התיירת המקרית

הסרט הבא הוא סרט דוקומנטרי שהפיקה זמרת העבר ומגישת הטלוויזיה הבריטית לואיז רדנאפ.

לואיז היא אישה רזה ויפה ונחשבת ככזו בעיני הציבור – והיא לובשת מידה 8 בריטית שמקבילה למידה 36 האירופאית המוכרת לנו. ובעבר מידה 36 היתה מידה שכל אישה ראתה למידה של ״אישה רזה״ – אבל בתקופה שבה היא יצרה את הסרט, ה״אופנה״ קבעה שמידה 8 בריטית / 4 האמריקנית / 36 האירופאית היא מידה כבר די סתמית ואפילו ״נורמלית״ – ושמידה 0 האמריקנית (המקבילה למידה 4 הבריטית או מידה 32 האירופאית והישראלית) היא הרזה החדש – לפחות עבור השחקניות ההוליוודיות, אבל בעצם ההגדרה גם חלחלה לציבור הנשים הכללי.

חשוב לציין שבשלב מסוים אפילו התחילו בתעשיית האופנה והקולנוע (והבידור באופן כללי) לדבר על מידה ״00״, כלומר מידה 30, כעל ״הרזה חדש״, אבל התופעה נפסקה די מהר – לדעתי בגלל העובדה שהיה בלתי אפשרי לרוב המכריע של הנשים הבוגרות לרדת למידה כזו, בשילוב העובדה שהמודעות לכך ש״מידה 0״ לא בריאה גדלה, בין השאר בזכות הסרט של לואיז.

לואיז החליטה לעשות ניסוי ולנסות לרזות למידה אפס תוך חודש – למרות שהיא עצמה נחשבת לאישה רזה ומושכת. היא עצמה יודעת שמדובר על תהליך לא בריא וקשה (למרות שכוכבות הוליוודיות מנסות להגיד שמדובר על תהליך קליל ובעצם בריא). היא עצמה אומרת שחשוב לה לחוות את הנושא באופן אישי כדי שהיא תוכל ליצור סרט אמין, אבל בעצם עולה השאלה עד כמה הרצון הזה לרזות הוא בעצם ״גימיק״ כדי למשוך צופים.

כדי לתת לעצמה מוטיבציה, לואיז מבקרת בין השאר בלוס אנג׳לס, בירת ה״מידה אפס״ העולמית, והיא מחליטה לקנות שמלה במידה אפס כדי לתת לעצמה השראה להרזיה – אבל כשהיא מנסה למדוד שמלות כאלו כדי לקבל פרופורציות על כמה היא צריכה להרזות, החוויה מתסכלת אותה מאוד כי היא לא מצליחה להכנס לאף אחת מהשמלות בצורה שהפתיעה גם אותה.

חלק מהחששות שלה נובעים מהסביבה הקרובה שלה – בעלה ואמא שלה שדואגים שהתהליך שהיא עומדת לעבור יהיה לא בריא, ובעלה חושש שהיא תהפוך לאישה רזה מידי ולא מושכת. כך גם איש מקצוע שהיא מתייעצת איתו (דיאטן שכנראה מתמחה בהפרעות אכילה) שמנסה להסביר לה שהיא תהפוך להיות מאוד חולה ותהרוס לעצמה את חילוף החומרים ולכן כשהיא תפסיק עם התהליך – היא תעלה מהר במשקל ובצורה פחות בריאה מאשר קודם. אני מניחה שאלו הדברים שלואיז מנסה להדגים בעזרת הניסוי הזה שלה (לדעתה היא לא תוכל לדבר על הנושא בלי לחוות את זה בעצמה), כך שהיא מתקדמת בו בכל זאת.

חשוב לציין פה שלואיז מגבילה את הניסוי לשלושים יום, ותעשה את זה בליווי רפואי צמוד, משהו שרוב מי שמנסה להפוך לרזה מאוד לא עושה. אחרי השיחה עם הדיאטן שילווה אותה היא בטוחה ששיחה איתו תגרום לכל מי שחושבת שדיאטה כזו היא רעיון טוב להמנע ממנה – אבל המציאות מוכיחה שלרוב נשים ילכו להרזות בכל מקרה, גם במחיר של פגיעה בריאותית. אולי במובן מסוים רבות עדיין מקשרות בין הרזיה כזו קיצונית להצלחה (כמו למשל כוכבות הוליווד רבות) או בין הרזיה לבריאות באופן כללי, בלי להבין שקיצוניות לא בריאה גם כשזה מגיע להרזיה.

לואיז מצטלמת לפני התהליך בלי סטיילינג, איפור מקצועי או תיקונים בפוטושופ, ומופתעת מכמה ״רע״ היא נראית יחסית לדימויים שהיא לרוב רואה של עצמה – מה שמעיד שההרזיה עצמה היא לא בהכרח הבעיה היחידה שגורמת בעיות בדימוי העצמי לרוב הנשים אלא גם העיבוד של התמונות של הכוכבות מעבר לרזון שלהן.

הביקור הראשון של לואיס בלוס אנג׳לס נועד כדי שהיא תוכל לקבל תוכנית אכילה ואימונים מהמקום שבו מקדשים את ״מידה 0״ המיתולוגית, ויש לא מעט מכוני כושר שעוזרים לאלו שחולמות להיות כוכבות להרזות למידה המתאימה. לואיז עובדת עם מישהו בשם Bootcamp Barry – כש״בוטקאמפ״ הוא המילה האמריקנית שמקבילה לטירונות. בארי מקבל את לואיז בחדר כושר הרועש שלו, והוא מצפה מלואיז לאכול מעט מאוד, מרשימת מאכלים מוגבלת מאוד – ולהתאמן הרבה. הוא אומר שלרוב התוכנית שלו יותר רגועה, כי לרוב לוח הזמנים להרזיה הוא יותר ארוך משלושים היום שלואיז הקציבה לעצמה כדי להגיע למידה 0.

בסופו של דבר התזונה של לואיז כוללת שיבולת שועל לארוחת הבוקר (יחד עם חביתה) והיא יכולה לאכול תותים ואוכמניות (בל רק עד 11:00 בבוקר), ובצהרים ובערב היא אוכלת רק ירקות ירוקים ודגים.וכפי שבארי כל הזמן מזכיר לה – גודל המנה שלה הוא כגודל האגרוף שלה, שהוא די קטן.

לואיז מנצלת את הביקור כדי לשוחח עם חברה בריטית שעברה ללוס אנג׳לס כדי להצליח כשחקנית ןמגישה, דניס ואן אוטן. דניס מספרת על הניסיון האישי שלה עם הלחץ להרזות למידה אפס – היא נפגשה עם סוכן במסעדה, וכמה דקות ננסה אליה ניקול ריצ׳י שנראתה רזה מידי ומורעבת, והסוכן של דניס אמר לה שהיא צריכה לשאוף להיות רזה כמו ניקול. כתגובה לזה, דניס הזמינה צלחת פסטה ענקית.

אבל דניס אומרת שגם בבריטניה יש ביקורת קטלנית כשהיא העזה להסתובב בביקיני כשהיא העלתה קצת במשקל ולמרות שהיא נשארה יחסית רזה. דניס מוטרדת מזה כי האחיינית שלה ראתה את הביקורת והתחילה לשנוא את הגוף שלה ולנסות לרזות באמצעים לא בריאים רק בגלל הכתבה הזו – והיא מניחה שנערות רבות גם הושפעו לרעה מהכתבה.

העיר שנחאי וסביבתה הקרובה היו היעד האחרון שלנו בטיול, אחרי סיור ארוך באיזורים שהיו מאוד כפריים מבחינה תרבותית – אבל גם מבינה היגיינית.

הנושא ההיגייני היה מאוד רגיש עבוד נשים מסוימות בקבוצה, שהביעו שמחה גדולה כשסוף סוף חזרנו לערים גדולות שרמת ההיגיינה בהן היתה גבוהה משמעותית וקרובה יותר לזו שאנחנו מכירים במערב.

העיקר הראשונה בה טיילנו היתה העיר סוז׳ו שהיא בעצם פרוור של שנחאי – ויש בה גן בונסאי מאוד יפה.

וכמובן שגם בה יש שוק לילה שנשלחנו להסתובב בו עצמאית:

זה הנושא בשרביט החם השבוע.

אחד הדברים שהמילה ״סליחה״ מזכירה לי זו התרבות הקנדית, שבה ידוע שאנשים מתנצלים על כל דבר קטן. יש כאלו שאפילו צוחקים על התרבות הזו בכך שאפילו אם אתם התנגשתם במישהו – הוא יתנצל בפניכם על זה שהוא עמד במקום שבו נאלצתם להתנגש בו.ֿ

אבל האם התרבות הקנדית יותר מנומסת בגלל היכולת הזו לבקש סליחה על כל דבר קטן?

לפני כמה שנים נוצר מצב שבו שתי מכרות שלי מהתיכון עברו שתיהן לקנדה בערך באותה תקופה, במחשבה של השתקעות במדינה לטווח הארוך. ובהתחלה שתיהן גילו התלהבות מאוד גדולה מהסביבה המנומסת, שבה יש כבוד גדול לדברים שנחשבים בצפון אמריקה ובמערב אירופה לבסיסיים אבל לא בישראל – כמו למשל נסיעה מתחשבת בכבישים או כבוד לתורים. שתיהן פרסמו המון תמונות של שלג בחורף או מטיולים לכל מיני מקומות מגניבים.

ואז כמה שנים אחר כך, אחת מהן חזרה עם כל המשפחה לארץ. הסיבה? עם הזמן היא גילתה שבעצם גם הקנדים מגלים אגרסיות, רק בצורה יותר פאסיבית ונסתרת ולא בצורה ישירה כמו הישראלים.

וזה משהו שמרגיש מאוד לא נעים לישראלים, בגלל שהם לא תמיד מבינים מצבים חברתיים בצורה טובה – ןבמקביל לא פעם הם לא יודעים איך לבטא כעסים או תסכולים בצורה מקובלת.

אני מניחה שגם לקנדים יהיה קשה להתסדר בתרבות הישראלית מאותן סיבות, אבל האם בעצם יש דרך אחת טובה להתנהל – או שלכל אחד ואחת (ולכל חברה, או עם) יש פשוט את הדרך המתאימה לו?

נושא ניתוחי קיצור הקיבה הם נושא מאוד מורכב.

קודם כל, חשוב לזכור שיש להם המון יתרונות מבחינה רפואית – גם בכל מה שקשור להרזיה, והניתוח גם עוזר מאוד בטיפול במחלות שקשורות בהשמנה, ולכן הניתוחים לא פעם מצילים חיים. יש סיבות טובות לכך שהרוב המכריע של הרופאים מאמינים בכל ליבם בניתוח כטיפול הכי טוב להשמנת יתר חולנית, ומנסים להפנות מטופלים שלהם לניתוח.

ובישראל יש לנו ביטוח בריאות ממלכתי, שדרכו קל יחסית לשלוח אנשים לניתוח. נקודת המבט של מערכת הבריאות שלנו רואה השמנה כבעיה בריאותית שעולה למערכת המון כסף – ולכן מבחינה כלכלית כנראה שהניתוח אמור להיות זול יותר משמעותית מאשר טיפולים בסיבוכי השמנה, אם הוא מצליח. ולכן באופן די גורף קופות החולים מעודדות אנשים שעומדים בקריטריונים לעבור את הניתוח, לא פעם בלי לוודא בצורה משביעת רצון האם הם מיצו את כל האפשרויות האחרות להרזיה, או האם הניתוח הוא יעיל עבורם ככלי להרזיה.

אבל לי אישית יש המון שאלות שקשורות לעד כמה היתוח יכול להיות פתרון טוב – עבורי. חשוב לי לכתוב שאני מעלה שאלות, אבל התשובות פה מתאימות עקרונית רק עבורי. אם אתם במצב שבו ניתוח הוא אופציה, חשוב שתשאלו את עצמכם עד כמה הנקודות הבאות רלוונטיות עבורכם, ואיך אתם מרגישים לגביהן. ייתכן מאוד שעבורכם הניתוח יכול להיות כלי ממש טוב להרזיה, גם אם כרגע הניתוח הוא לא פתרון שמתאים לי.

השאלה הראשונה עבורי היתה עד כמה הניתוח באמת יכול לעזור לי לרזות – לטווח הארוך: כמעט כולם מרזים בתקופה המיידית אחרי הניתוח, בגלל השילוב של המגבלות התזונתיות שהניתוח מכתיב כדי לאפשר לקיבה להתאושש מהניתוח ושל העובדה שאחרי הניתוח הקיבה עצמה מאוד קטנה ומאפשרת אכילה של מעט מאוד אוכל ולא פעם של מספר מוגבל של מאכלים.

אבל לאורך זמן, אפשר להשמין אחרי כל ניתוח אם לא משנים את הרגלי האכילה – ומתמידים עם השינוי. השאלה העקרונית היא למה יש אנשים שלא מצליחים להתמיד לאורך זמן – ומדוע הניתוח לא נותן מענה עבור הבעיות שמונעות מהם להרזות. הבעיה כנראה נובעת מכך שכל אחד משמין מסיבות אחרות, והניתוח עוזר לאנשים עם בעיות מאוד מסוימות.

יש אנשים שזקוקים לאכול המון כדי לשבוע – ולא מדובר על אנשים שפשוט מתעצלים לחתוך סלט ולכן אוכלים יותר לחם. הם זקוקים ליותר לחם גם אם הם אוכלים את הסלט אחרת הם לא ישבעו. במצב כזה, הניתוח מאפשר להם לשבוע מחצי פרוסת לחם עד פרוסת לחם שלמה במקום שש פרוסות או יותר – ולכן הניתוח מאפשר להם לאכול פחות וסוף סוף לרזות.

בנוסף, יש אנשים שאחרי המון דיאטות במיוחד כאלו שהיו מאוד דלות בקלוריות כבר מתקשים להרזות בדיאטה סטנדרטית גם אם הם לא אוכלים כמויות חריגות. במצב כזה הגוף שלהם פשוט האט את חילוף החומרים שלהם לרמה שבה אפילו אכילה בריאה סטנדרטית מהווה כבר יותר מידי קלוריות עבורם. במצב כזה, ניתוח יעיל יכול לגרום לכך שהם יהיו מסוגלים להסתדר עם כמות מספיק קטנה של אוכל כדי לרזות בלי להיות רעבים בצורה בלתי נסבלת.

אלב יש השמנה שנובעת מכל כך הרבה סיבות אחרות, כמו למשל אכילה רגשית שלפעמים הופכת להיות בלתי נשלטת בגלל דיכאון או סטרס – והניתוח לא יעזור לאורך זמן אם הגורמים האלו לאכילה עדיין קיימים ופעילים. ואפשר אפילו לקחת את זה צעד אחד קדימה – ולשאול עד כמה הניתוח באמת נחוץ במקרה שבו בעיות האכילה הן רגשיות, ואם הן מטופלות אולי ההרזיה יכולה להצליח ללא הניתוח? האם מישהו שפיזיולוגית מסוגל לרזות ללא ניתוח, והבעיה היחידה שלו בשליטיה באכילה היא בעיה רגשית – האם טיפול רגשי לטווח הארוך (ואולי לכל החיים) לא יהיה טיפול עדיף?

כי הנקוסה בעצם מיעלה שאלה קצת מורכבת: ניתוח הוא פעילות שהיא טראומטית לגוף, החל מההרדמה הכללית וכלה בניתוח עצמו שדורש התאוששות של הגוף. לכן באופן עקרוני כדאי לעשות אותו כמה שיותר מוקדם, ככל עוד הגוף כמה שיותר צעיר וכמה שיותר בריא ולא סובל מסיבוכי ההשמנה.

מצד שני, אם ייתכן שאין צורך בניתוח או שהוא לא יהיה יעיל בשלב זה – אולי עדיף לדחות אותו עד שאפשר יהיה לוודא שהוא דרוש ושאפשר יהיה להתפנות לעבודה נכונה אחריו כדי לתת לניתוח לעזור לשינוי תזונתי ארוך טווח?

אבל מעבר לזה, יש צורת אכילה שמאוד בקלות מייתרת את הניתוח: מי שרגיל לאכול בכמויות קטנות במהלך כל היום – וכך בעצם המגבלה בגודל הקיבה לא ממש מפריעה לו, וכך הופכת את הניתוח להרבה פחות יעיל עד לא יעיל בכלל.

אני יודעת שאני אוכלת כך.

חשש מסיבוכים וניתוחים חוזרים: במקום העבודה הקודם שלי היה עובד שהחליט להתנתח. אחרי הניתוח הוא התקשה לאכול כל אוכל באשר הוא – ולא רק שהוא רזה למשקל נמוך מידי, אלא סבל מתת תזונה ובעיות בריאותיות בגלל המגבלה של הניתוח. הוא היה בטיפול רפואי צמוד לאורך כל הזמן הזה, אבל לפחות עד שעזבתי את מקום העבודה – אף רופא לא מצא דרך לאפשר לו לאכול בצורה בריאה יותר.

הסיפור שלו מאוד דומה לסיפור של אלונה זוהר שסבלה מסיבוכים במשך שנתיים שלמות אחרי ניתוח מסוג שרוול, ורק ניתוח חוזר (שהפך את ניתוח קיצור הקיבה שלה למעקף קיבה – ניתוח עם השלכות גדולות יותר מאשר השרוול) פתר לה את הסיבוכים הקשים יותר – אבל עד היום יש לה קושי גדול לאכול מאכלים שמנים כמו בשר או מאכלים שמכילים הרבה סוכר. בזמנו היה לאלונה בלוג אוכל ב״סלונה״ שנמחק מאז – ומידי פעם היא שיתפה בבלוג לגבי הניתוח שהיא עברה. היא לא היתה ״נגד״ הניתוח ובהחלט נשמע שהיא העריכה את היתרונות שהוא נתן לה, אבל כן הזהירה מפני כך שלא פעם מטופלים נכנסים לניתוח בלי לדעת שיש סיכוי לסיבוכים כמו אלו שהיא סבלה מהם, והיה חשוב לה שמנותחים ידעו שלצד ההרזיה לא פעם יש סבל די גדול.

ובמקרה אני מכירה היכרות די רופפת עם שתי נשים שהתנתחו, רזו, העלו במשקל, החליטו להתנתח שוב – והפעם הירידה היתה של ק״ג ספורים לכל היותר והמשקל פשוט ״נתקע״ במשקל מאוד גבוה למרות ניתוח חוזר עם מנגנונים יותר מתוחכמים שאמורים לעזור להרזיה.

ואני הכרתי גם מנותחת חוזרת שלישית שהתעקשה להתנתח לקראת בת המצווה של הבת שלה. היא ממש נלחמה כדי לקבל את הניתוח, עברה לקופת חולים אחרת שבה היא חשבה שהיא תוכל לקבל את הניתוח יותר בקלות, ואפילו פנתה לביטוח פרטי כדי לעבור את הניתוח אצל המנתח המומחה שהיא בחרה בו. אבל למרות כל המאמצים והעובדה שהיא בחרה בצוות הכי מומלץ, מעולה, ומקצועי שהיא יכלה למצוא – היא הלכה לעולמה כמה ימים אחרי הניתוח בגלל שהגוף שלה הגיב ״רע״ לניתוח והיא סבלה מסיבוך שאי אפשר היה להתמודד איתו, גם עבור הצוות המעולה שטיפל בה.

כל הסיפורים האלו אם לא מדגם מייצג כמובן. כנראה שעבור רוב המנותחים שעברו ניתוח קיצור קיבה הניתוח עבר בשלום, ושהם מרוצים מאוד מהתוצאות. אבל הסיכונים עדיין קיימים, וכפי שאלונה זוהר כתבה בבלוג שלה שכבר לא קיים – לא פעם המנתחים עצמם לא בהכרח משתפים את המנותחים במידע לגבי הסיבוכים והקושי שיכול להיות כרוך בניתוח.

וחשוב לזכור נקודה שמתחברת לדברים שכבר כתבתי: ניתוחים חוזרים הם משהו שעדיף להמנע ממנו. לא רק שיש סיכוי שההרזיה בהם לא תקרה או לא תהיה משמעותית – אלא גם הסיכונים והסיבוכים גבוהים יותר בניתוח החוזר בגלל ההצטלקויות מהניתוח הראשון. לכן יש מנתחים שמתמחים בניתוחים חוזרים כדי להפחית את אחוז הסיבוכים, אבל גם ההתמחות שלהם לא תמיד מספיקה, כי כמו בכל תחום רפואי – מנתחים (ורופאים בכלל) הם לא אלוהים, ולצערנו יש מקרים שבהם גם הרופאים הכי מעולים לא מצליחים למנוע סיבוכים או מוות.

שאלה שלישית: האם ההתמודדות עם המגבלות של הניתוח מתאימות לי? אחת התוצאות הידועות של הניתוח היא בכך שלא פעם אנשים נאלצים להמנע ממאכלים מסוימים כי מערכת העיכול החדשה שלהם כבר לא ממש מסתדרת עם המאכלים האלו.

אחת התופעות הידועות שקשורות לזה היא משהו שכבר כתבתי עליו ונקרא ״תסמונת ההצפה / דאמפינג״ שבגללה אכילה של כמות גדולה מידי של פחמימות (לרוב פשוטות כמו סוכר אבל לא רק) גורמת בחודשים הראשונים אחרי הניתוח לתחושה ממש גרועה. באותה מידה, מנותחים רבים מדווחים על מגוון מאוד גדול של מאכלים שהם לא מסוגלים לאכול – החל מירקות וכלה בבשר.

הבעיה הנוספת שלי במצב הזה נובעת מהעובדה שאני מאוד ״מפונקת״ באוכל -אני אמנם אוהבת ירקות, ויש לי חיבה מאוד גדולה למתוקים, מאכלים עם פחמימות, ושומנים מסוגים שונים – אבל יש לי בעיה מאוד קשה בכך שאני אוכלת מגוון מאוד קטן של מאכלים שיש בהם תכולה מספיקה של חלבון. במצב כזה, מגבלה על מאכלים שמכילים חלבון יכולה מאוד להזיק לי, כי יש גבול לכמה אני מסוגלת להכריח את עצמי לאכול מאכלים שאני לא אוהבת רק בגלל ההיבט התזונתי שלהם – ואז יווצר מצב שלטווח הארוך אני אסבול מחסרים תזונתיים די חריפים (הן מבחינת אבות המזון והן מבחינת ויטמינים ומינרלים).

יער האבן הוא איזור שבו הרבה סלעים בצורה מעניינת עולים מהקרקע. מדובר על איזו מאוד יפה – וישנם מסלולים בסביבת הסלעים ואפילו ביניהם.

היום הזה, נילי המדריכה התעקשה שכולנו נלך יחד באותו מסלול – ובחרה מלכתחילה את המסלול שנחשב להכי יפה גם אם הוא היה רחוק מלהיות ״הכי קל״, משהו שעצבן הרבה אנשים. הקושי לא היה קשור לתוואי של המסלול אלא גם לעובדה שמדובר על ״מבוך״ די מסובך ואם חלילה עוצרים לרגע לצלם אפשר בקלות לאבד קשר עין עם הקבוצה וכך ללכת לאיבוד.

מעבר לזה, היום הזה יום כיפור – והיה יום חם, אבל למרות זאת אחד המטיילים התעקש לצום. יום או יומיים אחר כך אותו מטייל התמוטט במסעדה שבה אכלנו ארוחת ערב מוקדמת לפני שהיינו צריכים למהר לתחנת הרכבת כדי לנסוע ליעד הבא שלנו.

הוזמן עבורו אמבולנס שווידא שהיה מדובר על התמוטטות בגלל הרגלי תזונה ושתיה גרועים שלו לאורך כל הטיול – וכך המשכנו כל הקבוצה שכללה אותו ואת בת זוגו לתחנת הרכבת המקומית.

אני לא יודעת עד כמה נילי המדריכה יכלה לדרוש מהזוג לחזור הביתה. אבל בסופו של דבר, אחד המטיילים פשוט ״תפס״ את המטייל הזה לשיחת הבהרה שבה הוא אמר שהוא (יוזם השיחה) עוקב אחריו כדי לוודא שהוא אוכל ושותה כמו שצריך כדי שלא יהיו שוב הפרעות דומות למהלך הטיול שפוגעות גם בשאר המטיילים. אני מודה שפעם פעמיים שמתי לב לכך שהמטייל מנסה לחזור להרגלים הקודמים של לצום כל היום או לאכול רק ירקות, אבל אני מניחה שעצם העובדה שלא התרחשו שוב אירועים של התעלפות מעידה על כך שהשיחה עזרה – או לפחות המעקב של אותו מטייל היה מספיק יעיל כדי למנוע אותם.

בעקבות הפוסט הקודם שבו הבאתי רשומה של הדיאטנית רונית ציוני על ניתוחי קיצור קיבה, אני רוצה להביא סרטון נוסף של דיאטנית קנדית שגם מדברת על המורכבות של הניתוח.

קודם כל חשוב לציין שכפי שאבי (הדיאטנית) עצמה אומרת בתחילת הסרטון – גם הסרטון וגם הפוסט לא נועדו להיות בעד או נגד הניתוח. כמו שכבר כתבתי כמה פעמים בסדרת הפוסטים הזו, עבור מי שהניתוח מתאים לו – מדובר על טיפול מציל חיים בהרבה מובנים. אבל הניתוח לא מתאים לכל אחד, והסיכונים והסיבוכים בו קיימים והם לא פשוטים, ולכן שווה להיות בטוחים שהניתוח הוא הפתרון המתאים לכם לפני שאתם עוברים אותו.

מה בעצם עושה הניתוח? ניתוח קיצור קיבה הוא שמשנה את מערכת העיכול כדי לתרום להרזיה – דרך הגבלת כמות האוכל שהקיבה יכולה להכיל, ותת ספיגה של רכיבים מהאוכל.

מה המוטיבציה לניתוח? הרזיה למי שלא מצליח לרזות, וההשמנה כבר מהווה עבורו סיכון בריאותי. אבל מחקרים מראים שהניתוח לא בהכרח מבטיח הרזיה לאורך זמן. במהלך הסרטון אבי נותנת לא מעט מספרים לגבי אחוזי ההצלחה של ניתוחים, ומציינת שגם במקרה של ניתוח שרוול, שנחשב לניתוח הכי פחות יעיל – אחוזי ההצלחה גבוהים משמעותית מאלו של הרזיה ללא ניתוח, למרות שהניתוח הוא לא פתרון קסם אלא רק כלי שנועד להקל על תהליך ההרזיה.

אבל בנוסף לכך – הניתוח עצמו עוזר לפתור בעיות בריאות שקשורות להשמנה כולל תמותה מוקדמת, אבל יעיל במיוחד מגד סכרת – אבל יש מקרים שבהם המחלה חוזרת, למרות שאבי לא מציינת האם יש קשר בין חזרת המחלה לעליה חוזרת במשקל או חזרה לאורח חיים לא בריא.

מה הצדדים הפחות טובים של הניתוח? קודם כל, קשה שלא לשים לב שאבי מקדישה פחות מחמש דקות (מתוך סרטון של כמעט 20 דקות) ליתרונות של הניתוח, והרבה יותר זמן לדיון על החסרונות שבו. ייתכן שזה נובע מכך שאנשים שנוטים לשקול את הניתוח כבר מודעים ליתרונות אבל לא בהכרח לחסרונות ולכן חשוב יותר לדון איתם על הנושא?

תת ספיגה ותת תזונה: בגלל שניתוחי מעקף שונים עוקפים חלק מהמעי, נפגעת ספיגת האוכל במעי ולכן פחות רכיבים מהאוכל נספגים בגוף. כשזה מגיע לקלוריות זה נהדר – אבל כשזה מגיע לרכיבים חיוניים כמו חלבון, ויטמינים ומינרלים – זה מזיק לגוף וגורם לתת תזונה. חלק מהסיכון הוא באיזון האלקטרוליטים בגוף – מה שיכול לגרום לבעיות במערבת הלב והדם, אבל לא רק. אני שמעתי על כמה מקרים (אני לא יודעת אם זה קשור אבל זה קרה בעיקר לנשים מבוגרות) שבהם הגוף הגיע בעקבות מעקף קיצוני למחסור חלבון בגוף, ברמה שהמחסור הזיק למנותחים בריאותית. במקרה אחד לפחות הטיפול היה ניתוח חוזר שהקטין משמעותית את רכיב תת הספיגה של הניתוח.

סיכונים שכרוכים בפעילות בעייתית של מערכת העיכול: רבים מהמנותחים סובלים מבחילות, הקאות ושילשולים בגלל גורמים שונים – החל מאכילה של כמות אוכל שגדולה מידי בשביל הקיבה שלהם, וכלה במאכלים שמערכת העיכול החדשה לא בהכרח יודעת להתמודד איתם (משהו שאי אפשר לחזות מראש האם הוא יקרה ואילו מאכלים יהיו בעייתיים).

שיעור הכשלון של הניתוחים: אמנם אחרי הניתוח הרוב המכריע של המנותחים יצליח לרזות (מקרים חריגים יכולים להיות למשל מנותחים בניתוח חוזר שהניתוח הראשוני ריסק להם לחלוטין את חילוף החומרים), אבל לא כולם מצליחים לשמור על התוצאות לאורך זמן. ממש כמו שרונית אמרה בטור שלה שכתבתי עליו בשבוע שעבר – אבי גם אומרת שאי אפשר לדעת מראש מי ייכשל ומי יצליח ולכן כל מנותח צריך להיות מודע לכך שיש סיכון שזה יקרה גם לו או לה.

יש נקודה חשובה שאבי מזכירה פה לגבי ״כשלון״: רבים מצפים להתנתח ולהפוך לרזים ושהניתוח בלבד ישמור עליהם מפני עליה מחדש – משהו שלא קורה. אבל גם מבין אלו שעולים מחדש במשקל, אפילו באופן משמעותי – לא פעם התוצאות אחרי הניתוח טובות יותר מאשר הן היו בדיאטה רגילה או חוסר דיאטה בכלל. כלומר גם אם מישהו זה 40 ק״ג ועלה מחדש 30 ק״ג – הוא עדיין שוקל 10 ק״ג פחות ומצליח להשאר במשקל הזה, משהו שייתכן שלא היה קורה בכלל עם דיאטה רגילה.

בעיות נפשיות בעקבות הניתוח – הפרעות אכילה: מסתבר שמנותחים נמצאים בסיכון מוגבר להפרעות אכילה – כשלרוב מדובר על הפרעת אכילה כפייתית, או אכילת לילה שנחשבת גם להפרעת אכילה.

אבל יש פה נקודה רגישה: לא פעם המנתחים מעודדים מטופלים להקיא אם הם אכלו יותר מידי, או שלפעמים זה קורה אוטומאטית – ורבים מנצלים את ההתנהגות הזו כדי בעצם ״לכפר״ על אכילה כפייתית. כלומר במובן מסוים הם מפתחים הפרעת אכילה בשם בולימיה אבל מצליחים להסתיר אותה כהתנהגות נורמלית בגלל השפעות הניתוח.

החלפת התמכרות בהתמכרות: מחקרים בקנדה מראים שלא פעם מי שהיה ״מכור״ לאוכל ולא יכול להמשיך עם ההתמכרות אחרי הניתוח – עובר להתמכרות אחרת, כמו למשל התמכרות לאלכוהול. כלומר לא פעם הבעיות הנפשיות לא נפתרות ברגע שהאדם מרזה, אלא ההתמודדות איתן משנה צורה.

ההתמכרות לאוכל היא לא פעם מנגנון התמודדות עם קשיים שונים – ולכן לא פעם כשמונעים מאנשים ״מכורים״ לאכול – הם פשוט פונים לדרך התמכרות אחרת. זה משהו שקורה לא פעם גם בתוכניות שבהן ״מטפלים״ באכלה כהתמכרות, למשל בסיפור שכתבתי עליו בפוסט הזה ובפוסט הזה – פראנסס קאפל שנגמלה מאוכל בקבוצת אכלני יתר אנונימיים מספרת לא פעם בספר על כך שהיא מעשנת, ונוצר רושם שהיא מעשנת די כבדה, אולי כתחליף להתמכרות שלה לאוכל.

דיכאון ובריאות נפשית: לפי אבי הדיאטנית, לא פעם אנשים שמנים סובלים מדיכאון בגלל היחס של הסביבה אליהם – וזה הרבה לפני שהם פונים בכלל לניתוח. אבל מחקרים מראים שהדיכאון הזה מתגבר אחרי הניתוח – ושאחוז ההתאבדויות של מנותחים גבוה עד כדי פי שלוש מזה של האוכלוסיה הכללית.

חשוב לציין שפה בארץ – אמורים לאבחן האם המועמד לניתוח סובל מדיכאון, ודיכאון הוא סיבה מספיק טובה כדי למנוע ממנו להתנתח – כנראה בגלל הנתונים האלו. אבל לא פעם הממסד כל כך נלהב לשלוח אנשים להתנתח כדי לרזות שהבדיקה לא תמיד יסודית מספיק, ולא פעם כנראה גם יש הנחה שההרזיה עצמה תפתור את הדיכאון בגלל ההטיה של לא מעט רופאים נגד אנשים שמנים.

חשוב להגיד שאבי (וגם הדיאטנית האורחת שהיא מראיינת בשלב מסוים בסרטון) לא שוללות ניתוח בגלל הסיבות הנפשיות האלו – אלא הן אומרות שבעיקר בגללן ראוי לבחון אפשרויות אחרות לפני שפונים לניתוח. אבל בגלל שהממסד הרפואי והחברה הסובבת הן מאוד אנטי שמנים והשמנה, הניתוח כבר השתרש כטיפול די אוטומאטי בהשמנה בלי קשר למצבים שבהם הניתוח עלול להזיק.

חשוב לשתי הדיאטניות לציין שהן לא שוללות את הניתוח, במיוחד לא עבור מי שכבר בחר לעבור אותו, אבל יש חשיבות גדולה להיות מודעים לקשיים הנפשיים והפיזיים שכרוכים בניתוח – ואחריו לעבוד עם פסיכולוג/ית ודיאטנ/ית כדי להיות מסוגלים להתמודד איתם בצורה הכי טובה שאפשר.

הניתוח הוא ניתוח לקיבה, לא למוח: זה משפט מפתח שאבי אומרת בסוף הסרטון, והוא בעצם אומר שהניתוח יפתור קשיים שקשורים לאכילה בגלל פיזיולוגיה בעייתית, אבל לא סביב התנהלות בעייתית סביב אוכל. זה אומר שצריך לתת מקום להתנהלות הרגשית סביב האוכל מקום ופתרון כחלק מתהליך הבחינה של הניתוח ועד כמה הוא יעיל למטופל באופן אישי.

שבט הנאשי הוא עוד אחד מהמיעוטים שמקבלים ייצוג בסין ומין אוטונומיה קטנה באיזור שלהם – משהו ששמור לשבטים שמשתפים פעולה עם השלטון (וכולל גם למשל שליחה של תיירים לאיזור כדי לעזור לאוכלוסיה להתפרנס).

הבעיה היא כמובן שקשה מאוד להעביר ידע תרבותי מעמיק בזמן קצר לקהל מגוון שלא מבין את השפה המקומית – ולכן לרוב אנשי הכפר או הקהילה ירקדו או ישירו קצת כדי להראות חלק מובן ופשוט של התרבות שלהם. יש מי שרואה בזה משהו שמקטין את ה אנשים והתרבות ואפילו משפיל קצת.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

קודם כל, חשוב לזכור שרובנו צריכים בסופו של דבר לעשות הרבה דברים כדי ״לחיות״ הרבה לפני שיש לנו ״תכלית״: לעבוד כדי להתפרנס (ולפני זה ללמוד בבית הספר או לתואר), לנקות, לבשל, או לגדל ילדים (ובשלב מסוים לטפל בהורים כשהם מזדקנים). במצבים כאלו אין לנו ברירה אלא להציב לעצמנו מטרות כדי שנוכל לחיות מלכתחילה – הרי לא נרצה שתהיה לנו תכלית שנשקיע בה כשאנחנו בעצם חיים בבית מטונף שלא ניקו אותו כי ניקוי הבית לא משרת באופן ישיר את התכלית שלנו (ואם נרצה לשכור עוזרת, אז אנחנו צריכים לעבוד בעבודה שלא בהכרח משרתת את התכלית שלנו, וכך הלאה).

מעבר לזה, לא פעם קביעת מטרות אמורה לעזור לנו לממש את התכלית שאנחנו רוצים להשיג – נוכל למשל לרצות לכתוב ספר, אבל אם לא נקבע לעצמנו זמן לכתוב את הספר הזה על בסיס קבוע, כנראה שהוא לא ייכתב. נכון שנחמד מאוד לחשוב שנממש את התכלית שלנו באופן טבעי, אבל לרוב זה לא יקרה כך בלי שנקבע מטרות.

מעבר לזה, עבור רבים קביעת המטרות והעמידה בהם נותנת תחושה של תכלית ושל הישג, גם אם הם בעצם לא חושבים שהתכלית שלהם היא בעבודה (למשל).

ויש עוד נקודה חשובה והיא עד כמה אנחנו בוחרים את התכלית שלנו.

לדעתי התכלית שלנו לא פעם נקבעת עבורנו לפי הסביבה שבה אנחנו חיים. אם אנחנו חיים בסביבה שבה למשל לנשים אין קריירה אלא לכל היותר עבודה לכמה שעות ביום כי היעוד של נשים הוא לגדל ילדים ולטפל בבית, יש סיכוי גבוה שאישה שתגדל בסביבה כזו תחשוב שהיא רוצה להיות אמא ולטפל בבית.