התיירת המקרית

העיר טולדו נמצאת בקרבה די רבה למדריד, ואפשר להגיע אליה בקלות ברכבת (מה שעשיתי בביקור הראשון שלי בספרד). תחנת הרכבת של העיר מאוד קרובה למרכז העיר ולאיזורים התיירותיים שלה, ובמדריד עצמה הקו שיוצא מהעיר לכיוון טולדו עובר בכמה תחנות ברחבי העיר לפני שהוא יוצא ממנה, כך שאפשר לעלות עליו בקלות יחסית.

בביקור הראשון שלי בעיר היתה לי תקרית שמאוד איפיינה בעיני את ספרד והספרדים. ליד המלון שבו שהיתי מטעם העבודה היתה כיכר שבה היו לא מעט מוניות שמקום העבודה שלי היה נותן לי החזר על נסיעות בהן – ולכן היה לי טבעי לגשת למונית ולבקש לנסוע לתחנת הרכבת. הנהג ניסה להסביר לי משהו בספרדית והתחיל להתעצבן כשלא הבנתי – ובסוף התייאש והסיע אותי לתחנה.

והתברר שמה שהנהג ניסה להסביר לי זה שתחנת הרכבת במרחק הליכה קצר מהמלון ואין לי צורך לקחת מונית לשם. מרוב שהעצבים של נהג המונית הבהילו אותי, בדרך חזרה כבר חזרתי למלון ברגל למרות שירד גשם די שוטף (שלמזלי התחיל רק אחרי שעזבתי את טולדו).

הפעם גם תכננתי לנסוע לעיר ברכבת – אבל ביום הראשון שלי בעיר כשהסתובבתי עם החברה שאירחה אותי – גילינו במקרה עמדה של חברת נסיעות שארגנה סיורים מאורגנים בטולדו וסגוביה במחירים סבירים, ונרשמתי לשניהם (בימים שונים כמובן).

בסיור בטולדו יצא לי לפגוש שני יהודים מקנדה שהציעו לי להסתובב איתם לבד בעיר כי "מי כבר רוצה להכנס לעוד כנסיות". מכיון שידעתי שצפויות לי עוד לא מעט קתדרלות בטיול שלי נשמע לי נחמד להסתובב עצמאית והחברה היתה נעימה – עד שכשהמתנו בסוף הטיול לאוטובוס הגבר התחיל לנאום על פוליטיקה ישראלית והבעת דעות שאיתן שלא הסכמתי. כמובן שלא נכנסתי איתו לוויכוח, אבל בני הזוג הבינו שיש פה אי הסכמה ומאותו רגע היחס שלהם כלפי הצטנן.

בעיר עצמה נחמד להסתובב ברחובות – אבל יש בה גם לא מעט חנויות ומוזיאונים קטנים ששווה להכנס אליהם, וכמובן גם את הכנסיה.

אבל בעיר יש גם לא מעט היסטוריה יהודית שמשולבת בהיסטוריה היהודית המפוארת של ספרד שכוללת שיתוף פעולה בין היהודים והמוסלמים, כשדווקא הנוצרים הם אלו שהפרו את האיזון הזה. ליהדות הספרדית היה מקום גדול במורשת הלמידה החוקים הדתיים של היהדות באותה תקופה שהשפעתם מורגשת עד היום – ולא מעט דמויות דומיננטיות.

כיום ההיסטוריה הזו כן נשמרת בערים כמו טולדו או סגוביה ונחשבים כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הספרדית.

עוד יתרון של הטיול המאורגן היה בכך שהאוטובוס הוביל אותנו גם לתצפית על העיר העתיקה מנקודה יפה מחוץ לעיר. מצד שני, התצפית הזו העלתה לי שהאלה האם תושבי העיר כולם בעצם גרים בעיר העתיקה ואין לטולדו גם שכונות מגורים מודרניות יותר?

אחד הדברים שחשבתי עליהם לאחרונה היה ״איך פעם כשעבדתי במשרד אכלתי בחוץ כל יום ועדיין אכלתי בריא – ועכשיו אני לא מצליחה להזמין משהו בריא מהכרטיס של העבודה?״

אז קודם כל, נזכרתי שכחלק מה״לאכול בריא״ לא בהכרח היה בריא. אני למשל לא ממש אוהבת דגים, אבל מידי פעם הייתי משכנעת את עצמי להזמין סלמון – אבל במקביל אליו גם הזמנתי פירה בתור ״פיצוי״ על הסבל של אכילת הדג. וזה לא הקטע של תפוחי האדמה (שבלא מעט דיאטות נחשבים לאוכל אסור או משמין), אלא העובדה שבמסעדות מכינים פירה עם הרבה שמנת ו / או חמאה כדי להפוך אותו לטעים. בואו ונגיד שבריא ודיאטטי זה לא, במיוחד כשכמות הפירה שאכלתי לא בהכרח תאמה למה שאמור להיות מוגדר בתורה מנה אלא ״קצת״ יותר.

וחלק מזה גם היו כמה מצבים שבהם הצטרפתי לשאר הצוות כדי לאכול צהרים, ולפעמים לא היתה לי שליטה על לאן אנחנו הולכים – הוהקושי התבטא בימים שבהם הלכנו למסעדה ״חסכונית״, כמו למשל מסעדה בשם ״ווק״ כזה או אחר שבו מבחר המנות כלל בעיקר אטריות מוקפצות בהמון שמן. הייתי ממש צריכה לאלתר מצב שבו אני מנסה לגרום למישהכין את המנה שלי להכניס אליה כמה שיותר ירקות, כמה שפחות איטריות ושמן, ולשלם תוספת כסף כדי שהמנה תכיל כמות סבירה של חלבון.

וכמובן שהיה גם את הקצה השני שבו הזמנתי מנות דיאטטיות במיוחד, כמו למשל חזה עוף יבש על ירקות ירוקים עם קצת שמן זית. דיאטטי ובריא זה כן, טעים זה כבר לא ממש. ואז לא פעם הייתי מפצה את עצמי על האוכל הלא טעים מתוך תחושה שאם אכלתי ארוחת צהרים בריאה ודלה בקלוריות, אני יכולה להרשות לעצמי לאכול משהו מפנק יותר כארוחת ביניים או בארוחת הערב.

אבל עדיין, היתרון של האיזור היה מיעוט יחסי של מסעדות בו, כשהיו לי כמה מנות בכל מסעדה שהתאימו לי לשגרת האכילה שלי. זה לפעמים היה מגביל, במיוחד בימים שבהם הלכנו לפיצריה הנחמדה ליד העבודה וחלק מהקולגות שלי חסכו כסף בזה שהם הזמינו יחד כמה פיצות אבל במספר פחות ממספר האנשים (למשל שתי פיצות לשלושה אנשים, או שלוש לחמישה), בזמן שאני הזמנתי סלט או מנה של בשר עם קצת תפו״א וסלט.

אבל כיום בעצם כשאני מנצלת את הכרטיס – אני מנצלת אותו להזמנה במשלוח. ובתור מי שגרה במרכז רמת גן – כמות המסעדות והמאכלים שזמינים לי מטורפת, כולל מכל פינה בתל אביב ?(שלא לדבר על גבעתיים, בני ברק, וכמובן רמת גן עצמה). גם אם אני מזמינה למשרד עצמו – יש המון מסעדות בטווח קילומטרים מטורף שמבצעות משלוחים.

ואלו לא רק מסעדות אלא גלידריות, מאפיות קינוחים, ואפילו שוקולטריות שמהן אפשר להזמין. אולי זה קשור לעובדה שבקורונה כולם למדו איך לבצע משלוחי אוכל, אבל מבחינת ההרזיה שלי זה אסון.

---

לאחרונה אני מנסה יותר לבשל בבית. זה משהו שניסיתי בזמנו בתקופה שבה ניסיתי להרזות לפני שנתיים, אבל משהו שם נכשל.

בסופו של דבר אני חושבת שהבעיה נבעה מזה שהדיאטנית שבה עבדתי בשיטה הזו עבדה לפי עקרונות שלא התאימו לי – אבל לא בהכרח ״באשמתה״, לפחות לא בהיבטים מסוימים. כן חשוב לי להגיד שחלק משמעותי מהבעיה שלי איתה נבעה מהעובדה שהיא הפחיתה לי את כמות האוכל בצורה דרסטית מידי ובאופן מיידי מידי, ולא היתה קשובה לזה שזה לא מתאים לי.

אבל בדיעבד אני חושבת שחלק משמעותי מהבעיה שלי היא שיש הרבה מאכלים שאני לא אוהבת. קחו לדוגמא פשטידות. יש לי טראומה מפשטידות מהתקופה שבה הייתי צמחונית, ולמשל במסעדה בשרית קיבלתי ״קיש״ (מילה יפה לפשטידה פה בארץ) שהיתה בעצם כמה שכבות של בצק פילו שמנוני במילוי פטריות מטוגנות שמנוניות, בלי ממש טעם.

גם בלא מעט מקומות אחרים (כולל אצל גיסתי למשל) ״פשטידה״ היא בצק עבה ומלא שמן, עם קצת מילוי של גבינה והרבה דברים אחרים שבמקרה הטוב הם ירקות (כמו כרישה או פלפלים) ובמקרה הפחות טוב עוד פחמימה (בטטות).

במקרה הטוב זה אכיל, במקרה הפחות טוב זה רחוק מלהיות טעים.

אבל באחד האתרים למתכונים דיאטטיים, גיליתי מתכון של פשטידה על בסיס קוטג׳ עם ביצה וקצת קמח (שאני מוותרת עליו בלי לפגוע בטעם ובטקסטורה). אני מוסיפה לזה ירקות – החל מגרישה או בצל מטוגנים, וכלה למשל בכרובית. אני מוסיפה לזה לפעמים גבינות אחרות (למשל גבינת עיזים או בולגרית דלות שומן) ומצפה בגבינה צהובה דלת שומן (9%).

זה בעצם המילוי של הפשטידה, ומנה לא רעה של חלבון ממקור צמחוני (למרות שלא טבעוני) – ומסתבר שעם הירקות הנכונים מאוד טעים לי, למרות שאני לא ממש אוהבת לאכול קוטג׳ טרי באופן שוטף.

---

השבוע האחרון התאפיין גם בקניות שעשיתי כחלק מהבלאק פריידי וכלל בעצם שתי קניות שקשורות לאוכל – אחת היתה גרועה, והשניה דווקא טובה.

הקניה הגרועה היתה של שוקולד, אבל שוקולד עם סיפור רקע.

כשהייתי ילדה וגרנו בארה״ב לפוסט הדוקטורט של אבא שלי, גרו לידינו משפחה ישראלית עם בנות שהיו בערך בגילי והייתי מיודדת איתן, במיוחד עם הבת הצעירה. הקשר בינינו התנתק אחרי שחזרנו לארץ – אבל אז הגיע פייסבוק. יום אחד הציע לי ״חברות״ מישהו שהתנדב איתי בזמנו במד״א, והוא בתורו פרסם פוסט של חברה שלו ללימודים שהפכה להיות מורה לבישול בריא טבעוני. מכרה שלה שהיא מומחית גדולה לענייני איראן רצתה לפרסם ספר על ההיסטוריה מאחורי מגילת אסתר, והחליטה לעשות את זה דרך מימון המונים. החברה החליטה לתרום ממנה וממטבחה סדנא לבישול פרסי (טבעוני) – וכשראיתי את זה מיד זיהיתי את האחות הגדולה מבין שתי הבנות ההן מארה״ב.

עם הזמן אותה מומחית לאיראן התחילה לנהל פרוייקטי הדסטארט אחרים – כולל של בת הדודה הדתיה שלה שהיתה בעברה עורכת דין, אבל תמיד אהבה להכין שוקולד. היא התחילה מהכנת פרלינים במטבח שלה והשקעה של כמה שעות בשבוע לניסיון למכור אותם בדוכנים קטנים, עבר דרך אדם ששילם לה בשטר מזויף וגרם לה להפסד די רציני שפגע בה כעסק פצפון – והסתיים במפעל שדווקא בתקופת הקורונה הצליח להתפתח ולגדול, ואפילו להגיע למשלוחים לארה״ב.

היא החליטה לעות הנחה מדהימה לבלאק פריידי, ומשום מה התפתיתי ושכחתי לכתוב שישלחו לי רק שוקולדים מרירים, והם שלחו לי בעיקר שוקולד לבן וחלב. בואו נגיד שאחרי קצת פחות משבוע, לא נשאר מהם כלום, למרות שאת חלקם הבאתי לעבודה.

הקניה הטובה יותר היא של פסטה טריה שמגיעה הביתה קפואה. ההערכה של מספר המנות הוא נמוך ואני מצליחה ״למתוח״ את האיטריות או ארביולי לתקופה יותר ארוכה. קניתי לא מעט במבצע, וכנראה שבחודשים הקרובים יש לי מספיק פסטה, ועם פסטה כזו טעימה יהיה לי יותר קל לאכול בבית ולא להזמין עוד פיצה.

אי שם לקראת בחירות אפריל 2019, התגלגלה אלי הצעה של המפלגה שבה אני בוחרת לייצג אותה בקלפי.

מה זה בדיוק אומר?

אני מניחה שרובנו (למרות שהייתי שמחה לכתוב כולנו) מכירים את החוויה של לבוא לבחור. אנחנו מגיעים לקלפי שבה אנחנו רשומים ופוגשים כמה אנשים שיושבים מאחורי שולחן ארוך, כשהראשון מבקש את תעודת הזהות שלכם, מוודא שאתם רשומים ושכבר לא בחרתם, אומר מספר כזה או אחר לאחרים שיושבים ליד השולחן, הם מסמנים משהו בכל מיני רשימות – ואז אתם מקבלים מעטפה קטנה שיש עליה שתי חתימות שאיתה אתם הולכים מאחורי הפרגוד, בוחרים בפתק שאתם רוצים, ואחרי שאתם מכניסים אותו לקופסא ליד האנשים, אתם מקבלים בחזרה את תעודת הזהות שלכם, ועוזבים.

ה״אנשים״ האלו מאחורי השולחן מורכבים בעצם משתי קבוצות. האדם הזה שמבקש ממכם את תעודת הזהות הוא מזכיר הקלפי. הוא עובד מדינה שלא משוייך פוליטית (למשל אסור לו להיות חבר באף מפלגה במשך כמה שנים לפני שהוא עובד בתפקיד). הוא זה שאחראי על הקלפי ועל הניהול התקין שלה, שכולל למשל מניה של הצבעות כפולות או מניעה של תעמולה פוליטית בקלפי.

לידו יושבים מי שמכונים ״ועדת הקלפי״ – שאלו נציגים משלוש מפלגות שונות, שההרכב שלהן בקלפי נקבע על ידי ועדת הבחירות המרכזית. אחד נקרא יו״ר הועדה, השני הוא הסגן, והשלישי הוא ״סתם״ נציג. במובן מסוים התפקיד הוא בעיקר לוודא שהכל בסדר בקלפי עצמו ושאין ניסיונות רמאות, ובעצם מי שחותם על המעטפות הם שני נציגים של ועדת הקלפי כדי להפוך אותן לחוקיות (לכן שווה שתבדקו שיש על המעטפה שקיבלתם שתי חתימות).

בכמה ממערכות הבחירות האחרונות הצטרף גם מישהו שמיועד לשמור על ״טוהר הבחירות״ כמין צופה מהצד.

אפשר לעבוד חצי יום (לרוב מ 6:30 בבוקר עד 16:00 ואז מ 16:00 עד שהקלפיות נסגרות והקולות בהן נספרים), אבל לא פעם (ובמיוחד המזכירים) עובדים במשך יום שלם (ומאוד ארוך).

ראוי לציין שמקבלים תשלום על העבודה הזו, למרות שמפלגות מסוימות כן מבקשות שהעובדים מטעמן יתרמו להן את הכסף הזה בחזרה (והן כנראה לא ימנו לתפקיד מישהו שלא מסכים לכך הראש).

---

בבחירות הראשונות שבהן השתתפתי כחברת ועדת קלפי החוויה שלי היתה חיובית ואפילו כיפית.

הקלפי היתה קרובה יחסית לבית שלי למרות שהיא לא היתה הקלפי שבה אני בוחרת (ככה זה כשגרים במרכז עיר גדולה – יש המון קלפיות בכל פינה כמעט). מזכירת הקלפי היתה מישהי מקסימה שהיה מאוד נעים לעבוד איתה, למרות שהיא כמובן הקפידה מאוד על הכללים השונים, כולל איסור על לדבר על פוליטיקה בקלפי עצמו כדי שזה לא ייחשב כתעמולת בחירות.

אני הייתי שם עם עוד שני חברי ועדה, וכולנו עזרנו למזכירה בכל מה שקשור למלאכת הסימון בספרים השונים, שכללו אז שתי רשימות של הבוחרים בקלפי לפי תעודת זהות, ועוד רשימה שמית של הבוחרים שאני הייתי אחראית עליה והיא היה מורכבת יותר, כי בניגוד לרשימות על סמך תעודת הזהות שהיו ממוספרות והמספר שלהן הופיע על הכרטיס לבוחר שהבוחרים קיבלו בדואר ולרוב הביאו – בספר לפי השמות היה צריך ממש למצוא את השם, מה שלקח קצת יותר זמן.

כמובן שמידי פעם בהפסקה בין בוחרים תיאמנו בינינו את הספרים כדי לוודא שהכל מסומן כמו שצריך, כי הסדר בכל מה שקשור לקלפי ובמיוחד סביב המסמכים (בין אם אלו הרשימות שבהן מסומנים הבוחרים או אפילו מספר המעטפות שהיו חתומות והיו בשימוש) חשוב מאוד ואי סדרים יכול להוביל בקלות לפסילת הקלפי.

לכל אורך המשמרת שלי בבוקר המזכירה אפילו ניסתה לשכנע אותי להשאר כי היה לה כנראה מאוד נעים לעבוד איתי והיא מאוד סמכה עלי.

---

איכשהו מצאתי את עצמי בשני סבבי הבחירות הבאים (ספטמבר 2019 ומרץ 2020) עובדת מחוץ לקלפיות בעמדות האלו שבהן מחלקים פתקים ומנסים לשכנע אנשים לפני הכניסה לקלפי. זו עבודה מעייפת יותר כי צריך לעמוד וללכת לא מעט, אבל מצד שני בשני הסבבים האלו איכשהו קיבלתי בתרו שותפה גברת מבוגרת (בת שמונים ומשהו) שהיתה מקסימה והתחברנו מאוד טוב.

---

ואז בבחירות מרץ 2021 – התנדבתי שוב בקלפי.

לא ממש חשדתי בכלום כשנשאלתי האם אני מחוסנת נגד קורונה, וגם לא כשהכתובת שקיבלתי לקלפי היתה איפשהו ליד קניון איילון. רק כשהגעתי הבנתי ששיבצו אותי לקלפי של חולי קורונה שהיתה במתחם שבו ביצעו עד אותו יום בדיקות קורונה. הנהלים סביבה היו מסורבלים הרבה יותר (כולל הקמה של מתחם ממוגן מיריעות פלסטיק, ושרק מזכיר הקלפי מתקרב בכלל לבוחרים), והיה די משעמם לא רק כי בקושי הגיעו בוחרים, אלא גם ״נפלתי״ על חברי ועדה שהיו רובם ככולם חרדים, ומזכיר הקלפי היה מתנדב בעזר מציון ששמח מאוד ללמד אותם עזרה ראשונה כמתנדבים לעתיד או כמטיילים בחופשים.

זו גם הפעם הראשונה שבה היה איתנו מישהו ששומר על ״טוהר הבחירות״, מה שלא ממש אמר הרבה.

אני הייתי החריגה, השתעממתי מאוד – ושמחתי כשהחליפו אותי שעתיים מוקדם ממה שציפיתי.

---

כשהציעו לי לקראת בחירות 2022 להתנדב שוב בקלפי, וידאתי שאני בכזו שהיא סטנדרטית ורגילה למדי, ואפילו זכיתי להיות שוב באותו מקום שבו הייתי בועדה בבחירות אפריל 2019.

רק שהפעם היו שני שינויים משמעותיים. קודם כל, בכל קלפי לא היה מזכיר אחד אלא שניים – ובגלל ששיבצו אותי בקלפי מונגשת (כלומר כזו שנכים יכולים להגיע אליה לבחור גם אם היא לא קרובה אליהם הביתה), בעצם היו שלושה מזכירים בגלל שקלפי מונגשת דורשת יותר רישומים וטיפול. ואחרי בערך שעה – אלינו ספציפית הגיע גם מזכיר רביעי, אין לי מושג למה. וזה יצר מצב של צפיפות מאוד גדולה ליד השולחן, וקצת דחיקה של הועדה עצמה.

המשמעות של זה היתה שבעצם היו מספיק מזכירים כדי ״לתפעל״ את הקלפי בעצמם ללא עזרה של ועדת הקלפי. מה שנותר לנו, נציגי המפלגות, לעשות – היה בעצם לחתום על המעטפות השונות ועל הטפסים בכל פעם שהוצאנו עוד קצת מעטפות כדי לחלק לאנשים. ואולי גם לתצפת.

כך שלמרות שמזכירי הקלפי שלי עבדו מאוד קשה בגלל שהקלפי היתה מאוד עמוסה כי היא מונגשת, והרבה הגיעו כדי להצהיר שהם זקוקים לה, אנחנו ישבנו בצד והשתעממנו.

בעצם זו לא ממש הגדרה מדויקת. אחד מחברי הועדה התנדב לעזור למאבטחת בכניסה שהתקשתה להסתדר עם התור הארוך שהתחיל להצטבר בחוץ, לפחות עד שהקלפי שלנו התייעל קצת והמזכירים התחילו לבדוק את תעודות הזהות ואת הטפסים של הבוחר הבא בזמן שהקודם בחר מאחורי הפרגוד.

לעומת זאת, חברת הועדה השניה היתה מישהי מבוגרת שנראתה חולה מאוד, והיה לה קשה מאוד לתפקד. אני הייתי צריכה לתת לה הוראות ממש מדויקות מה לעשות, אפילו על דברים שהיו אמורים להיות ברורים מאליהם כמו איפה לחתום על הטפסים השונים (ממש באיזו שורה) או על המעטפות. הייתי גם זו שהיתה צריכה ללוות אותה לשירותים. לרוב היא ישבה בשקט בצד ולא ממש דיברה.

גם היתה מאוד תחושה של הפרדה בין מזכירי הקלפי לבין חברי הועדה. למשל המזכירים הראשונים הגיעו מאוד מוקדם בבוקר ותפסו את כל נקודות החשמל כדי להטעין את הטלפונים שלהם, בלי לחשוב או להציע לנו (חברי הועדה) את האפשרות הזו. אני מניחה שהם היו מפנים משהו אם היינו מבקשים, אבל זה יצר מצב קצת לא נעים.

גם מרגע שהגיע המזכיר הרביעי, זה משהו שאפשר למזכירים האחרים לקחת קצת הפסקה כדי להתאוורר או כדי לצאת בשלב מסוים לאכול צהרים. כשעבדתי בקלפי הראשונה שלי, המזכירה דאגה שלכולנו תהיה אפשרות לקחת הפסקה כדי להתרענן בין בוחרים, אבל הפעם זה לא קרה, גם במצבים שארבעתם היו באיזור בו זמנית ולא החליפו אחד את השני כך שעקרונית הם יכלו להחליף אחד או אחת מאיתנו כדי לתת לנו הפסקה קצרה.

מעבר לזה, בתור מי שעובדים בקלפי למעלה משש שעות, היינו כולנו זכאים לבחור בקלפי במה שמכונה ״מעטפה כפולה״. הבחור שהתנדב לעזור לא היה צריך את זה כי הוא היה בעצם רשום לקלפי הלא מונגשת שהיתה צמודה לזו שלנו, כך שהוא קודם כל בחר בעצמו ואז התחיל לעבוד. אני למזלי הייתי מודעת לנוהל אבל בגלל שעבדתי רק בבוקר (עד 16:00) והקלפי שלי היתה עבורי בדרך הביתה, העדפתי לבחור בקלפי הרגילה שלי. אבל אני הייתי זו שהיתה צריכה להזכיר לחברה השלישית בוועדה שיש לה את הזכות הזו כדי לוודא שהיא תקבל אותה. היא עצמה אמרה משהו לגבי זה שבעלה אמור להחליף אותה בוועדה והם רוצים לבחור יחד, והוא היה אמור להגיע בערך חצי שעה לפני שעזבתי, אבל נראה היה שהוא מאחר, ולא יכולתי להתעכב כדי לוודא שהיא באמת זוכה לבחור.

אבל היה משהו שהיה קצת מעבר למעשים הקטנים האלו, מין אווירה שבה בעיני לפחות המזכיר הראשי הרגישה לי כאילו הוא לא אוהב את העובדה שאנחנו שם כ״נציגים פוליטיים״, וכאילו הוא היה מעדיף להתנהל בלעדינו.

חשוב רק לציין שמעבר לתחושת ההפרדה הזו והשעמום – המזכירים שהיו בקלפי שלנו היו סופר מקצועיים, ודאגו לעבוד בצורה סופר מסודרת ולוודא בתדירות גבוהה שאין אי סדרים בקלפי – משהו שמאוד חשוב כדי שהיא לא תפסל.

---

כשעבדתי בקלפי בבחירות אפריל 2019, הייתי בקלפי המקבילה לזו שלנו, זו שהיתה לא מונגשת. באותן בחירות אנחנו ישבנו בחדר אחד של מועדונית בגימלאים שבה עבדנו, והקלפי המונגשת היתה בחדר הגדול יותר. השנה משום מה האחראית של המוסד התעקשה שכולנו נשב בחדר הגדול יותר.

זה יצר קצת בלגן כי אנשים לא תמיד הבינו לאן הם צריכים ללכת או לאן לשלשל את הפתק (כי חשוב לשלשל אותו לקופסט שמשוייכת לקלפי שבהם אתם בחרתם). אבל היתה לי תחושה שהאווירה בה היתה שונה, אולי כי ישבו לידה רק נשים, שהן חברותיות ונשות שיחה יותר מאשר גברים.

אני חושבת גם ששם היתה חלוקה מסויימת של העבודה גם לועדת הקלפי, למרות שבעצם היו בקלפי שתי מזכירות ולא רק אחת.

רק שנראה שהיו בה כמה אי סדרים – כמו למשל מצב שבו הן נתנו לילד לקחת מעטפה למזכרת מהקלפי, בלי לחשוב שזה ייצור להן בלגן כי בסוף היום אם מספר המעטפות שהיו בקלפי לא היה תואם את מספר המעטפות שהועדה חתמה עליה, וזה יכול לפסול את הקלפי. למזלן הגדול אחד מהמזכירים של הקלפי שלי ״תפס״ את זה והחזיר להן את המעטפה והסביר להן את גודל הברוך שממנו הן נמנעו.

היה גם רגע שבו הגיעה מישהי שאחותה ואמא שלהן הגיעו לבחור מוקדם יותר, וגילתה שבעצם השם שלה כבר מסומן כאילו היא בחרה. אין לי מושג האם באמת היה מדובר על מצב של ניסיון להצבעה כפולה או פאשלה שלהן שהן סימנו אותה בטעות כאילו היא בחרה – אבל בכל מקרה מדובר על מצב של בלגן.

והיה עוד אירוע עקרוני אחד, שבו אחת הבוחרות התחילה לבקש מחברות הועדה לצלם אותה ואת התינוק שלה עם פתק של אחת המפלגות. זה אסור בתכלית האיסור (זה נתפס בתור תעמולה שאסורה בשטח הקלפי), אבל הן כנראה רצו להיות נחמדות ולא חשבו על זה. העובדת שאמורה היתה לשמור על טוהר הבחירות ניסתה להגיד להן משהו, אבל בהתחלה הן לא הקשיבו ומאוחר יותר כשהיא ניסתה להודיע להן שהיא תעביר את התקרית הלאה, הן מאוד כעסו עליה כי האירוע בהחלט יכול היה לסבך אותן . אולי המסקנה היחידה מהתקרית היא שצריך לשים בתפקיד הזה של משקיפי טוהר הבחירות אנשים שהם אסרטיביים ולא שקטים ומופנמים מידי, ואולי לוודא שאנשים שעובדים בקלפי מבינים את הכללים.

פעם מזמן בימיו היחסית ראשונים של האינטרנט, היו מה שנקרא ״פורומים״ שהיו פשוט קבוצות דיון עם נושא רשמי כזה או אחר אבל לא פעם הנושאים שלהם גלשו גם לפסים אישיים יותר.

אתרים שונים רצו שיהיו להם פורומים כי זה משך גולשים לאתר – ולמרות שהיו אתרים שהיו מיועדים לפורומים (לעיתים לצד בלוגים וקומונות וקבוצות אחרות) כמו למשל האתר של ״תפוז״ – גם אתרים כמו העיתון האונלייני וויינט החליטו להקים אתר פורומים כדי למשוך גולשים לאתר.

אחד הפורומים שנפתח היה פורום בשם ״מול המראה״ – ובעצם נועד להיות פורום לשיחות על דימוי עצמי של נשים, אבל באופן טבעי הפך להיות פורום לדיון על דיאטות ותמיכה בהרזיה (וגם בסופו של דבר לא היו בו רק נשים). האוכלוסיה בו השתנתה עם הזמן, ואני חושבת שאני הייתי המשתתפת היחידה שהשתתפה בו כבר מתחילת דרכו עד שהוא הפסיק להיות פעיל, אבל בשלב מסוים המשתתפות (פלוס משתתף אחד) היו די יציבים. במשך כמה שנים אפילו היינו נפגשים מידי פעם בקניון עזריאלי ב״יוטבתה בעיר״ בתקופה שבה למסעדה היה מיקום די מרכזי וגדול בקניון (שמאז כבר הפך לעוד סניף ענק של חנות בגדים).

אבל כבר מהשלבים המוקדמים של ההשתתפות שלי שם – הייתי חריגה. אפילו כשהגיעה מישהי שהרגישה ״שמנה באמת״ שהיו לה כמה עשרות ק״ג לרזות – היא עדיין שקלה כמעט 30 ק״ג פחות ממני באותה תקופה. בשלב מסוים הגעתי בהרזיה שלי למשקל ההתחלתי שלה ואפילו לקצת פחות – הרגשתי כמו סיפור הצלחה וקיבלתי פידבק מאוד חיובי מהסביבה על ההרזיה שלי.

בשלב אחר של ההשתתפות שלי שם (אם אני זוכרת נכון זה היה מוקדם יותר, אבל אני לא בטוחה), היתה שם מישהי ששיתפה סיפור אישי. חברה מאוד טובה שלה התכוננה לחתונה שלה, וביקשה מהמשתתפת להצטרף אליה לאחת מהמדידות של שמלת הכלה. האמא של הכלה פנתה בשלב מסוים למשתתפת, ואמרה לה שאם היא רק תרזה קצת – גם היא תמצא בן זוג ותתחתן בקרוב.

המשתתפת מן הסתם מאוד נעלבה מההערה – אבל במובן מסוים היה לה מזל שאותה אמא של החברה ראתה בה מישהי שראויה למצוא בן זוג. באותה תקופה כשהייתי מאוד שמנה – אף אחד מסביבי לא ממש חשב שאני אי פעם אתחתן. אני זוכרת למשל מנהל בעבודה שהיה כל הזמן מדבר עם העובדים הרווקים תחתיו לגבי הסטטוס הזוגי שלהם ומתי הם מתחתנים (ואני זוכרת למשל שהוא ניסה פעם לשדך מישהי לאחד מהם שישב איתי במשרד), אבל לא איתי. אפילו בחתונות משפחתיות שבהן ידוע שכל רווקא מעל לגיל עשרים זוכה לברכות של ״בקרוב אצלך״ – אני לא ממש זכיתי לברכה הזו למרות שהייתי בכמה חתונות עמוסות ב״דודות״ שאוהבות במיוחד איחולים כאלו.

---

נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי כתבה באנגלית שדיברה על הפרדה די גסה בין שתי קבוצות של נשים שמנות: כאלו שיכולות ללבוש בגדים של רשת המידות הגדולות ״ליין בריאנט״ (הרשת המובילה בארה״ב למידות גדולות), לבין כאלו שהו כל כך שמנות שהן אפילו לא מסוגלות ללבוש בגדים שזמינים בחנויות מסחריות. במובן מסוים זו לא הפרדה ברורה אלא אולי יותר רצף של מידות – כשהיחס החברתי משתנה בין מידות מסוימות. בעצם ככל שהאישה שמנה יותר – כך היחס החברתי אליה פחות ופחות נעים.

וזה אומר לא פעם שמישהי ששוקלת משמעותית פחות לא ממש יכולה להבין את הקושי של מי ששוקלת משמעותית יותר, גם אם היא עצמה סובלת ממה שמכונה ״שמנופוביה״, שזה מושג שמתאר בעצם יחס שלילי לאנשים שמנים שנובע מדעות קדומות (כולל גם מצבים של מניעה של עבודות או זוגיות או מצבים דומים).

קחו למשל את נושא הביגוד פה בארץ. יש מידות בטווח של 42 – 44 ואולי אפילו מידה 46 שבזמנו היו זמינות בחנויות בגדים סטנדרטיות, אבל כיום מאוד קשה למצוא אותן ויש רשתות שבכלל אין בהן את המידות האלו – והנשים שבעבר יכלו לרכוש בגדים בכל מקום נאלצות לקנות לכעסן הרבה בגדים בחנויות למידות גדולות (חנויות שהן יעם מבחר קטן יותר של בגדים, שהם יקרים יותר ורחוקים מלהיות אופנתיים).

אבל זה יוצר מצב שבו החנויות למידות גדולות מנסות ״להפטר״ מהדימוי בכך שהן מציגות על המדפים רק את המידות הקטנות יותר (אלו שבעבר נחשבו ללא מידות גדולות), ואת המידות הגדולות יותר מסתירות במחסן – מתוך הנחה שלמי שלובשת אותן אין ברירה אלא להכנס לחנות למידות גדולות ולכן תאלץ לבקש את המידות הנדרשות לה מהמוכרת במקום ללכת לחנות אחרת.

במקביל נוצר מצב שבו חנויות שהן כביכול ל״מידות גדולות״ (ובמיוחד רשתות חדשות שנפתחות) מגבילות את המידות שהן מציעות למה שמכונה ״מידות ביניים״ שאלו המידות ש״סולקו״ מהחנויות הרגילות, ואולי מידה או שתיים יותר – אבל לא חלילה שום מידה שמתחילה ב ״5״ (כלומר 50 ומעלה).

נשים במידות הגדולות באמת מתלוננות על היחס המזלזל הזה – אבל הן ברות מזל בכך שיש להן חנויות בגדים שמוכרות בגדים במידות שלהן. יש נשים שלא יכולות ללבוש אפילו את המידות במחסן – ונאלצות לקנות בגדים אונליין בלי למדוד אותם, ממבחר קטן, יקר, לא יפה – ולא בהכרח נוח. ומי שלא מוצאת בגדים אונליין כנראה תופרת בגדים לעצמה או משתמשת בשירותיה של תופרת.

אני לא מזלזלת בבעיות של אף אחת מהקבוצות הללו, אבל כל קבוצה לא ממש מבינה את הקשיים של המידות הגדולות ממנה, ולא מבינה שהן בעצם קשות יותר מאלו שלה…

לי יש היסטוריה ארוכה עם ספרד, ולא בגלל מוצא ספרדי.

אי שם בשנת 2000 התחלתי לעבוד בחברת הייטק עם הרבה לקוחות מחו"ל – שאהבה לשלוח אותנו לבקר אצלם כדי לתמוך בהם. כיום יש ברוב חברות ההיטק מערכי תמיכה טובים יותר שבעזרתם המתכנתים פחות "זוכים" לבקר בחו"ל – אבל אז הנושא כמעט ולא היה קיים, ואנשי הפיתוח היו גם לא פעם אנשי תמיכה.

עד אותה תקופה, יצא לי לנסוע רק לצפון אמריקה. כשהייתי בת 5.5 עברנו לכמעט שנה בקנדה, כמה שנים אחר כך עברנו לשנתיים בניו יורק – וחודשים ספורים לפני הנסיעה לספרד גם נשלחתי מטעם העבודה לגור שלושה חודשים בוושינגטון די סי. אבל למרות כל הניסיון הרב שלי בטיסות לחו"ל – בעצם מעולם לא יצא לי לטוס לאירופה, ולהתמודד עם מדינה שבה אני לא דוברת את השפה.

ספרד של שנת 2000 היתה מדינה שרמת האנגלית בה היהת נמוכה. השפה אמנם נלמדה באופן רשמי בבתי הספר – אבל בעצם לאוכלוסיה לא ממש היתה הזדמנות לתרגל אותה. אם בארץ למשל סדרות טלוויזיה וסרטים באנגלית מוןצגים בשפת המקור ויש תרגום בעזרת כתוביות – אז בספרד (ובעצם גם בלא מעט מדינות אירופאיות אחרות) הסרט עצמו מדובב לספרדית.

למזלי, בקושי יצא לי להסתובב במדריד לבדי. בנסיעה הראשונה שלי נסעה איתי קולגה ללקוח אחר, והיא ידעה קצת ספרדית. בביקורים הבאים שלי היו ישראלים שנמצאו באופן קבוע אצל הלקוח ולכן היו דוברי ספרדית (בין אם מילדות של מי שגדלה במקסיקו, ובין אם מקורס שנעשה בישראל שסיפק את השפה הבסיסית). הייתי צריכה לדעת רק כמה מילים בודדות – ואת הכתובת של המלון ושל מקום העבודה הדפסתי בצורה מסודרת כך שאוכל לתת אותן בצורה מדוייקת לנהגי המוניות השונים בלי בעיות של מבטא.

---

אי שם בתחילת 2016 מי שהיתה המנהלת שלי אז אמרה לי שאני חייבת לנצל ימי חופשה כדי שהם לא יבוטלו, וכשסיפרתי את זה למכרה שלי שהתגוררה במדריד – היא הציעה לי לבקר אצלה, ובאותה הזדמנות לנסוע לברצלונה (שבה מעולם לא הייתי).

במהלך 16 השנים הללו, ספרד הפכה להיות הרבה יותר ידידותית לדוברי אנגלית. לדעתי זה נובע מההצטרפות לאיחוד האירופאי שהוביל לפתיחות גדולה יותר של ספרד לעולם (במיוחד עבור הצעירים במדינה) ובגלל הכניסה של הרבה יותר מבקרים שהם לא דוברי ספרדית.

חשוב לציין שגם יש בספרד תשתיות מאוד טובות לתיירות. אני למשל נסעתי בין מדריד לברצלונה ברכבת מהירה שתוך בערך 3 שעות עברה את המרחק המרשים בין שתי הערים. העלות של כרטיסי הרכבת הם לא זולים, אבל זו בהחלט דרך יעילה לנסוע בין ערים אם אתם לא רוצים לנהוג.

---

חשוב לי גם לכתוב כמה מילים על ביקור אצל מכרים / חברים / בני משפחה רחוקים.

אני יוצאת מתוך הנחה שכולנו מנומסים ומחונכים ומתחשבים, אבל עדיין חשוב מאוד לבצע תיאום ציפיות מראש של משמעות הביקור, ולשקול עד כמה שווה לחסוך כסף על חשבון הנוחות של שהות בבית של מישהו אחר.

קודם כל, בואו נדבר על מה זה אומר כשמישהו גר בעיר מסויימת: לא פעם האנשים שגרים בעיר כזו או אחרת באופן קבוע לא גרים במרכז העיר או קרוב לאטרקציות תיירותיות, אלא בפרוורים. זה אומר שמבחינתכם תאלצו לבלות זמן יחסית ארוך בנסיעות לאטרקציות השונות. ייתכן שזה פחות מפריע לכם, במיוחד אם באתם כדי לפגוש את החברים / קרובים ולא רק לטייל, אבל זה משמעותי.

ודרך אגב, זה משמעותי לא רק מבחינת זמן אלא גם מבחינת היכולת שלכם להסתדר עצמאית בתחבורה ציבורית שבה אתם לא בהכרח מכירים את השפה ואת האופן שבו יכתבו או יבטאו את שם התחנה שבה אתם צריכים לרדת. לי היו בטיולים כמה מקרים שבהם ירדתי בתחנה מוקדמת או מאוחרת מידי או שיצאתי מדלת לא נכונה של תחנת רכבת תחתית ולקח לי זמן למצוא את עצמי שוב.

עוד אתגר שקשור לביקור הוא התחשבות בבני המשפחה שגרים בבית. למשל החברה המאוד נדיבה שלי שאירחה אותי נשואה לגבר שהוא לא דובר עברית ובקושי מכיר כמה מילים באנגלית. במצב כזה היה קצת לא נעים להתארח אצלם לאורך זמן כי הרגשתי שאני אולי מפריעה לו. התחושה הזו התגברה בגלל העובדה שהוא לרוב עבד מהבית, וכדי לא להכביד עליו החברה שלי עודדה אותי לצאת כמה שיותר מוקדם לטייל, ולחזור הביתה רק אחרי שהיא חזרה מהעבודה. מכיוון שהיא עבדה במרכז העיר והיו גם לה נסיעות הלוך וחזור כל יום – היא ממש הוציאה אותי מוקדם בבוקר מהבית (כדי לאפשר לה להתארגן בשקט) ולא פעם הייתי צריכה לטייל 12 – 13 שעות ביום ואפילו קצת יותר – מה שהיה מעייף למדי. לכן יש לפעמים יתרון בבית מלון שבו אפשר מידי פעם לישון מאוחר יותר בבוקר או להגיע באמצע היום למנוחה אם זה מתאים לכם.

וחשוב גם לתאם ציפיות לגבי עד כמה המארחים יוכלו לטייל איתכם. אני למשל מעדיפה לרוב לטייל עצמאית, אבל עדיין רציתי לבלות עם החברה שלי – ויצא שבילינו יחד את יום ראשון (שבו נחתתי במדריד) ועוד יום אחד בהמשך אבל כל שאר הזמן הסתובבתי עצמאית ולי זה היה מאוד טוב. אבל מצד שני אני יודעת שיש כאלו שמצפים שהמארחים "יקרעו איתם את העיר" ומתאכזבים כשזה לא קורה – או מארחים שפינו במיוחד זמן כדי להיות מדריכי תיירים ואז בעצם נותרים חסרי מעש כשהאורחים אומרים שהם מעדיפים לטייל לבד.

ויש את החיים היומיומיים שצריך לחשוב עליהם:

• אל תשכחו שלמארחים שחיים בבית יש חשיבות לשעות ההשכמה והשינה שלהם, והם לא מעוניינים שתפריעו להם ללכת לישון / תעירו ואתם מוקדם / תתלוננו על הרעש שהם עושים כשהם מתעוררים בבוקר ומתארגנים לבי"ס ולעבודה.
• למארחים עצמם יש לו"ז צפוף, ולכן עדיין צריך לתת להם עדיפות למקלחת למשל ולא להפריע להם.
• אל תתפנקו מידי בנושא האוכל, וחשוב לעזור ולהתחשב מבחינת זמינות מאכלים ובישול. אני לא פעם העדפתי לאכול בחוץ עד כמה שניתן כדי לא להכביד. חלק מזה נבע מכך שהחברה אהבה לשתות את הקפה של הבוקר בבית הקפה הקרוב לביתה והיתה מזמינה לי בלי לשאול לארוחת הבוקר לחם עם ריבה. בדיעבד גיליתי שבצרפת זו ארוחת בוקר מאוד מקובלת, אבל מבחינתי היא היתה לא בהכרח משביעה לאורך זמן ולכן ניסיתי לא פעם להתחמק ולאכול בחוץ כשכבר אגיע למרכז העיר.

התמונות הבאות הן מכפר קטן ליד מדריד שאליו נסענו יחד באחד הימים.

לפני שלוש שנים, ב 10.11.19 טסתי לניו זילנד. הטיול התחיל בטיסה מזעזעת במיוחד, המשיך בלא מעט חוויות, והסתיים בכמה מחשבות על הדינמיקה הלא בריאה שהיתה מולי בטיול.

מאז עברה עלינו תקופה מטורפת בזכות מגיפת הקורונה, שבהסתכלות אחורה קשה להאמין שהסתדרנו עם כל כך הרבה מגבלות לכל כך הרבה זמן. אני אישית גם פוטרתי מהעבודה כמה שבועות לפני שהתחיל כל הבלגן כך שאני נאלצתי לחפש תפקיד חדש במשך כמה חודשים ולהתחיל לעבוד בתקופה שבה עדיין היו לא מעט מגבלות קורונה שונות.

לאחרונה יצא לי לחשוב על השינויים שעברתי מאז הטיול שלי לניו זילנד, ואחד מאלו שהכי מטרידים אותי הוא הירידה ברמת הכושר הגופני שלי. חלק מזה כנראה נובע מהעובדה שלא יצא לי להתאמן באותה אינטנסיביות שבה התאמנתי לפני הקורונה בחדר הכושר, ועם כל סגר או סגירה של חדרי הכושר היכולת שלי הלכה והתדדרה, ובגלל שהתקשתי להתעמל האימונים שלי הפכו לקלים יותר ולא הצלחתי לשחזר את רמת הכושר שלי מאז. מעבר לזה, בתקופה הזו השמנתי משמעותית (כשחלק מזה נבע מהיעדר ספורט וחלק מזה נבע מהרגלי אכילה שהפכו להיות גרועים יותר ויותר), למרות שכמה חודשים אחרי תחילת הקורונה ניסיתי להיכנס למסגרת של הרזיה שנראה היה שרק גרמה לי נזק (למרות שהיא הופעלה על ידי אנשים מוסמכים כולל דיאטניות קליניות) והתקפי זלילה למשך כמה חודשים שגרמו לי להעלות מהר במשקל.

מעבר לזה, לפני קצת יותר משנה היתה לי בעיה בברך במשך כמה שבועות. הייתי אצל אודתופד שמיד האשים את ההשמנה שלי במצב והניח שפשוט מדובר על שחיקה של הסחוס, אבל הכאבים החדים והתחושה שהברך שלי ״מתפרקת״ אחרי שהכאבים נעלמו לחלוטין גרמו לי לחשוב שהיתה לי פציעה כמו למשל נקע שהרופא פשוט לא אבחן. הפציעה נגררה על כמה שבועות שבהן חששתי שהיא לעולם לא תעבור, ולמרות שבסופו של דבר היא עברה – אני חושבת שחוסר הפעילות למשך כמה שבועות היתה הגורם שהרס את הכושר הגופני שלי לחלוטין.

---

אבל לפני כמה ימים יצא לי לחשוב גם על משהו נוסף שאיבדתי.

השבוע יצא לנו להגיע לעבודה במשך יומיים רציפים. לפני כמה שבועות התחילו לארגן לנו בעבודה ״יום בריאות״ כזה שהיה מאוד מוצלח וכלל מדיטציה, עמדת עיסוי לעיסויים קצרים, והרצאה של דיאטנית קלינית על אורח חיים בריא. אבל בשבוע שעבר התבשרנו שיום לפני כן עומד להגיע לארץ מנהל בכיר של החברה, ומעבר לעובדה שהמנהלים שלנו רצו שהעובדים ״יפגינו נוכחות״ במשרד, הוא עצמו רצה להעביר לנו הרצאה על העבודה והחזון שלו.

כשאני מגיעה למשרד, באופן מאוד טבעי אני הולכת הרבה יותר ברגל. קודם כל, אני צריכה לנסוע למשרד – ותחנות האוטובוס שאני משתמשת בהן באיזור המשרד די רחוקות ממנו, במיוחד כשהשבוע גיליתי שיש קו שמגיע בין העבודה לבית שלי אם אני הולכת קצת יותר רחוק ברגל. אבל גם במשרד עצמו יוצא ללכת הרבה יותר כי כל דבר בעצם (שירותים, מטבחון, אפילו המתקן של המים) רחוקים לי יותר בצורה משמעותית מאשר בבית.

בעצם אם חשובים על זה, במהלך השבוע יש לי לרוב הליכה די רצינית בבוקר כשאני יוצאת לחדר הכושר או לבריכה (כשלבריכה אני הולכת ברגל בהליכה קצת ארוכה יותר), ואז כשאני חוזרת הביתה יוצא לי לשבת המון שעות מול המחשב ובקושי לזוז, ולכל היותר אני קמה קצת מידי פעם כדי לבשל ארוחת צהרים.

לכן כנראה אחרי יום במשרד אני מרגישה מאוד מאוד עייפה כשאני חוזרת הביתה. אבל זה לא היה כך בעבר – אני זוכרת שהיו ימים במשרד הקודם שלנו שבהם הייתי הולכת בערך 18,000 צעדים ביום וזה לא גרם לי לעייפות כזו קיצונית. ברור לי שבעבר שאני מדברת עליו הייתי רזה יותר משמעותית, ובניתי את הכושר שלי בצורה מדורגת ולא בבת אחת, ולא הייתי אחרי סגרים שבהם לא יכולתי לצאת בכלל מהבית חוץ מפעם ביום למכולת או למאפייה, אבל זה מתסכל.

---

לאחרונה התחלתי לשאול את עצמי למה אני בעצם רוצה לרזות שוב. השאלה התחדדה אצלי במיוחד אחרי שכתבתי ופרסמתי את הפוסט הזה על שתי נשים שההרזיה שלהן נקשרה באופן מאוד חזק להצלחה בחיים, משהו שאני מעולם לא הרגשתי חיבור איתו, בין השאר כי היו לי לאורך השנים לא מעט שנים הצלחות מקצועיות ואישיות גם בתור שמנה.

וזה הזכיר לי אירוע שקרה לי עם דיאטנית שעבדתי איתה לפני בערך חמש שנים. גם היא שאלה אותי למה אני רוצה לרזות, והתשובה שלי אז היתה מאוד פשוטה: כי זה חשוב לי מבחינה בריאותית, ויעזור לי לתפקד יותר טוב (למשל לטייל).

הדיאטנית ממש דחפה אותי לנסות למצוא עוד ועוד סיבות להרזיה, כמו למשל להראות טוב יותר או למצוא יותר בקלות בגדים, אבל משהו בזה פשוט לא הסתדר לי. כשזה ההגיע למצב שבו היא ניסתה ״לחזק״ את המסר בכל מיני אמרות כמו שישבן גדול נחשב לסקסי, הייתי צריכה כבר להעיר לה שזה לא במקום, ובסופו של דבר זו היתה אחת הסיבות לכך שהפסקתי לעבוד איתה. היה ברור לי שהיא מנסה לעזור לי למצוא מוטיבציה, אבל זה לא ממש התאים לי.

אני מניחה שהסיבות שלי להרזיה לא השתנו. ברור לי שהמשקל הנוכחי שלי ובעיקר אורח החיים שהוביל אליו לא בריאים לי, במיוחד כשאני לא הופכת להיות צעירה. יותר (ולגיל יש השפעה על הבריאות גם כן, ולא לטובה). מעבר לזה, ברור לי שבלי הירידה במשקל היה לי קשה מאוד לטייל כמו שטיילתי בעבר. למשל ברשומה הזו על הטיול שלי לניו זילנד סיפרתי לקראת סוף הרשומה על גבעה שטיפסתי עליה בשהות שלנו בעיר קווינסטאון, שהיתה מאתגרת. מצד אחד ברור לי שירידה של 15 – 20 ק״ג מהמשקל שלי אז בהחלט יכולה היתה להקל על החוויה (בנוסף לאימוני כושר שהיו כרוכים בעליה רציפה), אבל כיום כנראה שלא הייתי מצליחה לבצע את המסלול, וגם אם כן היה לי הרבה יותר קשה להתאושש ממנו.

וזה לא רק עניין של ההליכה עצמה, אלא גם הטיסות. כבר יצא לי לטוס המון במשקל דומה למשקל שלי כיום, וזה היה מאוד לא נוח וצפוף. אני זוכרת כמה קל יותר היה לשבת במושב הצפוף בלי שהצדדים שלו יכאיבו לי או שאני אצטרך להרים את אחת הידיות.

אבל יש הבדל משמעותי בין סיבות שבגללן אני רוצה לרזות, למוטיבציה לרזות.

אבל אז חשבתי על משהו אחר, והיא העובדה שבמובן מסוים אורח חיים בריא הוא בעצם שגרה – אותה שגרה שהקורונה בעצם שינתה באופן כזה משמעותי. אני מניחה שבניה כזו של שגרה תיקח זמן ומאמץ הדרגתי, אבל כנראה שזה שווה את זה, גם אם המטרות שלי צנועות יחסית.

בערך שנה וקצת אחרי שהתחלתי להרזות, אתר ״ווינט״ החליט לפרסם טור הרזיה של מישהי בשם ״חצי שירה״.

על פניו, הסיפור של שירה היה אמור להיות סיפור שאוכל בקלות להזדהות איתו. שירה הינה ילדה שמנמנה, נערה שמנה, ואישה צעירה שמנה מאוד – ובשיא משקלה שקלה בין 133 – 140 ק״ג. ההשמנה השפיעה לה על כל היבט בחיים – חיי החברה שלה נפגעו, היה לה קשה למצוא עבודה, וכמובן שזוגיות וילדים נשמעו כמו חלום בלתי אפשרי. הנחמה היחידה שהיתה לשירה בכל התקופה הזו היתה אוכל, ובעיקר מתוקים – ומבחינתה היא היתה ״מלכת השמנות״.

יום אחד היא אכלה כריך מקולקל – שגרם לה לסבול מקלקול קיבה וכאבי בטן איומים לבערך שבוע. בשבוע הזה היא הבינה שהיא מרעילה את הגוף שלה בצורת האכילה הלא בררנית שלה – וברגע שהיא הבריאה היא הצטרפה לקבוצת הרזיה. אחרי חצי שנה היא רזתה 30 ק״ג והפתיעה את כל הסביבה שלה בהתמדה שלה ובגודל השינוי שהיא עברה – ואחרי שנה וירידה של 50 ק״ג היא החליטה לפרוש מקבוצת התמיכה שאליה היא הצטרפה, ורזתה לבד במשך משהו בין שנה לשנתיים עוד 21 ק״ג, לירידה כוללת של 71 ק״ג ומידה 36 ״של רזות״.

---

חשוב להזכיר פה שברור שאני לא מכירה את שירה עצמה – אלא כותבת על הדמות שעולה מהטורים שהיא כתבה, ומההיבטים שהיא בחרה להציג בהם על עצמה, על החיים שלה, ועל תהליך ההרזיה שלה ועל המוטיבציה מאחוריו.

ומשהו בדמות הזו מעורר בי חוסר נוחות מסוים, בעיקר כי נשמע שהמוטיבציה של שירה עצמה להרזיה היתה מין תחושה שכשמנה אין לה ״חיים״ בשום מובן שהוא (מקצועית, חברתית, או זוגית), ולכן היא היתה חייבת לרזות למידה ״רזה באמת״ כדי להתחיל פשוט לחיות.

וכנראה שעבור שירה – זו היתה המציאות. אבל אני אישית למשל מכירה לא מעט נשים שמנות שהצליחו בהרבה היבטים של החיים, ושיש להן זוגיות, וקריירה, וילדים, וחיי חברה עשירים. במקביל יצא לי להכיר נשים סופר רזות שלא הצליחו מקצועית, היו בודדות חברתית, וזוגיות בכלל לא היתה באופק עבורן.

זה לא הופך את הסיפור של שירה לפחות נכון, אלא לכזה שהוא נכון – אבל עבורה. כנראה נסיבות החיים של שירה הובילו אותה למקום שבו המשקל הפך להיות בעיה מאוד גדולה בחיים שלה, אבל כנראה כזו שנבעה מהרבה מאוד נסיבות בחיים האישיים שלה, בין אם היה מדובר על תקופה שבה היתה פחות מודעות לכך שגם לאנשים שמנים יכולים להיות חיים מספקים, או איזור מגורים מאוד ספציפי שבו למראה החיצוני היתה חשיבות יותר גדולה, או פשוט המקצוע שבו שירה בזמנו בחרה לעסוק בו שאולי דרש מראה חיצוני ״ייצוגי״.

הבעיה היא שלא פעם נשים כמו שירה הופכות להיות ״שמנות מייצגות״, למרות שייתכן מאוד שהן עצמן לא רוצות או מעוניינות בתפקיד הזה. בעיני החברה שירה מייצגת איזשהו אידאל של אישה שמנה שאיזשהו אירוע מכונן גרם לה להבין כמה ההשמנה שלה פוגעת לה בחיים, וההבנה הזו נתנה לה את ה״משמעת העצמית״ כדי להצליח לרזות, וברגע שהיא רזתה היא הבינה שהחיים כרזה כל כך הרבה יותר מוצלחים מהחיים כשמנה שהיא נשארה רזה.

ובמובן מסוים שירה ספציפית כנראה זקוקה למסר הזה – כי עכשיו היא מנהלת קבוצת הרזיה שהיא מהווה השראה עבורה. חשוב לי לכתוב שמדובר על תוכנית רצינית שבה תוכנית התזונה מנוהלת על ידי דיאטניות מוסמכות ולא מתבססת רק על טיפים משירה – אבל עדיין, ״שיטת הרזיה״ בעצם אומרת שהשמנה זה רע, הרזיה זה טוב – וכדאי לכם לשלם לנו כדי שנעזור לכם לעבור מהצד העצוב של המשקל לצד השמח שלו.

---

אבל החשדנות הזו כלפי נשים שמנות שרזו קיימת לא רק כלפי אלו שהפכו להיות מנטורים לדיאטה.

קחו למשל את הכתבה הבאה – שבה מישהי שמנה מבקרת תוכנית רדיו שבה דנו על היחס החברתי לשמנים. בתוכנית היו כמה אורחות שייצגו כמה פנים של השמנה – החל מאישה שמנה שרזתה, וכלה באישה שמנה מאוד ברמה שהיא כבר לא יכולה למצוא בגדים בחנויות בגדים (אפילו כשמדובר על חנויות למידות גדולות, שלרוב מחזיקות מידות מאוד נדיבות בארה״ב).

הבעיה היא שרוב הנשים השמנות נדחקו לפינה כי במרכז התוכנית עמדה אותה אישה בשם אלנה בייקר Elna Baker שהיתה שמנה אבל רזתה. אבל הבעיה העקרונית עם אלנה נובעת מכמה נקודות:

• עצם העובדה שהסיפור המרכzי הוא על אישה שמנה שרזתה משדרת מסר שהסיפור שלה יותר חשוב, ובעצם אין קבלה אמיתית של אנשים שמנים בתוכנית כי בעצם הסיפור ה"שווה" קשור להרזיה.
• ההרזיה של אלנה בוצעה בעזרת גלולות הרזיה שבעצם נחשבות לסמים (מה שמכונה ״ספידים״), ולכן בארה״ב (ובשאר המדינות המסודרות) הן משמשות רק במקרה של הרזיה ממשקלים גבוהים, ולא משמשים לעזרה בשמירה על המשקל.
  עד כמה שזה נשמע כסתירה, זה החוק – ולכן כשאלנה גילתה שהיא לא מסוגלת לשמור על ההרזיה שלה עצמאית, היא תחילה להזמין את התרופה ממקסיקו דרך האינטרנט – תרופה שהאיכות וההשפעה שלה ירודה, ואי אפשר לדעת מה ההשפעות ארוכות הטווח שלה.
• יש בסיפור של אלנה לא מעט גזענות שקשורה לאורח החיים האמריקני היא עצמה סיפרה שככל שהיא רזתה יותר – כך גברים עם עור בהיר יותר ויותר התחילו איתה – וכביכול ככל שצבע העור של הגבר שפלירטט אית היה בהיר יותר – כך היא נחשב ל״ראוי״ יותר והיא נחשבה לטובה יותר כי היא היתה ראויה ליחס שלו.
• לאלנה עצמה חשוב לשמור על המשקל כי כמי שרוצה להצליח בתעשיית הטלוויזיה והסרטים של הוליווד – היא יודעת שהיא יכולה להצליח רק בתור אישה רזה, ואפילו רק בתור אישה רזה מאוד – אפילו אם היא בעצם מישהי שעובדת בתור כותבת מאחורי הקלעים.
  אבל אחת הנקודות שעולה בשיחה מולה היא העובדה שבעלה החדש של אלנה (שממנו היא התגרשה מאז) הודה בכך שהוא לעולם לא היה מתייחס אליה כשהיא היתה בשיא המשקל שלה.
  כלומר חלק ניכר מההצלחה של אלנה בחיים נובע מהעובדה שהיא תשאר רזה.

---

גם שירה וגם אלנה עצמן רחוקות מלהיות שמנופוביות (כלומר כאלו שחושבות ששמנים הם אנשים לוזרים וזללנים ללא שליטה שצריכים לרזות). שירה עצמה ציינה לא פעם שהיא מודעת לכך שיש נשים שמנות ששלמות עם עצמן, וברור לה שהן נשים מצליחות (רק שהיא לא היתה אחת מהן כשמנה). אלנה דיברה לא פעם על כך שכשמנה היא היתה מאושרת – אבל כשהיא רזתה, אנשים התייחסו אליה פתאום הרבה יותר יפהֿ, ורק אז היא הבינה עד כמה בעצם היא קיבלה יחס פחות טוב בתור אישה שמנה, וזה הכעיס אותה.

אבל עדיין עבור שתיהן נשמע שהחיים שלהן מאוד תלויים בסטטוס של ״להיות רזות״ בכמה מובנים – שתיהן עוסקות בתחומים שבהן ההרזיה שלהן קריטית, ובן הזוג של שתיהן מאוד יתקשה להתמודד עם השמנה חוזרת שלהן (בניגוד לבן זוגה של שונה מהרשומה הקודמת שלי בנושא, שנשאר נשוי לה באושר גם אחרי שהיא השמינה שוב למשקל גבוה).

אבל האם הזו היא בריאה – או משהו שיוצר סטרס שאולי עוזר להן לשמור על המשקל, אבל מצד שני בעצם יוצר סטרס בחיים האישיים שלהן? האם הסטרס הזה הוא בעצם חיוני לשמירה על המשקל אחרי ההרזיה, בין אם הוא מודע או שהוא לא מודע? האם התלות הזו בסטטוס של ״להיות רזה״ הוא בעצם משהו שהוא בהכרח בריא (פיזית או פסיכולוגית) אם הוא בא עם מחיר של סטרס כזה?

כשהתחלתי לרזות, עבדתי במקום עבודה שבו אכלנו צהרים בחדר אוכל. האוכל היה אכיל ברוב המקרים, בפעמים נדירות היה רחוק מלהיות מושך – אבל מידי פעם הם היו מפתיעים אותנו עם דברים טעימים, כמו למשל פסטה מוקפצת בהתאמה אישית, או עוגת שוקולד חמה עם רוטב.

אבל במובן מסוים, העובדה שהאוכל היה רחוק מלהיות מושך היה יתרון מאוד גדול בשבילי בתקופה שבה התחלתי לרזות, כי יכולתי בקלות לבחור סלט עם טופו או דברים בריאים דומים. אני חושבת שהבעיה הפוטנציאלית היחידה עבורי היתה העובדה שיכולנו לקחת צ׳יפס באופן חופשי (ואולי עוגת השוקולד מידי פעם), אבל אני חושבת שבשלב שבו התחלתי את ההרזיה כבר מיציתי את הקטע של הצ׳יפס החופשי ובאמת יכולתי לרוב לבחור אוכל בריא ומרזה יותר.

אחרי ירידה של 20 ק״ג, פוטרתי מהעבודה בגלל קיצוצים, והעבודה הבאה שלי היתה בהרצליה פיתוח. בגלל יוקר שכירות המשרדים בעיר, חברות שונות לא החזיקו חדרי אוכל אלא פשוט נתנו לעובדים תקציב לאכול במסעדות באיזור (למרות שאני מניחה שבשלב מסוים היכולת הזו להזמין אוכל ממסעדות הפכה למשהו שדי מצופה מחברות הייטק שונות כחלק מתנאי העבודה).

למזלי, בשלב זה כבר הייתי מספיק ״מתורגלת״ מספיק בהרזיה ובשיטת הנקודות של שומרי משקל שבה רזיתי באותה תקופה כדי לדעת לאזן את האוכל שלי, אבל אני מודה שההרזיה שלי די התחילה לגמגם באותה תקופה והואטה בצורה משמעותית.

---

אבל אי שם בסביבות פורים 2009 מצאתי לעצמי מקור השראה חדש.

שונה היתה צעירה אוסטרלית בערך בגילי, שכבר מגיל צעיר הרגישה ״שמנה״. הכל התחיל מהערה תמימה של קולגה של אמא שלה, והוביל למצב שבו לאורך השנים היא העלתה במשקל – עד שהיא הגיעה בגיל 23 למשקל של 160 ק״ג (או אולי כמה מאות גרמים פחות).

היא אמנם ניסתה בעבר לרזות, ולא הצליחה – אבל בעודה תולה כביסה בחום הקיץ האוסטרלי של כריסטמס 2000, היא השוותה את התחתונים שלה (ענקיים, בסגנון שסבתות לרוב לובשות) לתחתונים של אחותה (קטנים, סקסיים, עם תחרה), והבינה שהיא רוצה להשתנות.

המסע התחיל בהצטרפות לשומרי משקל אי שם באמצע ינואר 2001 למשך שנה שבה היא רזתה בערך 40 ק״ג, עזיבה של המסגרת כדי להמשיך להרזות לבד, משבר אישי ומקצועי שהוביל לעליה במשקל, מסגרת נוספת שהחזירה את שונה לאכילה בריאה – ואז בעצם מעבר לסקוטלנד יחד עם אחותה, ששם היא בעצם המשיכה להרזות לאט בזמן שהן טיילו באירופה, מפגש עם מי שבסופו של דבר הפך להיות בעלה, ובסופו של דבר אחרי שש שנים, הגעה למשקל של קצת פחות משמונים ק״ג (חצי מהמשקל המקורי שלה) שבו היא הכריזה שהיא הגיעה ליעד ורוצה לשמור על המשקל הזה לאורך זמן.

אני ״גיליתי״ את הבלוג בתקופה שבה שונה כבר שמרה על המשקל, ומבחינתי מדובר היה על משהו שנתן לי השראה. עד אז, הסיפורים היחידים שאליהם נחשפתי בהרזיה היו סיפורים שהופיעו בתקשורת, והיתה להם בעצם תבנית מאוד קבועה: הייתי שמנה חסרת תקנה, עד שקרה איזשהו אירוע אירוע ״מכריע״ שגרם לי להבין כמה אני מזיקה לעצמי (שברתי מיטה, החברים של הילדים מחקו עלי – כל אירוע שיהיה מביך בצורה קשה). ואז מעצם ההבנה קיבלתי את ה״משמעת העצמית״ שהייתי זקוקה לה כדי להתמיד בדיאטה – ואז מהר מאוד רזיתי בלי שום משברים, הפכתי להיות רזה, ומאז החיים שלי מושלמים (כנראה שמידי פעם היו גם סיפורים של גברים שהיו דומים, אבל רוב הסיפורים היו של נשים).

אבל הרזיה היא לרוב לא ממש מתנהלת כך, אלא אם ההרזיה (ואחריה השמירה על המשקל) בעצם הופכת להיות מרכז החיים. יש סיבה לכך שהרבה מאוד סיפורי הצלחה בהרזיה הם של (א)נשים שבסופו של דבר הפכו להיות מדריכי הרזיה – כי בהרבה מובנים הם ״חיים״ את ההרזיה שלהם דרך העבודה (וכנראה שגם מרגישים לחץ לשמור על ההישג בגלל העבודה).

וגם ההרזיה של שונה לא היתה כזו – מעבר לעובדה שהיו לה משברים מידי פעם, הא פשוט המשיכה לחיות במקביל להרזיה שלה. היא כמובן השקיעה מאמץ בהרזיה עצמה בכך שהיא התעמלה ואכלה בריא וכמובן שהיא כתבה לא מעט על ההרזיה שלה, אבל היא לא נמנעה למשל מלצאת לטיולים ברחבי אירופה עם אחותה, ובמקביל לכך שהיא אספה את כרטיסי הטיסה של הטיולים, היא גם אספה אריזות של כל מיני חטיפי שוקולד שהיו מיוחדים בכל אחת מהמדינות שבהן היא ואחותה ביקרו בטיולים האלו.

והיא למשל פגשה את בעלה כשהיא היתה עדיין שמנה – התחתנה איתו כשמנה, ולא נאלצה לחכות עד שהיא תרזה כדי למצוא בן זוג ״שווה״. הם התחתנו לדעתי בתחילת 2005, ונשמע שהם עדיין נשואים באושר עד היום.

אני מניחה שאם הייתי נצמדת לסיפורי השראה מושלמים, הייתי מפסיקה די מהר לשמור על מסגרת אחרי המעבר להרציה כי אני לא רזיתי מספיק מהר, או התמדתי מספיק, או לא הייתי מושלמת מספיק – ובעיקר כי לא רציתי שהדיאטה תהיה מרכז החיים שלי. אבל שונה נתנה לי תקווה שאפשר גם להרזות וגם לחיות במקביל, גם אם אני עובדת במקום שבו אני יכולה לבחור לאכול בכל מסעדה מכל סוג על בסיס כמעט יומיומי.

---

לצערי זה לא סוף הסיפור של שונה. אחרי בערך שנתיים או שלוש שבהן היא שמרה על המשקל, היא השמינה שוב. ההשמנה לא קרתה בבת אחת, אלא היתה עליה הדרגתית, ואחרי התעמקות בנושא שונה הבינה שהבעיה שלה מורכבת משני גורמים שונים:

• שונה במקור חשבה שהיא רזתה בעזרת עקרונות אכילה שהיוו אורח חיים בריא, אבל הבינה עם הזמן למשהו שנקרא ״תרבות הדיאטה״. בגדול זו המחשבה שמה שחשוב בהרזיה זה המראה החיצוני ולא מטרות כמו כושר או בריאות, ובעצם הרגלי האכילה והספורט נועדו לתמוך בזה – כלומר היא מחשבת כמה ומה לאכול וכמה ואיך להתאמן לא משיקולי בריאות או מה יעשה לה טוב, אלא בעצם רק כדי לשרוף כמה שיותר קלוריות ולהרזות כמה שיותר מהר.
  שיטת אכילה וספורט כזו נחשבת לכזו שאי אפשר להחזיק בה מעמד לאורך זמן, טנעבר לכך תחטשת החוסר והתסכול בה יוצרים מצב שבו מי שמנסה אותה בסופו של דבר ״יישבר״ וינסה לפתות את עצמו על כל החסרים ואז ישמין חזרה ומהר, ויתקשה לחזור להרגלים בריאים.
• הבלוג היווה עבורה כלי משמעותי משתי סיבות: הוא נתן לה לבטא בצורה בטוחה את המחשבות שלה לגבי עצמה כשמנה או על תהליך ההרזיה, במיוחד בהתחלה כשהוא היה אנונימי. מעבר לזה – הבלוג צבר עם הזמן יותר ויותר קוראים שהיוו עבור שונה קבוצת תמיכה שעודדה אותה ותמכה בה. עם הזמן חלק מהקוראים הפכו להיות חברים, והיא פגשה לא מעט מה, במיוחד כאלו שהתגוררו באירופה או בארה״ב והיא יכלה לפגוש כשהיא עברה לגור בבריטניה והתחילה לטייל בעולם.
  הבעיה היא שעם הזמן ההצלחה שלה הפכה ללחץ. בשלב מסוים אחרי הרזיה משמעותית גופי תקשורת שונים פנו לשונה כדי לפרסם את הסיפור שלה כהשראה לאחרים, ושונה הפסיקה להיות אנונימית, מה שבהתחלה נתן לה לא מעט דברים חיוביים כמו למשל האפשרות לכתוב ספר על ההרזיה שלה – וכתיבת ספר היתה משהו שהיא חלמה לעשות מגיל צעיר. אבל זה הפך את שונה מאישה אנונימית שמשתפת על הקשיים שלה בהרזיה לסיפור השראה, וזה יצר עליה לחץ להציג חזות מושלמת כי היא בעצם הגשימה את החלום, והקשה עליה לשתף בקשיים ובעיות שעלו – מה שגרם לה לאכול יותר (אבל לא לספר על זה) כדי להתמודד, מה שהוביל לעליה במשקל שבסופו של דבר היא לא יכלה כבר להסתיר.

בשלב מסוים שונה החליטה להפסיק לכתוב על נושאי משקל, ולאחרונה גם החליטה למחוק את בלוג ההרזיה שלה לחלוטין, וגם רשומות שקשורות למשקל בבלוג ה״רגיל״ שלה.