התיירת המקרית

״אהבה על הספקטרום״ היא סדרת ריאליטי שהתחילה באוסטרליה והעונה הנוכחית שלה מתרחשת בארה״ב וניתן לצפות בה בנטפליקס.

הסדרה בעצם מציגה כמה משתתפים, צעירים ברובם, שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ומחפשים זוגיות. הסדרה מלווה את הניסיונות שלהם למצוא זוגיות, כשההפקה עוזרת להם (ואולי גם לבני המשפחה שלהם) עם אימונים על ידי יועצי זוגיות ומפגשים עם בני זוג פוטנציאליים.

התוכנית עצמה נשמעת לי ממש מעניינת – ומאפשרת לנו חשיפה לאנשים שנמצאים על הרצף האוטיסטי כבני אדם שלמים ולא כאנשים שסובלים מבעיית תקשורת או כחריגים. אבל מבחינתי התוכנית העלתה כל מיני שאלות.

הראשונה מביניהן היתה הדימוי של מיהו בדיוק אוטיסט. שלושה מתוך חמשת המשתתפים עונים כביכול על ההגדרה ה״טיפוסית״ של אוטיסט כפי שהחברה מצפה שהוא יתנהג – הם לא מסתכלים לאף אחד בעיניים (גם לא למצלמה), מדברים בצורה לא שגרתית, יש להם תחומי עניין מאוד ספציפיים שמאוד מעניינים אותם שהם נחשבים לרוב חריגים – והם מתקשים להתמודד עם מצב שבו התחום לא מעניין אנשים אחרים.

אבל יש גם שני משתתפים אחרים: אחד הוא משתתף יחיסת מבוגר (בן 63) שחי את רוב חייו בלי להיות מאובחן כאוטיסט אלא נתפס כמין טיפוס מוזר כזה שהחברה מסביב ציפתה שהוא ילמד ״להתנהג בצורה נורמלית״. השניה היא מישהי צעריה בסוף שנות. העשרים שלה (או לפחות כך היא נראית) שמגיל תיכון עובדת עם אוטיסטים כדי לעזור להם לשפר את כישורי התקשורת שלהם. ושניהם מתקשרים בצורה שהרבה יותר קרובה לזו של אנשים שהם נוירוטיפיקליים (כלומר לא אוטיסטים למי שלא מכיר את המושג).

אני שואלת את עצמי עד כמה כשמדובר על אותם משתתפים שנראה שהם קרובים יותר להיות ״נוירוטיפיקליים״ הם אנשים שנמצאים במקום שונה על הספקטרום האוטיסטי. או שאולי שבמקרה של שני המשתתפים האחרונים – נסיבות החיים של שניהם (החשיפה לטיפולים שמתאימים את התקשורת של אוטיסטים לזו של הסביבה, לחץ על הגבר המבוגר ״לא להיות מוזר״ ולהתחיל להתנהג ״כמו כולם״) גרמה להם ״ללמוד״ לתקשר בצורה יותר נוירוטיפיקלית – והאם בעצם זה בהכרח דבר טוב ובריא עבורם? האם זה מקל עליהם את החיים השוטפים, ומה המחיר שהם שילמו או משלמים על הצורך להתאים את צורת התקשורת שלהם לסביבה?

וזה העלה אצלי שאלה אחרת לגבי היחס של המתמודדים עצמם עם האבחון. בשנים האחרונות ישנה מגמה של לקבל אוטיזם לא כהפרעה או מחלה – אלא פשוט כצורת חשיבה ותקשורת אחרת, שיש לה גם יתרונות משלה ולא רק חסרונות. במצב כזה, לא פעם המאובחנים עצמם שמחים לקבל את האבחנה כי היא מסבירה הרבה מאוד דברים שלא הסתדרו להם בחיים – ומאפשרת להם לא פעם למצוא קהילה, חברה, ואפילו אפשרות לטיפול ברמה כזו או אחרת אם הם מרגישים שיעזור להם ברמה האישית.

אבל האם כל אחד שמח על האבחנה, או שיש מאובחנים שעדיין רואים באבחון פגם – ושואפים בעצם להשתלב בחברה הנוירוטיפיקלית כשווי ערך ולא כאלטרנטיבה?

השאלה הזו עלתה לי כי שמתי לב לכך שבני הזוג ש״משודכים״ למשתתפים גם הם אוטיסטים. מצד אחד, ייתכן שזה משהו שמאוד מקל על הקשר מכיוון ששני הצדדים מבינים מה זה בדיוק אוטיזם ושזו לא בעיה גדולה ומפחידה, וייתכן אפילו שצורת התקשורת הדומה מקלה עליהם. מצד שני, זה מעלה את השאלה עד כמה אוטיזם נתפס אפילו בתוכנית כזו כמגבלה כזו חמורה שבגללה מישהו שהוא נוירוטיפיקלי לא ירצה או יסכים לזוגיות עם מישהו שהוא אוטיסט, או שלאוטיסט אין סיכוי למצוא זוגיות מחוץ ל״קהילה״?

אני מניחה שהתשובה על זה מאוד מורכבת, ותלויה בהרבה באדם עצמו ובצורת התקשורת שלו שמושפעת מלא מעט גורמים (החל מהמיקום שלו בספקטרום, דרך הטיפול שהוא קיבל או לא קיבל, וכלה באיך הוא תופס את עצמו ואת המקום של האוטיזם בחייו). אבל בעיני אם היה טעם לפגם בתוכנית – זו היתה העובדה שלא העלו את האפשרות לזוגיות בין אוטיסטים לבין מי שלא כזה.

טיבט היא איזור גיאוגרפי בפני עצמו, ומקום מושבו של העם הטיבטי – והוא גם מקור למחלוקת, מכיוון שסין שולטת באיזור (למרות שיש ממשלה טיבטית גולה שטוענת לריבונות, וכך גם ממשלת טאיוואן (שהיא בפני עצמה נושא מעניין בכל מה שקשור לריבונות הסינית)).

טיבט נמצאת גם במה שמכונה ״הרמה הטיבטית״ – איזור שנמצא יחסית גבוה מעל פני הים, ברמה שההבדל הזה מורגש היטב ברגע שיורדים מהמטוס. רבים מקשרים בין טיבט לבין כמה מהפסגות הגבוהות של הרי ההימלאיה, אבל גם האיזורים הנמוכים יותר יחסית של טיבט דורשים איזושהי התרגלות מסויימת לשהות גבוה מעל פני הים. אנחנו התבקשנו (או יותר נכון דרשו מאיתנו) לרכוש בקבוקי חמצן קטנים כדי להתמודד עם הפרשי הגובה האלו וכדי למנוע בעיות שקשורות למעבר המהיר לגובה. היו כמה אנשים שחטפו כאב ראש שעבר אחרי מנוחה, ולא נרשמו פגיעות מעבר לזה.

אנחנו ביקרנו בשני מקומות: קודם כל במנזר בודהיסטי שכלל בעיקר המון מדרגות – משהו שמאפיין את סין. המון מקומות מכילים מדרגות ואין מדרגות נעות או מעלית, משהו שהזהירו אותנו מפניו מראש – רק שהפעם זה היה כרוך בקצת יותר מאמץ כי בעצם היינו בגובה יחסית גבוה מעל פני הים. יש לי תמונה אחת שלמזלי צילמתי בנייד כדי להראות למאמנת הכושר שלי כמה מדרגות עליתי. חשוב לציין שזה רק גרם מדרגות אחד מתוך כמה שהיו במקדש.

המקום השני היה מסלול בטבע ליד אגם שלצערי אין לי תמונות ממנו, אבל היה בהחלט יפה.

בשרביט החם השבוע התבקשנו לכתוב על יחסי חמות / כלה או חם / חתן.

אי שם לפני קצת פחות מעשרים שנה, כשהאינטרנט היה עדיין יחסית בחיתוליו, היו לא מעט אתרים שהציעו מסגרת של ״פורומים״. פורומים היו כמו קבוצות בפייסבוק בתקופה שבה עדיין לא היה פייסבוק, והם המשיכו להתקיים עד שקבוצות הפייסבוק הפכו לכל כך פופולריות שלאתרים השונים כבר לא היה שווה להמשיך ולתחזק את הפורומים.

באתר של ווינט (עיתון ידיעות אונליין) היו המון פורומים כאלו ואני השתתפתי בכמה מהם, בעיקר באחד שנקרא ״נימוסים והליכות״. הפורום אמנם עסק בנושא נימוסים והליכות בתחילת דרכו כשניהל אותו עיתונאי שהתעניין בנושא, אבל בשלב מסוים הפך להיות מין פורום של שיחת נשים ונוצרה בו קבוצה די קבועה של כותבות – כנראה כשאישה התחילה לנהל אותו.

מן הסתם חלק מהקשרים הפכו להיות אישיים יותר – החל מתכתובת אימיילים וכלה בחברויות אישיות.

אי שם ב 2008 יצא לי להתיידד עם אישה יחסית מבוגרת – במובן הזה שהיה לה בן בערך בגילי (היית אז בת 33). היא היתה גרושה והבן הזה היה הילד היחיד שלה, אבל הוא ובת זוגו עברו לניו יורק כדי לפצוח שם בקריירה בתחומם. אני מניחה שלמרות שנשמע שהיו לה חיי חברה עשירים ולא מעט קשרים משפחתיים קרובים עם אחותה והגרוש שלה, היא כנראה פנתה לפורומים מתוך רצון לחברה. היה לנו נעים לקשקש בפורום אז התחלנו לשוחח טלפונית ואימיילית – וגם יצא להפגש פנים מול פנים מידי פעם.

נושא הכלה שלה היה רגיש בעיניה, במיוחד סביב נסיעה שלה לבקר את הבן והכלה בארה״ב. חודשיים או שלושה לפני הביקור הזה, נולדה הבת הבכורה שלהם – שמן הסתם היתה הנכדה הבכורה שלה. האמא של כלתה היתה איתם בתקופה של הלידה, ולידידה שלי זה כביכול היה ברור שכלתה תרצה שאמא שלה תהיה איתה בתקופת הלידה ושיהיה לזוג קשה לארח אותה מיד אחרי הלידה. אבל היתה לי תחושה שהיא קצת נפגעה מזה שהיא עצמה זכתה לפגוש את הנכדה שלה רק חודשיים שלושה אחרי הלידה.

איכשהו זה התבטא במין ביקורת מרומזת על הרבה דברים שכלתה ביקשה לפני הביקור (כמו להביא כל מיני דברים מהארץ שלא קיימים בחו״ל או יקרים שם משמעותית לעומת ישראל), ואפילו על ההתנהלות של הכלה בזמן הביקור עצמו. הידידה שלי התלוננה על המון תקריות קטנות שקרו ביניהן במהלך הביקור שלה בארה״ב. מהספיורים הבנתי שלעיתים הכלה צדקה (ולמשל זה לא רעיון חכם שסבתא תעשה כל מיני תנוחות יוגה מסובכות בזמן שהיא שומרת על תינוקת שיכולה להתהפך וליפול מהמשטח המוגבה שעליו היא שכבה), אבל היא העבירה את הביקורת בצורה כזו לא נעימה (וכאילו היא ציפתה שחמתה ״תפשל״) שהיא בהחלט יצרה אווירה לא נעימה.

אני אישית ניתקתי ביוזמתי את הקשר זמן קצר אחרי שהידידה חזרה מארה״ב. הרגשתי שהיא מישהי שמאוד ציפתה לקבל את תשומת הלב שלי בצורה שהרגישה לי מוגזמת ולא נעימה – למשל באחד הימים היא התרגזה עלי שהשקעתי חמש דקות מזמני בלכתוב הודעה בפורום שבו הכרנו במקום לכתוב לה אימייל. כל ניסיון שלי להסביר לה שלא היה לי משהו מעניין לכתוב לה ולכן העדפתי להשקיע את הדקות הבודדות שהיו לי פנויות בכתיבה של הודעה כללית בפורום לא ממש הצליח והיא נשארה בעלבונה.

לכן אין לי מושג לאן המשיכו היחסים בין הידידה לכלתה, אבל אני מודה שלפעמים אני באמת תוהה מה קרה איתן בסוף.

כצפוי אחרי ל״ג בעומר התחילה עונת החתונות. עבורנו במשפחה העונה התחילה ממש יום אחרי החג בחתונת שישי בצהרים של בן הדוד הכי צעיר מהצד של אמא שלי במשפחה.

חתונה היא באופן טבעי אירוע משמח, אבל בחתונה הזו היה עבורי גם משהו קצת עצוב. רוב המשפחה של אמא שלי גרה בצפון – אמא שלי נולדה וגדלה במושב בעמק יזרעאל ליד עפולה. היא עצמה עברה לחיפה ואז לירושלים עבור התארים שלה, ובסופו של דבר התחץנה עם אבא שלי שגדל בירושלים והם השתקעו בעיר. אבל אח של אמא שלי המשיך לגור במושב, ואחותה השתקעה בקיבוץ במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה מהמושב.

בגלל שהמשפחה של אבא שלי דתית (אבא שלי חזר בשאלה ואנחנו גדלנו כחילונים ונשארנו כאלו), היה מאוד טבעי שניסע לסבתא מצד אמא לחגים – גם כי לא היינו נאלצים לשמור על החג בסגנון דתי, וגם כי זו היתה הזדמנות לבקר את המשפחה בצפון שלא היינו רואים כל שאר השנה. מעבר לחגים, היינו נוסעים לשם גם פעמיים כל קיץ – בתחילת החופש הגדול מיד אחרי הקייטנות, ואז גם לקראת סוף אוגוסט לאזכרה של סבא שלי, שהיתה בעצם כינוס משפחתי רחב יותר שבו גם שני האחים של סבתא שלי והילדים פלוס רוב הנכדים שלהם היו מגיעים לבית הקברות של המושב, ואז לגינה של סבתא שלי לארוחה שהיתה די קבועה במאכלים שלה (כולל זיתים אפויים בבצק, צימוקים בשוקולד מריר, וגוש גבינה מקושט באגוזים).

(רק הערת ביניים: כיום כמבוגרת אין לי מושג איך היו להורים שלי כל כך הרבה ימי חופש שהם יכלו לנסוע לצפון גם לחגים כמו חנוכה או פורים, ואז פעמיים בחופש הגדול. הלוואי וגם לנו היום היתה כמות כזו של ימי חופש).

אני זוכרת שכילדה די התלוננתי על כל ביקור כזה. אני הייתי שמחה להשאר בבית כדי לצפות בטלוויזיה הכל תוכניות הילדים ששודרו אז בבקרים, ולהפגש עם חברות, אבל איכשהו תמיד היינו נוסעים בהקדם האפשרי צפונה, וגם אז מבלים את רוב היום בטיולים או בביקורים אצל קרובי משפחה. אני אפילו זוכרת שבחופש הגדול אחרי כיתה ח׳ או ט׳ ההורים שלי אספו אותי בצהרים מהיום האחרון של הקייטנה ונסענו ישר צפונה כדי לחסוך זמן.

בתור ילדה הביקורים האלו נראו לי כמו משהו די קבוע, שתמיד התנהל באותה צורה. אבל עם השנים, אפשר היה לראות שסבתא שלי מתקשה יותר ויותר לארח – אולי לא בגיל שישים ומשהו או שבעים וקצת, אבל לקראת גיל שמונים שלה, אמא שלי ואחותה התחילו להביא יותר אוכל לארוחות, ואחיהן ומשפחתו היו נוסעים למשפחה של אישתו לערבי החג, ומגיעים רק לארוחת הצהרים למחרת (שהיתה לרוב ארוחת שאריות מהערב הקודם) במקום לשתי הארוחות.

בשלב מסוים כבר התחלנו להתארח בקיבוץ של דודה שלי, שכקיבוץ מבוסס יחסית (שכיום יש בו מפעל מצליח מאוד לרובוטים שמנקים בריכות) עדיין יש בו חדר אוכל שמאפשר להזמין אורחים לארוחות החג. עם הזמן גם הפסקנו להתארח בבית של סבתא שלי והתחלנו להתארח בקיבוץ של דודה שלי – בהתחלה היתה לנו גישה לבית של ההורים של בעלה שהלכו לעולמם, ואז בקיבוץ עצמו נבנו כמה דירות אירוח עבור אורחים של חברי הקיבוץ שניתן לשכור במחיר סמלי.

---

ואז אי שם ב 2003, בני הדודים שלי להתחתן, ובשנים הבאות דור ההורים שלנו הפך לא לאט להיות דור הסבים והסבתות, והם היו אלו שהתחילו לארח את הארוחות המשפחתיות אצלם בבית. סבתא שלי (שׁעדיין איתנו) היתה תמיד מתארחת אצל דודה שלי בקיבוץ, כי זה היה הסידור הכי קל מבחינת קירבה גיאוגרפית וגם בגלל שכבר אז אפשר היה לקחת אוכל מחדר האוכל לבתים עצמם ולחגוג בסלון.

אבל תופעת הלוואי הטבעית של זה היתה שהתחלנו להפגש פחות ופחות עם בני הדודים שלנו. נכון שבשנים הראשונות עדיין היא לא מעט חתונות שכולנו נפגשנו בהן, אבל אלו היו אירועים חד פעמיים שקרו פעם בכמה שנים, וגם אז הם היו מאוד מוגבלים בזמן ולא היו ימים רציפים של מפגשים עם בני הדודים (ועם הזמן גם עם בני / בנות הזוג שלהם) כמו שהיו לנו בתור ילדים.

ובחתונה הזו של בן הדוד הכי צעיר, אני וכמה מבני הדודים שלי שוחחנו על זה שבעצם לא התראינו המון שנים, ודיברנו על איך ומתי לעשות את זה. ואולי בעצם זה נובע מכך שרוב הסיכויים הם שזו החתונה המשפחתית האחרונה בצד הזה של המשפחה. נכון שבכל אחת מהמשפחות של הילדים של סבתא שלי יש בת אחת לא נשואה, אבל בתור אחת מהבנות הלא נשואות האלו – כולנו כבר בגיל שבו יש סיכוי שכבר לא נתחתן (וגם אם כן, כבר נהיה בגיל שבו זה כבר יהיה אירוע קטן ואינטימי ולא חתונה גדולה ורועשת עם מסיבת ריקודים).

נכון שיש לנו בשלב הזה בחיים חגיגות אחרות כמו למשל בר ובת מצווה של הילדים, אבל מעבר לעובדה שאנחנו לא תמיד מוזמנים בגלל אופי החגיגות שנוטות להיות קטנות ואינטימיות יותר (זה למשל מה שקרה בחגיגת בת המצווה של האחיינית הגדולה שלי) – גם לנו לא תמיד יש זמן עם החיים השוטפים שלנו (ועם הרבה פחות ימי חופש).

אבל בדיעבד, אני מרגישה שיש הרבה דברים שאיבדנו במובן מסוים בלי ששמנו לב בגלל שהשינויים האלו היו כל כך הדרגתיים, ובעצם הייתי שמחה עכשיו להיות שוב ילדה כדי לחזור ולחוות את הארוחות המשפחתיות שאז נראו לי כל כך מעיקות, ואפילו את הטיולים המשפחתיים.

אני חייבת לפתוח את הפוסט בוידוי: בשלב מסוים בטיול איבדתי את כרטיס הזכרון שעליו צילמתי משהו בין שליש לחצי מהתמונות בתחילת הטיול. עקרונית איבדתי את הכרטיס בטיול ג׳יפים שעשינו, וייתכן שאפשר היה לקבל אותו חזרה – ביקשתי מהמדריכה לבדוק, אבל היא כנראה היתה עסוקה בדברים אחרים ולא בדקה עם חברת הג׳יפים.

למזלי, בחלק מהמקומות צילמתי כמה תמונות בסמארטפון שלי – בעיקר כדי שאוכל לשלוח למשפחה ולחברים תמונות בווטסאפ.

אחת הערים שעשיתי את זה בה היתה העיר שיאן. העיר ידועה בשני דברים:

• חיילי הטרה קוטה – בעצם אוסף גדול של פסלים של חיילים שנועדו לשמור על קברו של אחד הקיסרים הסיניים הראשונים ונקברו מתחת לאדמה. האתר לא מאפשר גישה נוחה לחיילים ורואים אותם רק די מרחוק – אבל זו עדיין האטרקציה העיקרית של העיר.
• יש בעיר חומה עתיקה שנהוג ללכת עליה כדי להתרשם ממנה ולהנות מהנוף.

יש לי תמונה חלקית של החומרה מהמלון שבו ישנו – כפי שאפשר לראות האוויר די אביך, חלקית בגלל ערפל אבל גם חלקית בגלל זיהום אוויר.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שהתהליך מאחורי השרביט השבועי נובע מתחושה של הרבה אנשים שמחפשים פרסום שאין דבר כזה ״פרסום רע״ – ומבחינתם הם יכולים להגיד כל דבר שימשוך תשומת לב של אנשים גם אם אחר כך הם יצטרכו להתנצל שהם פגעו באנשים בדברים שלהם.

לפעמים זה נשמע כאילו זה אפילו עדיף כי הם לא רק מקבלים הרבה תשומת לב על האמירה המקורית, אלא מצליחים להאריך את הזמן שבו הם מקבלים אותה בזה שהם מורחים כמה שיותר את ההתנצלות.

הטיול עצמו היה מעניין מבחינה תרבותית, אבל הדינמיקה הקבוצתית בו היתה מעניינת ולעיתים קצת מעיקה.

כפי שציינתי ברשומה הקודמת שלי, היו כמה משתתפות שהיה קשה להן עם רמת הניקיון של סין באופן כללי – ואז בשלב מסוים עם איך שהן תפסו את רמת ההיגיינה של חלק מהמשתתפים. הקושי עם סין כולה הוביל בעיקר לקיטורים מאוד קולניים, שלא פעם היה קשה להתעלם מהם, במיוחד כשאתן נשים סירבו להיכנס לשירותים במקומות ציבוריים וניסו לשכנע את המדריכה שאין צורך בהפסקת שירותים לכל שאר הקבוצה, כנראה בניסיון לזרז את הטיול כך שנוכל להגיע למלון שבו היו שירותים נקיים יותר.

אבל אז לא פעם זה הפך למשהו אישי יותר. אחת הבעיות נבעה מצורת האכילה. את ארוחות הבוקר אכלנו לרוב במלונות (או שקיבלנו חבילה סגורה מטעם פגסוס אם יצאנו מוקדם מאוד לטיסה וחדר האוכל של המלון עדיין לא היה פתוח), וארוחות צהרים היינו אוכלים עצמאית בשווקים או במרכזי ערים שונות. אבל ארוחות הערב היו משותפות – וחוץ מבמקרה אחד שבו אכלנו במזנון, הן הוגשו בסגנון סיני מסורתי. מדובר על מצב שבו מגישים את כל המנות למרכז השולחן לצד קערה ענקית של אורז, כשבמרכז השולחן יש איזור מוגבה שגם מסתובב וכך כל אלו שיושבים ליד השולחן יכולים לסובב אותו כדי להגיע לכל המנות.

אבל עבור ישראלים שלא רגילים לשיטה, זה יוצר קושי לחלק כך את המנות בין תשעה אנשים. שיושבים סביב שולחן אחד, ומגיעים אליו מאוד רעבים:

• עבור אותן נשים שמאוד הקפידו על היגיינה היה מאוד קשה עם הרעיון שאנשים אחרים (ובמיוחד אנשים מאוד מסויימים בטיול) נוגעים לפניהן באוכל, והן ניסו כל הזמן לייצר מצב שבו הן יהיו הראשונות שייקחו חלק מכל מנה לפני שאר האנשים, מה שכמובן לא ״עבר״ ואנשים התעלמו מהבקשה.
• חלק מהקושי נבע מכך שהיו צמחונים בקבוצה. אמנם במסעדות דאגו שיהיו מנות צמחוניות כחלק מאוסף המנות שהוזמנו, וגם לא פעם היה סלט – אבל גם הלא צמחונים רצו לאכול ירקות ולא רק אוכל בשרי כבד ואורז, מה שיצר מתחים בכל ארוחה.
• לא פעם היתה מנה שהרבה אהבו – ואז או שהראשונים בקושי טעמו ממנה מטעמי נימוס ואנשים בהמשך השולחן ״העמיסו״ ממנה, או שהמנה הסתיימה הרבה לפני שכולם זכו לטעום ממנה, ובכל מקרה זה לא היה נחמד.

במובן מסוים אכילה כזו היא חלק מהחוויה בסין, ואני מניחה שקשה למצוא מסעדות שפועלות בצורה אחרת (לפחות בשלב זה), אבל אני חושבת שלאורך זמן הארוחות האלו לצד הפעילות המאוד אינטנסיבית של הטיול הובילו להרבה מאוד שחיקה של הרבה מאוד מטיילים.

למי שתוהה – הפירות הכהים המבריקים הם קוקוסים, והיצור החום על המקל הוא דיונון מטוגן בשמן עמוק.

אבל בטיול הזה יש לי שני סיפורים על קשיים חריגים.

הסיפור הראשון היו אח ואחות שנסעו יחד, כשהאח סבל מנכות פיזית. היה מדהים לראות איך הם משתלבים טוב בטיול עצמו למרות הקושי. אבל לפעמים היה לי רושם שהאחות ציפתה לעזרה שמבחינתה היתה ברורה מאליה במקום לבקש אותה כשהיה ברור שהיא לא ברורה מאליה למטיילים האחרים. זה יכולה היתה להיות עזרה פיזית בסחיבה של המזוודות הכבדות שלהם, או לעיתים גם לתת להם להיות ראשונים בתור. ואיכשהו היא ציפתה לקבל את העזרה הזו גם בלי שהיא תבקש, והיתה מתוסכלת שזה לא קרה.

במצב כזה, אני חושבת שהיו אנשים שהיו שמחים לעזור, וגם כאלו שהיו מקבלים ממנה ביקורת במקרה הצורך כי הם פשוט לא חשבו לפעמים על ההתנהלות שלהם מולה ומול אחיה. ואם לא היה לה נעים לבקש את זה – היא יכלה בקלות לעשות את זה דרך המדריכה לפי הצורך – וחבל בעיני שהיא צברה כעס על מה שקרה במקום לנסות לפתור את הבעיה.

אבל נכות היא לא בהכרח פיזית. היה איתנו בטיול גבר מבוגר יותר שהיה די ברור שסובל מבעיה חברתית קשה – ההתהגות שלו הזכירה לי כמה אוטיסטים שהכרתי, למרות שכמובן שאני לא יכולה לאבחן אותו. אבל היחס של רבים כלפיו היה מאוד חסר סבלנות, למרות שמי שמכיר את הנושא לרוב מבין שעד כמה שההתנהגות שלו מעצבנת (והיא אכן מעצבנת) הוא לא מבין ולא שולט בה כפי שאדם אחר מסוגל להבין. ולא פעם דווקא היחס החבר סבלנות גרם לו להתחפר בעמדות שלו במקום ללכת לקראת אחרים כפי שציפו ממנו.