מסכות הגז שלהם או לרכוש דברים חיוניים כמו מסקינגטייפ, ניילונים אטומים, או מים מינרליים ושימורים מראש. או לפחות עד שהתחילה המלחמה ונפלו באיזור ת״א כמה טילים – ואז התחילו להווצר תורים אינסופיים לתחנות חלוקת המסכות ולחנויות השונות, בלי שתמיד תהיה אספקה לתת לכולם.

---

באותה שנה התחלתי ללמוד בכיתה י׳, ובדיוק עברתי ללמוד בבי״ס חדש שהיה קצת יותר רחוק מהבית. לפני המלחמה היה לי טרמפ עם הורים של תלמיד שגר לידי ולמד באותו ביה״ס כמה שנים מתחתי, אבל איכשהו הטרמפ הזה התפוגג במהלך המלחמה מסיבות לא ידועות.

איכשהו השכבה שלנו ״גויסה״ להתנדב באחד מבתי החולים של העיר כדי לעזור במקרה של התקפה כימית – התפקיד שלנו היה להמתין נחוץ לכניסה לחדר המיון כדי לעזור לרחוץ נפגעים של התקפה כימית לפני שמכניסים אותם לבית החולים לטיפול. אין לי מושג עד כמה ציפו שבאמת נוכל לעשות את זה בצורה מקצועית וטובה, ומה היו עושים אם תלמידים היו נכנסים להיסטריה מהמראות או המצב.

למזלנו אמא שלי היתה מספיק היסטרית כדי לאסוף את מסכות הגז של המשפחה כמה שיותר מוקדם, וגם לדאוג לקנות יריעות פלסטיק ומסקינגטייפ הרבה לפני שזה היה אופנתי.

ביום הראשון של המלחמה קיבלנו חופש, והיה די משעמם ולא היה מה לעשות כי מדובר על השנים שבהן לא רק שלא היו טלפונים ניידים עם משחקים או אינטרנט – אלא גם לא היתה טלוויזיה בכבלים או אפילו ערוצים נוספים מלבד הערוץ הראשון.

באותו לילה אמא שלי לא ישנה טוב מרוב לחץ, והיא זו שלפחות טענה שהיא שמעה מרחוק אזעקה כי היא לא נשעה בכריזה שהיתה קרובה אלינו לבית. נכנסנו כמובן לחדר האטום ולבשנו מסכות, ונשארנו שם המון זמן.

אבל עם הזמן היה די ברור שאנחנו בירושלים די בטוחים ולא הולכים ליפול בעיר טילים – אחרי שנים שבהן ירושלים היו פיגועים כשבשאר הארץ היה שקט. אני לא זוכרת אם זה היה קשור לכך או לא – אבל אנחנו בתיכונים בירושלים לפחות חזרנו ללמוד די מהר אחרי המלחמה (אין לי מושג מה קרה בת״א ובאיזור ששם נפלו טילים), למרות שאחי ואחותי הצעירים יותר נשארו בחופש ארוך יותר.

מה שכן, עדיין היינו צריכים להגיע לבית החולים שבו נודבנו מידי פעם ולשהות שם בלילה. אני כן זוכרת ויכוח בין אחת התלמידות שסירבה להביא איתה מסיכה מתוך עקרון כי בירושלים לא יקרה כלום לבין אחת החיילות שהיתה אמורה לוודא שלכולנו יש מסכות במקרה הצורך. אני לא חושבת שהיה מדובר על יותר מ 2 – 3 לילות כאלו, אולי 4 לכל היותר, ובכל מקרה אני זוכרת איך בבוקר של פורים חזרנו הביתה מהשהות הזו בידיעה שזו היתה הפעם האחרונה שלנו שם כי המלחמה הסתיימה.

ובסוף לא היו בכלל טילים כימיים – כנראה כי העיראקים פחדו שאם הם יזרקו עלינו נשק כימי אנחנו נשלח חזרה פצצת אטום שמדינת ישראל עד היום לא מודה בקיומה.

ברשומה הקודמת הסברתי על הניתוחים השונים ל״קיצור קיבה״ ומה היתרונות הרפואיים שלהם.

אבל למרות כל היתרונות האלו, אחוזי ההצלחה של ניתוחים רחוקים מלהיות 100% – הוא עומד על 50% – 60% מהמנותחים שמצליחים לשמור על המשקל אחרי חמש שנים כתלות בסוג הניתוח (ניתוחי שרוול נוטים להיות פחות מצליחים, וניתוחי מעקף שונים נוטים להצליח יותר).

אם תשאלו את הרופאים – התשובה שלהם פשוטה: המטופלים לא משתפים פעולה עם הניתוח. הרופאים עזרו להם, והמטופלים לא ממש משתמשים בנפלאות הניתוח אלא מתעקשים לא להשתנות ולהמשיך לאכול, ולאכול ״לא בריא״. אבל בעיני הגישה הזו של המנתחים היא בעייתית כי הם לא מבינים שמאחורי ההשמנה של לא מעט מהמטופלים שלהם לא עומדת רק אכילה של כמות גדולה מידי של מזון, ולכן ניתוח לא בהכרח יהיה פתרון טוב עבור כל אדם שמן.

קודם כל, חשוב לזכור שניתוח לקיצור קיבה הוא לא ״נס״ או ״פלא״ שפותר בפני עצמו את בעיית ההשמנה או האכילה של המטופלים. גם המנתחים עצמם מבינים שהניתוח הוא רק ״כלי״ במובן הזה שהוא אמור להקל על היכולת של המנותחים לאמץ אורח חיים בריא בכך שהוא מוריד את הרעב מהמשוואה. אבל זה לא בהכרח מספיק – ויש מנתחים כמו למשל ד״ר אסנת רזיאל שמבינים את זה, והם מנסים לספק פתרון כולל יותר לאורך זמן שכולל טיפולים ארוכי טווח על ידי דיאטניות שמתמחות בין השאר בטיפול במנותחים, בפסיכולוגים, ובתמיכה קבוצתית.

בעצם אפשר להגיד שניתוח קיצור קיבה הוא ״כלי״ ממש כמו שפטיש או מברג הם כלים לתיקון דברים בבית. וממש כמו שתיקונים שונים דורשים לפעמים פטיש ולפעמים מברג, כך גם יש אנשים שזקוקים לטיפולים שונים כדי להרזות לאורך זמן.

אם ניקח את הדוגמא הזו ונגיד שניתוח קיצור קיבה הוא כמו מברג, אז הסוגים השונים של הניתוחים הם בעצם מברגים בקוטר שונה, כי כל בורג זקוק למברג שונה כתלות בקוטר שלו. אם מצאתם את המברג המתאים, אז התיקון שאתם מנסים לעשות יצליח, ובקלות. אבל אם תנסו להשתמש במברג בגודל לא מתאים, התיקון יהיה קשה בהרבה או אפילו לא ממש יצליח. ובמצב שבו אתם צריכים פטיש אבל מתעקשים להשתמש במברג – אולי תצליחו להשיג קצת התקדמות כי גם למברג יש משקל שיכול לעזור לתקוע מסמר, אבל אחרי כמה דפיקות תבינו שאתם צריכים בעצם את הפטיש ושהמברג לא שימושי עבורכם.

אז מתי בעצם ניתוח קיצור קיבה הוא לא כלי שימושי?

בואו נחשוב לרגע על מה גורם השמנה – התשובה הפשוטה לזה הוא עודף קלוריות. אצל אנשים מסוימים עודף הקלוריות הזו נובע מהעובדה שהם אוכלים הרבה מאוד אוכל כדי לשבוע, ובנוסף לעומס הקלורי שהארוחות האלו נותנות, יש גם סיכוי גדול שחילוף החומרים שלהם נפגע מדיאטות חוזרות ונשנות שהם עשו במשך המון שנים ולכן קשה להם לרזות. במצב כזה – ניתוח קיצור קיבה שמגביל את כמות האוכל שהם אוכלים (ולא פעם מפריע לספיגה של האוכל המועט שהם אוכלים) הוא כנראה הפתרון היחידי שיאפשר להם לרזות לאורך זמן.

אבל מה קורה אם למשל מישהו אוכל הרבה אוכל – אבל לא בארוחות מסודרות אבל גדולות אלא פשוט ״מנשנש״ לאורך כל היום קצת אוכל? במצב כזה, בעצם צורת האכילה הזו ״עוקפת״ את היתרונות של הניתוח ובעצם מנטרלת חלק חשוב מאוד שלו – ומונעת ממנו לעזור להם לרזות.

ומה קורה אם הבעיה נובעת מאכילה של מזון שהוא עתיר קלוריות? מסתבר שחלק מהניתוחים מספקים מעין פתרון. בחלק מהניתוחים (לרוב מסוג מעקף קיבה, אבל גם לעיתים מניתוחי מעקף תריסריון בטכניקה מסויימת ולעיתים נדירות ניתוחי שרוול) – יש משהו שנקרא ״תסמונת דמפינג״ (או תסמונת ההצפה). במצב כזה, אכילה של כמות ״גדולה מידי״ של פחמימות ובמיוחד פחמימות פשוטות, ובמיוחד לא כחלק מארוחה מלאה ומאוזנת – נוצרת למנותח תחושה פיזית ממש ממש גרועה. התסמונת הזו לא קורית לכל מנותח ורמתה משתנה ממנותח למנותח ולרוב כמעט נעלמת אחרי כמה חודשם (לרוב חצי שנה). אבל בתקופה הקצרה שהיא פעילה, לא מעט מהמנתחים ואנשי המקצוע מקווים שהחשש מהתחושות הקשות שגורמת אכילת סוכרים ופחמימות ״ילמדו״ לא לאכול יותר מידי אוכל עשיר בפחמימות ובמיוחד בסוכרים.

וזה מצב בעייתי – כי לא רק שלא ״מובטח״ שהוא יקרה, וגם אם כן לרוב הוא קיים לתקופה מוגבלת, אלא בעיקר כי זה נשמע כאילו הרופאים מוכנים לגרום סבל למטופלים שלהם רק כדי לאלץ אותם להפסיק לאכול מתוקים ופחמימות פשוטות. לי זה נשמע מכו התאכזרות ולא כמו כלי לגיטימי.