התיירת המקרית

את הפניה לגבי המשרה הזו קיבלתי בשבוע שעבר מחברת השמה שאני עובדת מולה, והנציגה שדיברתי איתה נשמעה לי קצת לחוצה לגבי מה קורה עם התפקיד הזה.

יום אחר כך, יצא לי לשוחח עם המגייסת מהחברה עצמה. אני תמיד דואגת להשמע מקצועית ומתלהבת מהתפקיד בראיונות האלו, אבל בדיעבד הצטערתי שבמקרה הזה נשמעתי כך.

הסיבה לזה: התפקיד הזה נשמע כמו התאבדות מבחינה מקצועית, ומכמה סיבות.

קודם כל, בהייטק יש בגדול שני סוגים של חברות: חברות שעובדות על מוצר, וחברות שעובדות על פרוייקטים.

פייסבוק למשל היא חברה שעובדת על מוצר – כל המתכנתים בה עובדים על פיתוח של כל מיני דברים שישפרו את פייסבוק, כמו למשל מראה חדש או יכולת להוסיף דברים חדשים בתור מידע.

חברות שעובדות על פרוייקטים קצת פחות ידועות בציבור הרחב בזכות המוצרים שלהן, אבל דוגמא מוכרת של חברת פרוייקטים היא חברת אמדוקס. לחברה יש כמובן מוצרים שהיא מוכרת ללקוחות שלה, אבל בעצם יש לה אוסף של מוצרים שכבר כתובים – ומה שהמתכנתים עושים זה בעיקר להתאים את המוצר הקיים ללקוחות חדשים.

זה למשל יכול להיות מצב שבו צריך לאפשר ללקוח לעבוד בשפה שלו, מה שדורש התאמה. או למשל הלקוח רוצה שדברים מסוימים יחושבו בצורה מיוחדת, או שהמראה של חלונות יהיה שונה מהתוכנה המקורית. לא פעם מדובר על מצב שבו לכל לקוח יש עבודה לכמה חודשים ל 5 – 7 מתכנתים.

מה קורה כשהעבודה מסתיימת? לא פעם מתכנתים יכולים לעבור לעבוד על התאמה של מוצר ללקוח אחר, או לעבור למחלקה אחרת שבה מתאימים מוצר אחר ללקוחות אחרים.

אבל אחת הבעיות בחברות פרוייקטים היא העובדה שלא פעם נוצר מצב שבו אין להעביר את המתכנתים, ואז הם מפוטרים – וכשמגיעה עבודה חדשה החברה פשוט מגייסת מתכנתים חדשים.

לא פעם אנשים ציניים קצת יותר יגידו שזה מכוון כדי לאפשר לחברה לשלם למתכנתים כמה שפחות בכך שהיא שוכרת בכל פעם מתכנתים מתחילים ולא ותיקים.

והחברה המדוברת היא חברת פרוייקטים, למרות שהתפקיד עצמו לא נשמע ככזה שעובד ישירות על פרוייקטים ללקוחות, אלא כה שמתאים את הקוד למה שאנשי המכירות או נציגי השירות צריכים למכור.

אבל גם זה בעייתי, כי לא פעם חשוב לחברות לראות שהמתכנתים יודעים לעבוד מול לקוחות, ובמיוחד לקוחות בינלאומיים. יש לזה כמה סיבות – הרצון שמצתכנתים ידעו איך להתאים את התוכנה לדרישות של הלקוחות ולא יתרכזו רק בנושאים הטכניים, או למשל יכולת לעבוד מול לקוחות כדי לטפל בבעיות אם וכשהן קורות. כך שתפקיד שאין בו ממשק ללקוחות נתפס כתפקיד שלא מקבלים בו ניסיון טכנולוגי טוב.

ויש כמובן את הטכנולוגיות. רוב החברות עובדות עם סט מאוד ספציפי של כמה שפות תכנות פופולריות. אבל החברה הזו ובתפקיד הספציפי הזה עובדת עם שפה שהיא מאוד לא מוכרת בשוק, וכזו שהיא בעצם שפה פנימית של המוצר הספציפי הזה משתמשת בו. כלומר הניסיון פה גם יראה רע כי אני לא מתכנתת בשפה שהיא מוכרת, ולכן לא מכירה אותה לעומק.

מעבר לזה, יש גם את רמת התכנות – נכון שנהדר לכתוב מוצר מאפס, אבל ברור שבחברות גדולות זה לא תמיד קורה, אבל גם בהן אפשר להוביל פיתוחים משמעותיים וחשובים לדברים ״גדולים״. אבל במקרה של החברה הזו – יש לי תחושה שזה לא המצב, ומדובר בעיקר על פיצ׳יפקעס קטנים.

---

התגובה האוטומאטית שלי לתפקיד היתה די גרועה, אבל הקואצ׳רית שאני עובדת איתה אמרה לי לתת צ׳אנס, ולכן החלטתי להתקדם עם החברה לראיון מקצועי ראשון. בדיעבד בכמה ימים שעברו עד שנערך הראיןון שקלתי לבטל אותו, אבל היה לי לא נעים להתקשר למגייסת ולכן הגעתי היום בצהרים לראיון.

בשלב מסוים גם חשבתי אולי להכשל בכוונה בראיון כדי לפתור את הבעיה….

אני מודה שממה שהבנתי בראיון עצמו התפקיד היה קצת פחות טריוויאלי ממה שחשבתי, אבל עדיין רוב הבעיות שציינתי למעלה (שפה לא עדכנית, מוצר פנימי בלי עבודה מול לקוחות, פרוייקט כתוב שאין הרבה מה לחדש בו) היו קיימות.

ואז קרה משהו שכבר קרה לי בתהליך חיפוש העבודה הקודם שלי – החברה לא הבינה את הרקע שלי, והם קיוו שכמה מילות מפתח בקורות החיים שלי מתאימות למה שהם מחפשים, בלי להבין שהמשמעות של התפקיד שלי בחברות הקודמות לא הכווינה אותי למה שהם ספציפית מחפשים.

בשלב זה מצאתי את עצמי כמעט אומרת למראיין ״נו טוב, נשמע שאני לא ממש מתאימה למה שאתם מחפשים״. אבל תפסתי את עצמי, ואמרתי שכמובן שאפשר ללמוד את הדברים האלו.

ואז באופן טבעי הגענו לשלב שבו המראיין שאל אותי שאלה טכנית – והוא בחר שאלה שהיא חידה מתמטית. והבעיה היא שאני לא טובה בחידות מתמטיות כאלו, בין השאר כי כבר שנים לא ממש פתרתי תרגילי מתמטיקה מהסוג הזה. אני יודעת שיש לא מעט מתכנתים שאוהבים להתעסק בחידות כאלו, ושזה משהו שניתן לתרגול – אבל אם אני לא מצליחה להגדיר מה בדיוק עומד להיות הפתרון הנכון של הבעיה מבחינה מתמטית, אני גם לא אוכל להגדיר פתרון תכנותי לבעיה.

וכך נוצר מצב שבו המראיין לא יכול היה לבחון את היכולות שלי כמתכנתת פשוט כי לא הצלחתי לפתור חידה בחשבון.

יכול להיות שהמראיין הוא חובב חידות חשבון כאלו, והניח שכולם מסוגלים להתמודד עם חידה שהוא תפס כקלה. יכול גם להיות שהוא בחר שאלה שמראה בעיניו יכולות מסוימות כמו תשומת לב לפרטים או יכולת להסיק מסקנות ולפעול לפיהן – ולכן חוסר היכולת שלי להתמודד עם הבעיה מעידה בסיכוי גבוה על חוסר התאמה שלי.

בסופו של דבר זה פספוס שלו, כי הוא לא הצליח לבחון את היכולות שלי.

ועבורי בסופו של דבר זו כנראה יותר ברכה מכשלון, כי זה תפקיד שהייתי מעדיפה בכל מחיר לא לקחת על עצמי, ואולי איזשהו כוח עליון שדאג לכך שהשאלה שהמראיין בחר תהיה כזו שלמרות כל התרגול שלי – לא אצליח לענות עליה?

מצד שני, אני שואלת את עצמי עד כמה בעצם וויתרתי מראש על השאלה כי לא רק שלא הרגשתי מחוברת אליה, אלא כי כל כך לא רציתי את התפקיד שפשוט באופן לא מודע או מודע אבל בקושי פחות התאמצתי כי הרגשתי בצורה כזו או אחרת שכשלון בראיון מאוד יקל עלי לא להתקבל אליה?

כמו שאתם בטח זוכרים מאינספור הרשומות שכבר כתבתי על הנושא בשלושת החודשים האחרונים, היתה לי מכת ג׳וקים נוראית בדירה בתחילת הקיץ.

למי שלא זוכר – התקציר הוא שבמשך תקופה מסוימת בגלל עומס אישי ותעסוקתי הזנחתי מאוד את הדירה שלי בכל מה שקשור לסדר וניקיון, וזה הוביל למכת ג׳וקים בדירה. הבעיה האמיתית היתה שלטענת השכנים שלי, המצב היה כזה חמור שמכת הג׳וקים התחילה לפלוש אליהם לדירה.

אז הזמנתי חברת ניקיון שתנקה את הדירה, ואז ריסוס, ואז כשהמרסס שם לב לכמה מקומות שלא נוקו כמו שצריך – ניקוי נוסף לדירה, פלוס התקנה של רשת נגד יונים כדי שהן לא יתנחלו לי במרפסת, ויעשו שם קקי שימשוך שוב ג׳וקים.

היחס של השכנים שלי, ובמיוחד בימים הראשונים של הניקיון, היה נוראי. הם באו אלי בטענות שונות ומשונות, חלקן הזויות לחלוטין – כמו למשל אחת השכנות מהקומה שלי שפשוט דיווחה בלייב בווטסאפ של הבניין על כמה זבל מוציאים לי מהדירה. וגם כשנוצרו מצבים שבאמת הפריעו להם (למשל שהג׳וקים התחילו לברוח מהדירה שלי בזמן הניקוי או כמה שעות אחרי הריסוס) – הם לא היו מוכנים להקשיב לשום הסבר הגיוני על זה שזה זמני. במובן מסוים אני מבינה אותם, כי מדובר על מצב שבו אני אומרת שאני מטפלת בבעיה, אבל כמה שאני יותר מטפלת בה המצב כביכול מחמיר, אבל מה לעשות שזה דרש פעולות שלפעמים גרמו לזמן מוגבל יותר חשיפה לג׳וקים.

למזלי מאמצע יוני, אחרי שהריסוס התברר כיעיל ורוב הג׳וקים מתו והפסיקו לברוח מהדירה שלי אל עבר המסדרון, דברים התחילו להרגע. עד תחילת או אמצע יולי היו פעמיים או שלוש שבהם התגלה ג׳וק במסדרון של הקומה שלי, אבל בחודש וחצי או החודשיים האחרונים גם זה הפסיק.

או לפחות עד השבוע הראשון של ספטמבר. די קיוויתי שעצם העובדה שהיה לנו שקט מג׳וקים במהלך יולי אוגוסט אמר שהבעיה אצלי נפתרה, לפחות לקיץ הזה.

---

יש לי פה הסבר קטן מדברים שהבנתי מהמרסס שהיה אצלי.

לג׳וקים יש נטיה להמשך למקומות שבהם יש להם מקורות אוכל, ומקומות להסתתר בהם. במצקרה שלי כשהדירה היתה במצב מאוד קשה – היו להם את שני הדברים האלו. לכן היה מאוד חשוב לנקות בצורה יסודית את הדירה לפני הריסוס כדי לא לתת להם מוטיבציה לחזור – ולכן כשהמרסס גילה עוד כמה פינות בבית שדרשו ניקיון, כמובן שגם ביצעתי אותו.

אחד הדברים שהמרסס אמר היה שכמובן שהריסוס שהוא ביצע יהיה יעיל וייתן הקלה מיידית לי ולשכנים – אבל בנוסף לניקיון היתה לו עוד נקודה שהדאיגה אותו. שהוא שם לב לזה שהוא ראה ביצים של ג׳וקים בכמה מקומות בבית. הוא הסביר לי שהריסוס עוד נהדר על הג׳וקים עצמם – אבל לא פוגע בביצים, ובמצב שבו יש הרבה כאלו בביצת, כשהן יבקעו כנראה שהריסוס כבר לא יהיה יעיל ואז תוך כמה שבועות (משהו בין 3 – 5) תתחיל לי מכה חדשה של ג׳וקים בדירה.

מיד דאגתי לעבור על הדירה ולהעיף כל ביצה שראיתי. בנוסף לזה, רכשתי רעל אורגני נגד ג׳וקים ששמתי במקומות שחשבתי שראיתי בהם פעילות של ג׳וקים (למרות שלא תמיד הוא נאכל). וכנראה שהתהליך היה יעיל כי המכה לא חזרה על עצמה – לא אצלי בבית ולא אצל השכנים.

---

או לפחות זה מה שחשבתי עד תחילת ספטמבר. איכשהו בימים הראשונים של ספטמבר שמתי לב לזה שהופיעו לי שניים או שלושה ג׳וקים מתים בדירה. אמרתי לעצמי שככל עוד זה רק בדירה – אני לא אפעל לגבי זה בשלב זה, כי כבר הגענו לסוף עונת הג׳וקים השנה, וברגע שמזג האוויר יתקרר הם יעלמו – ולי מצד שני יהיה קל יותר לעשות ניקוי יסודי בבית שיכלול ניקיון של הרבה מאוד פינות בבית שבהן הם יכולים להסתתר, וכך להמנע ממכת ג׳וקים נוספת בקיץ הבא.

אבל ביום שלישי או רביעי באותו שבוע יצאתי מוקדם מהבית כדי ללכת לחדר הכושר – וראיתי במסדרון שני ג׳וקים קטנים ממש, ברמה של כאלו בגודל מילימטר או שניים, כנראה כאלו שרק עכשיו בקעו.

וזה כבר התחיל להדאיג אותי במובן של איך זה ישפיע על השכנים – אבל מצד שני לא ששתי ללכת שוב על פתרון של ריסוס נוסף.

קודם כל – זה דורש התארגנות של להוציא את החתולים שלי לכמה ימים מהבית כדי שהם לא יושפעו מהרעל. וזו עלות של לשים אותם בפנסיון לכמה ימים פלוס לשלוח אותם לשם ולאסוף אותם חזרה – בין אם בהסעה של בעלי הפנסיון או במונית.

ובסופו של דבר ריסוס הוא רעל גם עבורי (ואולי גם עבור השכנים שלי במידה פחותה יותר) – ואני לא מעוניינת להחשף אליו אם זה ממש לא מחויב המציאות.

אז אמרתי לעצמי ששווה להמתין כמה ימים, גם אם זה אומר שאני מסתכנת קצת בתגובה של השכנים אם באמת נוצר מצב שבו התחדשה מכת הג׳וקים אצלי. ובדיעבד הסתבר שהסיכון היה שווה את זה – ובאמת הבעיה לא חזרה על עצמה, לא אצלי בבית וכמובן שגם לא במסדרון או אצל השכנים.

ההסבר היחידי שיכול להיות למה שקרה הוא שנעשה ריסוס בכל הבניין – וזה משהו שהוציא קצת את הג׳וקים מחוריהם. אני יודעת שהריסוס הקודם שהתבצע בבניין כולו היה בספטמבר שעבר, כך שהתזמון נשמע הגיוני – למרות שבפעם הקודמת כן נתלתה הודעה על הריסוס בלובי של הבניין, והפעם זה לא קרה. אז אולי נוצר מצב שאחד הדיירים ריסס מקומית אצלו את הדירה בלי ליידע את שאר הדיירים?

---

כל זה קורה בגלל שיש לנו אקשן אחר בבניין כרגע.

הרקע לזה שמסתבר שמבחינה חוקית חייב להיות בכל בניין ועד. רובנו תופסים את הועד כמי שאחראי על איסוף תשלומים והתחזוקה השוטפת של הבניין, אבל כנראה שיש לו תפקידים מעבר לכך, במיחנת ייתוג של הבניין בנושאים אחרים. לכן למשל לבניינים שבהם אין אפשרות להקים ועד בהתנדבות – ימנו ועד חיצוני בעלות מסוימת לכל דירה.

זה מה שקרה אצלנו – כי אף אחד מבעלי הדירות לא היה מוכן להתנדב לועד. וההנחה הבסיסית שלנו עד לפני כמה ימים היתה שרק בעלי דירות יכולים להיות חברים בועד של הבניין.

אני מניחה שמאחורי זה עומדות כמה סיבות. חלקן נוסע מזה שבעלי הדירות שמתגוררים בבניין הם ברובן נשים מבוגרות ו / או לא אסרטיביות, או דיירים מאוד מבוגרים בפני עצמם. כלומר אלו אנשים שאין להם את היכולת לנהל בניין שבו יש דייר שבאופן קבוע מסרב לשלם דמי ועד, או את בעל הדירה שמשכיר אותה שתובע את הועד והבניין באופן סדרתי כשהם לא מבצעים תיקונים שהוא רוצה על חשבון הועד למרות שהוא אמור לשלם עליהם.

הסיבה השניה היא שמתוך בעלי הדירות שיש להם את היכולות האלו – הם ברובם לא גרים בבניין עצמו, אלא משכירים את הדירות לדיירים, וככל עוד הם מקבלים את דמי השכירות שלהם – לא ממש אכפת להם מה קורה בבניין.

גם אותו בעל דירה שהוא תובע סדרתי של הועד עושה את זה רק כי יש לו דיירים שניג׳סו לו לעשות תיקונים אחרת הם יעזבו, והוא חשד שדיירים אחרים ידרשו ממנו בדיוק את אותן דרישות – ולכן הרגיש מחויב לתקן בעיות, אבל כמה שפחות על חשבונו (ואם מישהו אחר ישלם, מה טוב).

העלות עצמה של ועד חיצוני ממונה לא גבוהה במיוחד, אבל אצלנו נוצר מצב שהוא מסובך יותר. כי לפני שלושה חודשים כשהבנו שאין לנו ועד מתפקד – החלטנו להתחבר לחברת ניהול שתבצע את התחזוקה השוטפת של הבניין. זה גרר עליה מסוימת בדמי הועד – שעכשיו עלו שוב בעקבות הכניסה של הועד החיצוני. והשילוב הזה הוביל לכך שאנחנו משלמים דמי ועד ברמה שמאפיינת בניינים שיש בהם רמת שירותים של חדר כושר או בריכה בבניין.

אני מניחה שאנחנו בעלי הדירות שגרים בבניין היינו מוכנים לספוג את זה מתוך הבנה שאנחנו לא מעוניינים או מסוגלים להיות ועד פעיל ולכן אנחנו מעדיפים לשלם לועד חיצוני.

אבל ברגע שהדיירים ששוכרים דירות קיבלו הודעה מבעלי הדירות על כך שדמי הועד עולים שוב (למרות שבדיעבד התברר שבעלי הדירות הם אלו שאמורים היו לשלם על הועד החיצוני) – התעוררה זעקה בקבוצת הווטסאפ של הדיירים.

התחילו לעלות הצעות על הקמת ועד של שוכרים, משהו שהשוכרים עצמם התלהבו ממנו ונשמע להם כקלי קלות, כנראה בגלל חוסר המודעות להרבה דברים שהולכים בבניין מאחורי הקלעים (קושי לגבות דמי ועד מדייר מסוים, תובע סדרתי), או לאחריות המשפטית והכוללת של להיות ועד.

הבעיה שלי עם היוזמה? רבים מהמתנדבים הם אנשים שאני בקשר לא טוב איתם כבר תקופה ארוכה, ואני לא מעוניינת בועד שהוא נגדי. וזה מעבר לבעיה ששוכרים הם בסופו של דבר זמניים, גם אם הם מעוניינים בשכירות לטווח הארוך, ואנחנו יכולים יום אחד למצוא את עצמנו בלי ועד רק כי אחד מהחברים החליט לעבור דירה מסיבות כאלו ואחרות.

למזלי יש במקביל שתי הצעות אחרות שנשמעות מציאותיות יותר. אחת היא שחברת הניהול ששכרנו ביוני תיקח על עצמה גם את האחריות של הועד – או שהועד הממונה תיקח על עצמה את האחריות שחברת הניהול לקחה על עצמה, ולא סתם נשלם לה על להעביר להם כספים אני מניחה שבכל אחת מההצעות נצטרך לשלם למי שלוקח אחריות יותר, אבל זה יצא זול יותר מאשר לשלם לשני הגופים יחד.

זה נשמע לי טוב יותר כי מדובר גם על גוף חיצוני שיהיה איתנו לטווח הארוך,וגם כזה שלא מעורב באף אחד מהסכסוכים בבניין. ואולי זה דבר טוב שאנשים פחות ייטו לפנות לגוף חיצוני להתערב להם בסכסוכים – למרות שמצד שני אולי יש פה חסרון בכך שברגע שהועד החיצוני כן יהיה מעורב באי הסכמות – כל החלטה שלו תקבל תגובה בתוקף משפטי מסוים, גם במצבים שעם ועד פנימי יהיו יותר ברמה של בקשה.

אולי הקוראים המבוגרים פה בבלוג זוכרים את תוכניות הדייטינג של שנות התשעים ששודרו אז בטלוויזיה, שבהן כל הגברים בניסיון להראות נחשקים אמרו שהם ״ספונטניים״. כאילו כל הגברים תמיד מקובעים ולכן הם לא ממש נחשקים, אבל בשניה שהם מואילים בטובם להפוך לספונטניים הם הופכים למגניבים.

סביר להניח שכיום נשים היו מבינות שאותם גברים ״ספונטניים״ הם בעצם גברים שלא ממש בא להם להתחייב לכלום והם רוצים לעשות מה שבא להם ומתי שבא להם בלי להתחשב בסביבה, כולל באישה שאיתה הם יוצאים.

ספונטניות יכולה להיות תכונה טובה. אני למשל לא פעם מטיילת כך בעולם, בלי יותר מידי תוכניות מראש אלא לפי איך שאני מרגישה באותו יום ולפי כמה שבא לי להספיק. אני יודעת שיש אנשים שלטייל כך משגע אותם והם חייבים תוכניות, אבל לי זה עובד לא רע במובן הזה שאני נהנית מהטיולים והחופשות שלי.

מה שכן מפריע לי בספונטניות זה כשכופים אותה עלי כשהיא ממש לא מתאימה לי.

קחו לדוגמא את ההורים שלי. למרות שאנחנו ה״ילדים״ כבר שנים גרים במרכז, ההורים שלי עדיין גרים בירושלים. אני חושבת שזה שילוב של העובדה שהם לא מסוגלים להתמודד עם מזג האוויר הלח של איזור המרכז בחודשים של הקיץ, ושל העובדה שהחברים שלהם עדיין גרים בירושלים ואין להם יותר מידי עם מי לבלות במרכז חוץ מה״ילדים״ (ולנו אין בהכרח זמן או סבלנות לבלות איתם ברמה יומיומית).

אבל מידי פעם הם מחליטים בספונטניות להגיע לבקר אותנו במרכז, ואז להזמין אותנו לארוחת צהרים, שזה לרוב ללכת למסעדה, או להזמין משלוח ממסעדה. ולרוב אין לי אפשרות לקבוע איזו מסעדה כי לרוב יש למבוגרים איזו מסעדה שנשמעת להם מגניבה (במיוחד אם אנחנו נפגשים כמבוגרים בלבד), או שצריך להתחשב בסוג המסעדות שהילדים מוכנים ויכולים לאכול בהן, ובמיוחד אחת האחייניות שלי שהיא צלייקית.

הבעיה היא שהמסעדות האלו לא בהכרח מתאימות לי, במיוחד כשאני מנסה להרזות. למשל שאר המשפחה מאוד חובבים את מסעדת ג׳ירף או מסעדות אסייתיות אחרות – ובתור מי שלא אוכלת סושי (אני מתעבת דגים ואבוקדו) – המנות שנותרות כמו נודלס או תבשילי ווק הן לרוב עתירות בשומן. או מסעדה אחרת שהילדים אוהבים היא מסעדה איטלקית חלבית ליד הבית, ומנות כמו פסטה שאני יכולה להכין בבית בצורה יחסית דיאטטית הופכות במסעדה להיות משמינות גם בגלל גודל המנה וכמות הפסטה שיש בה, וגם בגלל הנטיה להכין את הרוטב עם המון שמן כדי שהוא יהיה טעים.

הבעיה היא פחות האוכל עצמו, כי ברמה העקרונית אני יכולה לאזן את הארוחה עם שאר הארוחות ביום – אבל זה דורש תכנון מראש של הארוחות במהלך היום, וזה בעייתי כשההורים שלי מודעים בספונטניות לקראת יום שבת בצהרים שהם מגיעים – ולא רק שאולי כבר אכלתי ארוחת בוקר גדולה יחסית, או שאכלתי אותה בשעה מוקדמת ותכננתי לאכול צהרים מוקדם ולא מאוחר כפי שקורה עם ההזמנות האלו (כי עד שכולם מיעים, מחליטים מאיפה להזמין, מזמינים, ואז המשלוח מגיע), או שאפילו כבר הכנתי משהו לארוחת צהרים שאני לא יכולה בהכרח לשמור למחר (נניח סלט שלא יישמר טוב במקרר למחר או אפילו לערב), אלא גם אין לי בהכרח מצרכים להכין ארוחות קטנות יותר או דלות יותר בקלוריות לשאר היום כי תכננתי מראש את האכילה שלי בצורה לגמרי אחרת.

ולאמא שלי מאוד קשה להבין עד כמה הספונטניות הזו מפריעה וכמה חשוב לי לתכנן דברים מראש, למרות שהיא עצמה מאוד רוצה שארזה. אבל מבחינתה היא רוצה ״לפנק״ אותנו בארוחה הזו שבה נאכל בחוץ, ומצידה שאני פשוט אוותר על ארוחות בהמשך היום או ביום יומיים הבאים כדי ״לפצות״ על הארוחה הגדולה – בלי להבין שזה יגרום למצב שבו אהיה רעבה ומתוסכלת בגלל זה, מה שיוביל לקושי להתמיד בדיאטה.

אולי חלק מזה נובע מהעובדה שמבחינתה דיאטה תמיד היתה דיאטת הרעבה, ובלי הרעבה מסוימת לא יכולה להיות הרזיה.

פעם ניסיתי לאכול פשוט מראש ואז פשוט להגיע למפגש המשפחתי כדי לבלות עם המשפחה. אצא שלי ממש השתוללה והכריחה אותי להתחלק איתה במנה כי ״אין דבר כזה שלא תאכלי איתנו״.

---

זה קרה למשל בשבת לפני שבועיים, ולפחות הפעם לא הכנתי עדיין משהו לצהרים לפני שהתבשרתי שההורים שלי מגיעים.

אבל כן אכלתי ארוחת בוקר יחסית מוקדם, כך כשהגעתי לבית של אחי בסביבות 12 וקצת כבר התחלתי להיות רעבה. די מהר הוחלט שחם מידי ללכת ברגל למסעדה איטלקית במרחק הליכה מהבית של אחי וגיסתי, אלא החלטנו להזמין אוכל אסייתי כי זה מה שהילדים אוהבים.

אחי התעקש על מסעדה מסוימת שהוא אוהב, ואז התפתח ויכוח כי הבת שלא לא בהכרח מצאה שם סושי שהיא אוהבת לאכול. בסוף הוחלט להזמין לה פאד תאי, וגם אני החלטתי לקחת את אותה מנה (רק לא כמנת ילדים).

ואז הזמנו והתחלנו לחכות. ואז עוד לחכות. ואז עוד. כל פעם מחדש הזמן המשוער להגעה של האוכל התעדכן להיות מאוחר יותר ויותר – ובסופו של דבר הוא הגיע רק בסביבות 14:00. בשלב זה הייתי כבר כל כך מורעבת שהיתה לי נפילת סוכר.

והפאד תאי עצמו התברר כמאוד לא איכותי – הוא הכיל המון איטריות, היה שמנוני במיוחד, אבל היו בו יחסית מעט ירקות וטופו לעומת מנות שאני מזמינה בעצמי ממסעדות אחרות. אבל בשלב זה הייתי כבר כל כך מורעבת שהייתי מוכנה לאכול כל דבר שהוגש לי פחות או יותר.

אבל לאורך כל היום הרעב שלי פשוט לא הפסיק, כנראה בגלל שהגעתי לרמת רעב כזו גבוהה, וגם היה לי יותר חשק למתוקים ופחמימות באופן כללי במשך כמה ימים. בסופו של דבר הצלחתי לחזור לאכילה הרגילה שלי, אבל זה קרה רק לקראת יום שלישי ולא מיידית.

בצירוף מקרים מוזר או משעשע במיוחד, לפני שבוע וקצת כתבתי לשרביט החם על כמה מהאלבומים האהובים עלי שאקח איתי לאי בודד, כשניים מהם היו אלבומים של להקת לינקין פארק.

וכמו שציינתי ברשומה עצמה:

במסגרת מסע ההופעות של הלהקה אחרי יציאת האלבום, הלהקה הגיעה להופעה אחת בישראל, אחרי כמובן סיור קצר בארץ ופגישה עם הנשיא. ראוי לציין ששניים מחברי הלהקה הם יהודים, אבל גם לשאר החברים בה היה עניין דתי לבקר בישראל.

לצערם של המעריצים זה לא יקרה שוב כי הזמר של הלהקה התאבד בקיץ 2017, ומאז הלהקה לא פעילה, כנראה כי הם לא מעוניינים להחליף את הזמר.

אבל במהלך הסופ״ש האחרון, הלהקה יצאה בהצהרה שהיא מתחילה להיות פעילה שוב – בנובמבר עומד לצאת אלבום חדש שלהם, כשאחד מהשירים בו יצא בתור סינגל.

את ההצהרה הזו הם ביצgו בהופעה וירטואלית, שבה התברר שהם גייסו ללהקה זמרת חדשה במקום אותו זמר שהתאבד. ובנוסף לזמרת החדשה, התברר שהמתופף של הלהקה גם הוחלף – ההסבר של הלהקה הוא שעם השנים המתופף הישן החליט להתרחק יותר ויותר מהלהקה, ובשלב מסוים אפילו הודיע רשמית שהוא לא מעוניין יותר להיות חלק מהלהקה, והם כמובן בתור חברים מבינים ולכן מצאו מישהו אחר שכיף להם לעבוד איתו.

---

חלק משמעותי מהמעריצים התלהב מהשיר ומהאיחוד, וקיבל בחיבוק חם את הזמרת החדשה, באמירה שהיא המחליפה המושלמת לזמר שמת.

אחרים כנראה מתקשים לקבל את הזמרת החדשה כמחליפה, או פשוט מאמינים שהלהקה אינה אותה להקה ללא הזמר המקורי (אני מניחה שהניסוח תלוי בנקודת המבט של מי שמתאר אותה). חלקם פשוט לא מעוניינים במוזיקה החדשה שמוציאה הלהקה, אבל מעריצים אחרים ממש כועסים על השימוש בשם הלהקה המקורי וחושבים שהלהקה היתה צריכה לצאת בשם חדש.

ועולה גם שאלה מעניינת בהקשר הזה.

שעות ספורות אחרי ההודעה על האיחוד המרגש, הגיטריסט הודיע במין הודעה מוזרה שדיברה על זה שהוא ״אוהב יותר את העבודה מאחורי הקלעים של ההקלטות וההכנה להופעה החיה״. היה מדובר על הודעה על זה שהוא לא עומד להצטרף לסיבוב ההופעות של הלהקה (לא ברור אם מדובר רק על סיבוב ההופעות הנוכחי, או באופן כללי), אבל היו אנשים שבאופן ראשוני חשדו שאולי גם הוא פורש מהלהקה.

וכמובן שזה מעלה את השאלה למה זה קורה, גם אם הגיטריסט פשוט לא מצטרף להופעות חיות, או ספציפית רק למסע ההופעות הנוכחי?

---

אבל בימים האחרונים מסתבר שיש ללהקה בעיה מעמיקה יותר – והיא העובדה שהזמרת היא חברה בכת הסיינטולוגיה. ועם זה עולות שתי בעיות.

הראשונה היא בהקשר של סיינטולוג ידוע אחר: השחקן דני מסטרסון, שהורשע באונס של שלוש נשים (וכנראה אנס עוד כמה אחרות). ומסתבר שהזמרת כנראה היתה חלק ממעגל החברים שלו, והיה אירוע שבו הזמרת ועוד כמה חברים שלו הגיעו לדיון בבית המשפט שקשור אליו, והם התחילו להטריד את אחת העדות במעלית בצורה אלימה – עד כדי כך ששריף מקומי נאלץ לסלק אותם פיזית ממנה, והוא עצמו אמר שהוא לא ראה התנפלות דומה חוץ מאולי משפטים של חברי כנופיות אלימות במיוחד.

האירוע הזה מקבל המון זמן בתקשורת בימים האחרונים. היא עצמה פרסמה התנצלות שיש הטוענים שהיא די ״פרווה״ ונועדה מצד אחד לבטל את הביקורת נגדה, אבל מצד שני לא לעצבן את הנהלת הסיינטולוגיה שדורשת ממנה להישאר נאמנה למסרים שלה, שאומרים שכל הסיפור הזה הוא בעצם נקמה של כמה חברים לשעבר בכת.

ההיבט הבעייתי השני נובע מכך שהסיינטולוגיה מתנגדת לכל טיפול פסיכולוגי באשר הוא, ומצד שני יש הרבה סיפורים של חברים לשעבר שעזבו את הסיינטולוגיה על כך שיש שם התעללות בילדים, במיוחד בילדים של חברים (הסיינטולוגיה הוקמה בשנות החמישים והשישים כך שיש לא מעט אנשים שהם מבוגרים בימינו שנולדו לחברים בסיינטולוגיה ולכן הם היו חברים בה מילדות), כשהסיינטולוגיה כמובן מתכחשת לזה.

העניין הוא שהזמר המקורי של הלהקה סבל במשך שנים מדיכאון קליני קשה לאור העובדה שהוא עבר התעללות מינית בילדותו, ולכן רבים תוהים עד כמה ראוי שמי שמחליפה אותו תהיה מישהי שלא תומכת בטיפול נפשי שיכול היה להציל אותו, או לא מתנגדת לגוף שלכאורה מעודד התעללות בילדים…

מה יקרה עם זה בסוף? אי אפשר כמובן לדעת. יכול להיות שמבחינת הלהקה הרעש הזה סביבה עוזר לה כי הוא נותן להם הרבה פרסום שהם שמחים לקבל כדי לחזור למיינסטרים המוזיקלי. הם כנראה גם מקווים שעם הזמן הביקורת על החברות של הזמרת בסיינטולוגיה תעלם. אבל מצד שני ייתכן מאוד שאם הביקורת הזו לא תעלם ותעלה המחשבה שהיא פוגעת בלהקה ובהצלחה שלה – הלהקה לא תהיה מעוניינת להמשיך עם הזמרת לאורך זמן.

סביר מאוד להניח שזו סערה בכוס תה, ודי מהר תגיע שערוריה אחרת שתעסיק את עולם המוזיקה, והלהקה תמשיך בדרכה. יהיו כמובן מעריצים שיסרבו לקבל את הלהקה בהרכב הנוכחי שלה, ואולי גם אחרים שאחרי הקשבה לכמה שירים ירגישו שהלהקה כבר לא לטעמם (ואולי כמה מהם גם יהיו אנשים שפשוט עברו הלאה מבחינה מוזיקלית בתקופה שבה הלהקה לא היתה פעילה). אבל סביר להניח שללהקה ישארו מספיק מעריצים כדי להמשיך ליצור (ככל עוד הלהקה כמובן תצליח להשאר ביחסים טובים בינה לבין עצמה ולא להתפרק).

באותו ערב אחרי הטיול במפלים הגענו לעיר נוספת באיזור הרי הרוקיס הקנדיים – העיר ג׳ספר Jasper. ישנו בלילה (שוב) באסניה, כשרובנו ישנו בחדר משותף. בדיעבד ניסיתי לברר כמה יעלה לי לישון בחדר אישי, אבל החדר היחידי שהיה להם היה חדר עם שלוש מיטות בודדות שהייתי צריכה לשלם על שלושתן כדי לישון בו לבד – אז ויתרתי.

בערב יצאנו יחד לאכול ארוחת ערב במסעדה המקומית, ואחריה פחות או יותר כולנו הלכנו לישןן בחדר שהיה מאוד מחומם ולכן רובנו הרגשנו שהוא חם מידי – חוץ ממטיילת אחת בשם מיסי שתמיד סבלה מהקור והפעם נהנתה מחום האימים שהיה בחדר במהלך הלילה.

בבוקר התעוררתי מאוד מוקדם, והחלטתי לנצל את המצב כדי לכתוב בביומן שלי על הימים האחרונים – אבל בעיקר עלו בו הרבה מאוד חששות לגבי עד כמה אני מתאימה לטיול, בין השאר כי הרגשתי שאני מאוד עייפה ובקושי עבר שבוע וקצת מטיול שאמור היה לקחת קצת יותר מחודש. חלק מהבעיה לא היתה הכושר גופני שלי, אלא יותר השגרה שבה היה לי קשה לקחת אפילו יום אחד של ״מנוחה״ אמיתית – כי גם בימים שבהם היה לנו מסלול קל, חלק משמעותי מההליכה שלי היה בעצם העובדה שאתרי הקמפינג שבהם שהינו דרשו ממני ללת הרבה ברגל רק כדי להגיע לשירותים או המקלחות.

לא ידעתי שתוך שעה או שעתיים, אחרי שכולנו יצאנו לאכול יחד ארוחת בוקר במאפיה המפורסמת של העיר, שלידה במקרה נתקלנו במשפחה ישראלית שרבה ברחוב בקולי קולות ומשכה תשומת לב לא נעימה (למרות שאני היחידה שהבינה עברית, אבל אפשר היה לראות שהם רבים גם בלי להבין על מה הם מדברים) – הולך לקרות לי אירוע קריטי שישפיע על כל שאר הטיול.

בזמן שכולם התארגנו לצאת למסלול של אותו היום, אני קיבלתי שיחה מהמדריכים שכבר סיפרתי עליה בכמה הזדמנויות שבהם המדריך הראשי אמר שהוא בעצמו לא חושב שאני מתאימה לטיול, כשהוא משקף את החששות שאני בדיוק כתבתי עליהם. כמובן שלא אמרתי לו את זה אלא נלחמתי והתווכחתי על הזכות שלי להשאר בטיול, והגענו להסכמה שבה בשבוע הקרוב, שבסופו הסתיים החצי הראשון של הטיול – אוכיח את עצמי בכמה תחומים, וקודם כל בכך שאשן מעתה והלאה באוהל. בשביל זה הייתי צריכה לרכוש מזרון שעליו אוכל לישון, ובעצתה של מיסי גם קניתי שק שינה חם ועבה יותר, שבאמת היה שימושי הרבה יותר לטיול עצמו (למרות שאין לי מושג עד כמה אצטרך אוו בעתיד).

אחרי שמיסי והחבר שלה קייל עזרו לי עם הקניות, היינו אמורים לעלות לאוטובוס כדי להגיע למסלול שלנו בפארק בלאומי באיזור – אבל אני נשארתי עוד כמה שעות באכסניה. אמנם במקור התבקשתי לא להצטרף לנסיעה למסלול כדי שאוכל להספיק לקנות את הציוד שהייתי זקוקה לו, אבל הרושם שלי היה שחלק מהבקשה גם נבע מהצורך של המדריכים עצמם ״להרגע״ מהאירוע של הבוקר, כי לפני השיחה הקשה איתי היה להם גם ויכוח בינם לבין עצמם על הנושא. לכן למרות שכבר הספקתי לרכוש מה שאני צריכה לרכוש – לא עליתי על האוטובוס.

לכן בזמן המיילים האחרים הלכו במסלול יפה, אני ביליתי כמה שעות באכסניה בלהתקשר לאנשים כדי להתייעץ איתם מה לעשות, ובין לבין גם לכתבו ביומן שלי על האירועים. למזלי הצוות של האכסניה אפשר לי להשאר שם עד שעה יחסית מאוחרת למרות שלא נשארנו בה ללילה שני.

היה ברור לי למשל מהניסוח של כמה מהאמירות שהמדריכים ידעו לכסות את עצמם מבחינה משפטית ותהיה להם דרך לטעון שהייתי אמורה לדעת מראש שאני לא מתאימה לטיול ולכן יוכלו אולי ״לזרוק״ אותי ממנו בלי להחזיר לי את הכסף ליותר מחצי מהטיול (ובדיעבד באמת קראתי באחת הביקורות על הטיול על כך שהיה כבר מטייל שהם ״זרקו״ מהטיול בעבר וציפו שהביטוח שלו יכסה את עלות הביטול). בדיעבד גם חשבתי על זה שאולי הם בכוונה ביקשו ממני להשאר בעיר, אבל לא אפשרו למטיילת גרמניה צעירה להשאר במקביל אלי כי הם פשוט תכננו שאעזוב את הטיול בעיר והעדיפו ״להעלם״ לי ורק א זלהודיע לי על כך כדי להמנע מסצנות מול המטיילים האחרים.

זה כמובן לא היה המצב, ואחרי ארוחת צהריים בבית הקפה החביב – הם אספו אותי והלכנו לאתר הקמפינג הבא שלו שבו התחלתי לישון באוהל.

החוויה כשלעצמה לא היתה גרועה – חוץ מאולי העובדה שקניתי אוהל זוגי במחשבה שהוא יהיה מרווח, אבל הוא עדיין הרגיש לי מאוד קלסטרופובי. ולמרות שלא היה לי קושי להכנס ולצאת מהאוהל, זו לא היתה פעולה שמאוד נהניתי לעשות, במיוחד לא כדי לצאת מהאוהל בלילה לשירותים, ולאוrך זמן הרגשתי שהדרישה הזו שאשן רק באוהל היתה שוחקת.

אולי חלק מזה נבע מהעובדה שהייתי רגילה מטיולים קודמים שאפשר בקלות יחסית לישון באוטובוס, והנחתי שמידי פעם זה יהיה אפשרי (כי הרי בטיולים קודמים שלי המון אנשים ישנו באופן קבוע באוטובוס), ועצם האכזבה לא נבע רק מעצם הצורך לישון באוהל (שהיו לה יתרונות משלה כמו למשל פרטיות) אלא מעצם השינוי.

הנה תמונות של האוהל מהלילה האחרון או לפני האחרון שלנו:

זה הנושא של השרביט החם השבוע, כשמוטי ביקש שנציין שלושה סרטים ולא רק סרט אחד.

אני חושבת שהשאלה הזו היא שאלה קצת מורכבת, כי לא פעם סרטים שאהבנו בעבר פתאום יראו אחרת לגמרי כשאנחנו מבוגרים, ולכן קשה לחשוב על סרטים שבאמת יישארו אהובים ומהנים לאורך שנים.

אני חושבת שאחד מהסרטים שיש לו לפחות פוטנציאל להישאר סרט קלאסי כזה הוא הסרט ״הנסיכה הקסומה״ שהוא כביכול סיפור אגדה לילדים, אבל יש בו גם לא מעט הומור וסאטירה שפונה יותר למבוגרים בקהל.

סרט אחר שאני אוהבת הוא הסרט ״כמעט מפורסמים״ שמספר על נער שהצליח לקבל משימה של כתב מוזיקה ולהתלוות ללהקה שהוא מעריץ במסע ההופעות שלהם כדי לכתוב על המסע ועל הלהקה עצמה.

במהלך המסע הזה הוא כמובן מגלה בעיקר את הצדדים הפחות זוהרים של תעשיית המוזיקה, של אורח החיים של ״סקס, סמים, ורוקנרול״, ושל המוזיקאים שבעבר הוא העריץ.

סרט שלישי שאני לא יודעת אם אפשר להגיד עליו שאני ״אוהבת״ אותו, אבל אולי יותר מעריכה אותו הוא סרט בשם ״שבעה חטאים״ של הבמאי דיוויד פינצ׳ר בכיכובם של בראד פיט, מורגן פרימן, וגווינת׳ פאלטרו.

הסרט עוקב אחרי רוצח סדרתי שרוצח לפי שבעת החטאים החמורים של הנצרות, אבל זה לא בהכרח סרט מתח אופייני לז׳אנר.

חוט המחשבה שלי בעצם התחיל מהכתבה הזו – על אדם שמשדך ״אנשים מיוחדים״ כמו שהוא מכנה אותם, או אנשים עם מגבלות כאלו ואחרות, שכנראה יתקשו למצוא בני זוג ״נורמליים״.

מצד אחד, אני פחות אוהבת את הכינויים האלו של ״אנשים מיוחדים״ במקום ״אנשים עם מגבלה״, ואני כותבת את זה בתור מישהי מאוד שמנה שבהחלט נחשבת למישהי ״מיוחדת״ כזו שאנשים ״רגילים״ כנראה לא יסתכלו עליה בתור בת זוג פוטנציאלית למשל, ממש כמו הנכים והאוטיסטים בכתבה.

מעבר לזה, אני רואה פה משהו קצת מזלזל – כי לרוב יש הנחה שאותם ״אנשים מיוחדים״ צריכים להתפשר כדי להגיע לזוגיות, למשל על אנשים אחרים עם אותה בעיה כמוהם, או אנשים עם בעיות אחרות (למשל מישהו אוטיסט שיצטרך להתפשר ולצאת עם אישה שמנה). יכול להיות שבמצבים מסוימים שני אוטיסטים באמת יבינו אחד את השניה יותר טוב, או ששני אנשים שמנים ירגישו טוב בקשר כי הם נמשכים אחד לשני ונהנים לצאת לאכול יחד במסעדות – אבל יכול להיות שזה לא המצב כי יש שוני באיך שהאוטיזם מתבטא אצל האוטיסטים או בסדר היום התזונתי אצל האנשים השמנים, והשוני הזה גורם להם להיות שונים ממש כמו אוטיסט ואדם שהוא לא אוטיסט או אדם רזה ואדם שמן.

מצד שני, יש משהו עצוב בזה שרבים מה״מיוחדים״ לא מתקבלים על ידי החברה הכללית, במיוחד במצבים שבהם הם קרובים יחסית לנורמה. למרות שכמובן להיות ״קרוב יחסית״ לנורמה יכול להיות מצב מאוד לא מוגדר, כי יכול להיות שהיבט מסוים של המגבלה מפריע מאוד ספציפית לאנשים מסוימים – אבל לאחרים יפריע הרבה פחות או אפילו בכלל לא יפריע.

באותה מידה, ״אוטיסט בתפקוד גבוה״ מכסה טווח מאוד גדול של התנהגויות, החל מאנשים שבאמת מאוד קרובים לנורמה אבל קצת מוזרים ומתנהגים בחברה בצורה שנתפסת כמצחיקה וקצת נלעגת, וכלה באנשים שאמנם מסוגלים לטפל בעצמם ברמה הבסיסית, אבל ההתנהגות שלהם יכולה להיות רחוקה מאוד מהתנהגות נורמטיבית.

---

הסדרה ״הרופא הטוב״ היא סידרה שהדמות הראשית בה הוא מנתח צעיר ומצטיין בשם שון מרפי – שבמקרה הוא גם אוטיסט בתפקוד גבוה. הסדרה בוחנת את המתיחות בין הכשרון הגדול שלו באבחון מצבים רפואיים שונים וביכולת הניתוח שלו – לבין הקושי שלו לעבוד מול החולים כשהם לא מורדמים והוא לא צריך רק לאבחן או ״לחתוך״ אותם.

יש בסדרה לא מעט בעיות שקשורות לאיך מציגים לעולם אוטיזם, כמו למשל ההצגה של אוטיסט כאדם שלא מסוגל מצד אחד לתפקד בצורה נורמלית בחברה – אבל מצד שני הוא בהכרח גאון בצורה חריגה רק בזכות האוטיזם שלו. זה כמובן דומה מאוד לדמות של ״איש הגשם״ מהסרט בשם זה שאכן מבוסס על אדם אמיתי שהיה גאון בכל מה שקשור למספרים אבל לא היה מסוגל לתפקד באופן עצמאי.

אבל לא כל אוטיסט הוא עד כדי כך חסר אונים, ולא כל אוטיסט הוא בהכרח גאון. רבים שהם אוטיסטים הם אנשים שאולי ייתפסו כמוזרים או משעשעים, אבל הם לא מאוד חריגים בהתנהלות שלהם כמו איש הגשם או דמויות דומות – ומצד שני הם לא בהכרח גאונים (למרות שכמובן שיש ביניהם אנשים מוכשרים מאוד).

אחת הסצנות השנויות ביותר במחלוקת בסדרה היא הסצנה הזו. מדובר על מצב שבו מנהל חדש בבית החולים חושש מחוסר היכולת כביכול של שון לעבוד מול חולים בצורה טובה (ואולי אפילו עלול לסכן את בית החולים בתביעה) ולכן שולח אותו למקום שבו הוא יוכל ״לחתוך״ ולאבחן אבל לא להיות בקשר יומיומי עם חולים: מחלקת הפתולוגיה שבה מנתחים גופות של אנשים שכבר מתו.

זה כמובן מזלזל ביכולותין של שון כמנתח, והוא מגיע למשרד של המנהל החדש הזה כדי לדרוש לחזור לנתח. וברור מהסצנה שהמנהל מנסה ככל יכולתו להשתמש באוטיזם של שון נגדו ומתנהל בצורה שאמורה לעצבן אותו ולהוות טריגר מתסכל עבור שון כאוטיסט כדי כביכול להוכיח כך ששון לא מסוגל להתנהג בצורה מספיק ״טובה״ כדי להיות מנתח.

שון כתגובה לכך פורץ בשלב מסוים בהתקף זעם שנובע מהתסכול שלו מהמצב שנוצר והקושי שלו לתקשר בצורה ״רגילה״. אוטיסטים רבים כנראה יזדהו עם התסכול של שון והעובדה שהוא הגיע לגבול היכולת שלו לסבול – אבל עבור אנשים שהם לא אוטיסטים ההתקף נראה מפחיד ואפילו ככזה שיכול לגלוש לאלימות פיזית, גם אם היא תהיה לא מכוונת.

וזה כמובן מעלה את השאלה מהי התנהלות שמאפיינת אוטיזם, ומתי היא הופכת להיות משהו שמפריע לאדם – ולסביבה שלו.

---

בשנים האחרונות ישנה מגמה שהולכת וגדלה של אבחון באוטיזם, שבאופן טבעי מתרחבת בעיקר בכל מה שקשור לאוטיזם בתפקוד גבוה (כי גם בעבר היה קשה לפספס את מי שנמצא בתחום התפקוד הנמוך יותר). אלו אנשים שלרוב חוו קשיים חברתיים מסוימים בתור ילדים, אבל לא התנהגו בצורה מספיק חריגה כדי להחשב בעבר כאנשים שזקוקים לאבחון, אבל כיום מבינים שהן אכן אוטיסטים.

אבחון כזה הוא לא בהכרח דבר רע, ועבור רבים הוא אפילו משמח כי לא פעם ההסבר על מה הוביל לקשיים שאותם אנשים חוו יכול מאוד להקלה נפשית עבורם כי הם מבינים מאיפה נבעו הקשיים הללו, ושבעצם יש הסבר להם והם לא אנשים ״דפוקים״ אלא פשוט אוטיסטים.

מעבר לזה, כיום יש הרבה יותר קהילתיות סביב האוטיזם, ואפילו תפיסה בתוך הקהילה עצמה לפחות שמנסה לקבוע מציאות שבה אוטיזם (ובמיוחד אוטיזם בתפקוד ״גבוה״) הוא לא בעיה או פגם, אלא פשוט צורת תקשורת שונה ששאר העולם צריך להתרגל לתקשר בה בצורה יעילה.

וכחלק מזה, אוטיסטים רבים תומכים במה שהם מכנים ״אבחון עצמי״, כלומר אנשים שמאבחנים את עצמם כאוטיסטים – או אנשים סביבם.

כשזה אבחון עצמי, לא פעם זה באמת דבר חיובי, כי זה מאפשר לאנשים למצוא את התמיכה בקהילה שהם מרגישים שהם מזדהים איתה, ועצם העובדה שהקהילה קבלת את האבחון העצמי הוא דבר נפלא.

הבעיה היא כשהאבחון העצמי הזה בעצם גולש לאבחון של אנשים אחרים, בין אם הם מקבלים את האבחון או לא. וזה לא משנה אם מדובר על אוטיסטים שמזהים תכונות שהם משייכים לאוטיזם אצל אנשים אחרים, או אם אלו הורים / קרובים / חברים של אוטיסטים שמאבחנים אנ/ים אחרים באוטיזם לפי תכונות של האוטיסט שהם מכירים.

קודם כל חשוב לציין – מבחינה מקצועית מתחום הפסיכולוגיה, מאחורי כל תסמין שאנשים מזהים כמאפיין אוטיסטים יכולות להיות כמה אבחנות שונות. קשיים חברתיים למשל יכולים לנבוע מאוטיזם, אבל גם יכולות לנבוע למשל מהפרעות קשב וריכוז או מהפרעות אישיות שונות (כמו למשל הפרעת אישיות סכיזואידית). בכל אחד מהמקרים הקשיים יהיו נוכחים, אבל הסיבות מאחוריהם יהיו כנראה מאוד שונות. ומן הסתם כשהסיבות שונות, הטיפול בהן (למי שמעוניין) צריך להיות שונה. למשל במקרה של אוטיסטים הקושי החברתי נובע מזה שהם רוצים להתחבר לאנשים אבל לא מצליחים בגלל קשיי תקשורת, והטיפול צריך לעזור להם ליצור קשרים בצורה שמתאימה להםץ מצד שני, בהפרעת אישיות סכיזואידית כנראה שצריך לתת לאדם להישאר באיזור הנוחות שלו כאדם ללא חברים, גם אם לנו הבדידות הזו נראית נוראית.

מעבר לזה, עבור רבים ה״אבחון״ הלא רשמי הזה לא מהווה הקלה אלא שהם מרגישים שמבחינתם עצם ה״אבחון״ הם מסומנים כ״לא נורמליים״ או אפילו דפוקים. במצב כזה ״אבחון״ לא רשמי רק יגרום להם סבל והתנגדות, ולא ממש יתרום להם שום דבר.

אולי במובן מסוים ה״אבחון העצמי״ הזה מעיד על דבר שהוא בסופו של דבר חיובי שהמודעות לאוטיזם בציבור עלתה, ושישנה הבנה שאוטיזם ויא לא נכות או פיגור שכלי אלא הסתכלות שונה על העולם.

אבל מצד שני, הגבול בין אוטיזם בתפקוד גבוה לבין מישהו שהוא נורמלי יכול להיות קצת מטושטש, ועולה כמובן השאלה עד כמה אבחון (רשמי או עצמי) יכול להועיל במצבים כאלו לכולם, או אולי במצבים מסוימים (או עבור אנשים מסוימים) היכולת להשתלב בעולם כאנשים שהם לא אוטיסטים יהיה יעיל יותר.

---

ואולי חלק מהקושי שלי נובע מזה שהתהליך הזה מזכיר לי במובן מסוים את הקהילה של ״קבלה עצמית בכל מידה״, במיוחד בארה״ב. התנועה התחילה מכך שאנשים שמנים התנגדו ליחס שלילי ומפלה נגדם שזו (דרישה שהיתה ועדיין מאוד מוצדקת), אבל עם הזמן ובמיוחד בארה״ב התנועה הפכה להיות כזו שמדברת הרבה יותר לתנועה שמתנגדת לדיאטות ולכל ניסיון לשנות את האנשים השמנים בשום צורה. זה מגיע לא פעם למצב שבו אנשים שמנסים להרזות לא יכולים להצטרף לפעילויות של התנועות הרשמיות לקבלה עצמית בכל מידה בגלל שהם נתפסים כחלק מחוסר הקבלה העצמית רק בגלל שהם מנסים לא פעם לשפר את אורח החיים שלהם.

אבל יש בדרישה הזו התעלמות מהעובדה שהשמנה גורמת לסיכון בריאותי, ובנוסף לכך מה שלא פעם מה שמוביל להשמנה הוא אורח חיים לא בריא שגם הוא גורם סיכון בריאותי.

מצד שלישי, לא פעם יש צדק בהתנגדות לניסיונות להרזות בגלל שלא פעם חברות הדיאטה פועלות בצורה שלא בהכרח משרתת את הבריאות של החברים בה אלא יותר את הרצון להרוויח כסף. מעבר לזה, גם בתחום הרפואה והטיפול בהשמנה יש לא פעם בעיות – טיפולים כמו ניתוחי קיצור קיבה או השימוש בתרופות הרזיה מלווה לא פעם בתופעות לוואי וסיכונים בריאותיים אחרים, ולא פעם הכשלון בהם מוביל להשמנה חוזרת מאוד מהירה ומאוד גבוהה, וקושי להרזות שוב אחרי אותו כשלון.

לכן הגבול בין לעודד יחס שיוויוני לאנשים שמנים לבין העידוד לאורח חיים לא בריא שמוביל למחלות הוא מאוד מטושטש וקשה להגדרה.

ונכון שאוטיזם לא מסוכן בריאותית, אבל עולה השאלה עד כמה המושג של קבלה עצמית עובד באותו אופן, ועד כמה הוא עלול לא רק לתרום אלא גם לפגוע באדם באופנים אחרים.

מאז שהייתי ילדה, עברתי מסגרת פעם בכמה שנים.

למשל עברנו כמשפחה פעמיים לחו״ל – פעם אחת כשהיתי בת 5 – 6 ובערך בגיל גן חובה עברנו לקנדה לקצת פחות משנה, ופעם שניה לשנתיים בניו יורק כשהייתי בכיתות ו׳ וז׳.

בפעם הראשונה שחזרנו לארץ מקנדה, עברנו לגור בשכונה אחרת, ואני נאלצתי לעבוד לקראת סןף השנה לגן חדש. אני רק זוכרת שביום או יומיים הראשונים הילדים היו נחמדים, אבל אז התחלתי לבכות בבקרים ולא רציתי להשאר, והם לעגו לי על זה. גם העוזרת של הגננת הית גועלית.

בפעם השניה שחזרנו לארץ חזרנו לאותה שכונה ואפילו לאותו בית – אבל כשעזבנו הייתי עדיין תלמידה בבית הספר היסודי ליחד הבית (מתוך כמה בתי ספר יסודיים שהיו בשכונה), וכשחזרתי הייתי צריכה לעבור ללמוד בחטיבת הבינים היחידה שהיתה בשכונה. איכשהו שיבצו אותי לכיתה הכי מופרעת בשכבה, כזו עם בנים שהציקו לכל הבנות בכיתה אבל במיוחד לי כי הגבתי להם הכי ״קשה״.

זו היתה הסיבה שעברתי בית ספר ברגע שהתאפשר לי. בירושלים לפחות אז היתה חובה ללמוד בבית הספר השכונתי עד סוף כיתה ט׳, ואז לתיכון אפשר היה לעבור לבין בספר אחר לשנות התיכון ככל עוד התלמיד התקבל אליו כמובן (למרות שלדעתי בתי ספר שכונתיים עדיין היו מחויבים לקבל את התלמידים של השכונה גם בהרשמה שניה או שלישית).

לכן יכולתי לעבור לבית ספר אחר רק בכיתה י׳, ולמזלי גם ניצלתי את ההזדמנות כדי לעבור לבית ספר שהרמה האקדמית שלו היתה גבוהה יותר.

---

אחת הסיבות שאני כותבת על זה נובעת משיחה שהיתה לי לאחרונה עם מישהי שהיתה חברה שלי בתקופת התיכון.

הכל התחיל מזה שלפני עשור ומשהו, גיליתי שהתיכון שלי מארגן מפגשי מחזור לכל מי שסיים את הלימודים בשנה שמסתיימת בספרה מסוימת. למשל השנה אמור להערך מפגש מחזור לכל מי שסיים ללמוד ב 2014, 2004, 1994, 1984, וכמובן כל שנה לפני כן, כשבוגרים מאוד ותיקים מוזמנים להגיע לכל מפגש מחזור שהם רוצים להגיע אליו.

מפגש המחזור האחרון שלי היה אמור להיות באוקטובר 2023, ומן הסתם נדחה בגלל המלחמה, ובסוף נקבע מחדש למאי השנה.

אני החלטתי לא להגיע אליו – חלק מזה נבע שלא היה לי נעים להגיע מאוד שמנה (משמעותית יותר שמנה ממה שהייתי בתיכון) ובדיוק פוטרתי מהעבודה, אבל חלק גדול מזה נבע מהעובדה לא ממש שמרתי על קשר עם אף אחד שלמד איתי בתיכון.

בתיכון רוב החברות שלי היו ממסגרות לגמרי אחרות – היתה לי חברה טובה משנות חטיבת הביניים, והחל מהקיץ בין כיתה י׳ לי״א כשעשיתי קורס מד״א, היו לי כמה חברות טובות מהקורס ומההתנדבות שלי בשנתיים אחרי.

אבל כן היתה לי חברה אחת, מהכיתה המקבילה, שביליתי לא מעט איתה ולפעמים גם עם חברה נוספת שלה בהפסקות, ובעיקר אחרי שעות הלימודים. אבל מסיבה שלא ממש ברורה לי, הקשר שלי איתה התנתק למרות שהמשכתי בקשר עם שאר החברות שלי מאותה תקופה, לפחות במהלך השירות הצבאי שלי והתואר.

לכן לא ממש רציתי להגיע למפגש המחזור ולהיות שם שוב במצב שבו אני יושבת לבד בצד ולא משוחחת עם אף אחד, במיוחד לא במצב שבו לא היה לי ממש ברור מי יגיע ומי לא, מי יזכור אותי מאלו שכן יגיעו, והאם יהיה לי הפעם משהו משותף עם מי שכן יגיע.

אבל כחלק מההכנות למפגש, מי שאחראית על הארגון מטעם בית הספר שלחה לנו רשימת קשר של האנשים שלמדו איתנו, כולל שמות, מספרי טלפון, ואימיילים. ומתוך סקרנות, הצלחתי ביוני לאתר את זו שהיתה חברה שלי בתיכון והקשר איתה איכשהו התנתק.

שוחחנו קצת במסנג׳ר של פייסבוק לכמה דקות, ואמרנו שנפגש בפעם הבאה שאני בירושלים (אמרתי לה שאשמח להפגש אם היא אי פעם תגיע למרכז, אבל יש לי רושם שהיא בקושי מגיעה או לא היתה מעוניינת להפגש גם אם כן).

אני לא יודעת אם יכולתי להתרשם אם היא מאושרת בחיים, אבל נשמע שהיא מאוד מבוססת בהם – היא מעולם לא עזבה את ירושלים, למרות שכבר לא מעט שנים היא גרה בשכונה שונה מזו שהיא גדלה בה. היא נשואה פלוס ילדים, ומכמה פרטים שהיא סיפרה לי במהלך השיחה (שלאור פרטיותם לא אחשוף כאן) היא נמצאת בשלב שונה בחיים מזה שלי, כזה שבו היא משלימה עם הגיל הרבה יותר ממני.

ואני מודה שבמובן מסוים השיחה השאירה אותי קצת עצובה, כי השיחה בינינו היתה שיחה די כללית, כזו שהיתה לי עם לא מעט מכרים לשעבר מתקופת בית הספר או התואר שבמקרה נתקלנו אחת בשניה בפייסבוק. זה לא שציפיתי שנחזור להיות חברות, אבל אולי כן הייתי שמחה אם היינו שתינו שומרות על קשר מעבר לשלום שלום הזה.

---

במקביל לזה, נזכרתי שלפני עשר וקצת שנים, כשבית הספר שלי התחיל (לפחות עבור השכבה שלי) לארגן מפגשי מחזור, גיליתי שהתלמידים של השכבה שבה למדתי בחטיבת הביניים החליטו לארגן לעצמם פגישת מחזור, והיה מי שהצליח באמת לארגן את המפגש שהתברר כמאוד מרגש עבורם.

הם יצרו קבוצה בפייסבוק שחלקם שיתפו ממנה תמונות ולכן גם אני ״גיליתי״ אותה, ובין השאר ראיתי שהם התעניינו בלא מעט תלמידים שלמדו איתם במהלך השנים ועזבו לפני סיום התיכון, והתעניינו האם מישהו בקשר איתם והם אפשר יהיה להזמין אותם גם למפגש.

אני לא הוזכרתי שם, וגם לא היה לי עניין להגיע – אבל היה לי קצת עצוב לחשוב שבגלל כל המעברים האלו שלי במהלך הלימודים הפכתי להיות מישהי ש״פחות נחשבת״ כחלק מהקבוצה הזו של התלמידים.

בעצם רבים מהם למדו יחד החל מבית הספר היסודי, דרך חטיבת הביניים ואז לתיכון, גם אם הרכב הכיתות השתנה עם השנים. אבל בגלל המעבר שלנו לארה״ב, החזרה שלי לכיתה שבה לא הכרתי אף אחד בחטיבת ביניים, ואז המעבר שלי שנתיים אחר כך לתיכון אחר הפכה את החוויה שלי למאוד לא רציפה מבחינה חברתית.

---

מן הסתם יש שינויים בחיים שהם נורמליים – בקונטקסט של הלימודים למשל רובנו מסיימים מתישהו את הלימודים ומתגייסים לצבא, והסיכוי שנשרת עם מישהו שאנחנו מכירים הוא מאוד נמוך עד אפסי. אני אישית הכרתי בטירונות שלי מישהי שלמדה איתי בכיתה ועוד מישהי ממד״א, אבל הן היו במחלקות ואולי אפילו פלוגות לחלוטין אחרות בטירונות, ואז אחריה שלושתנו הועברנו לקורסי המשך שונים.

אבל אני שואלת את עצמי עד כמה החיים שלי בכלל (החל מהילדות אבל גם אחר כך) כללו יותר מידי מעברים כאלו. למשל המעבר שלי לארה״ב לכמעט ארבע שנים, ומאז עברתי כמה עבודות (ומחלקות שונות באחת מהן שבה עבדתי המון זמן), וגם עברתי מהוד השרון להרצליה ואז לרמת גן.

ובהשוואה לאותה חברה מהתיכון, אני מרגישה ממש לא יציבה. אולי לרבים במצבים דומים לשלי, הנישואים והילדים מעניקים את היציבות הזו שחסרה לי, אבל אני חושבת שאולי חלק משמעותי מזה נובע יותר מאופי או אישיות שבגללן אני אולי אפילו נהנית מהשינויים האלו, באותה מידה שגורמת לאנשים אחרים להיות יותר יציבים בחיים שלהם באופן כללי.

וברור לי שאני מעדיפה להיות מישהי שחוותה כמה פעמים את האפשרות לגור בחו״ל, או לגור באיזור כפרי יחסית של הוד השרון ליד לא מעט שדות שאפשר לטייל בהם, או לגור עשר דקות הליכה מהחוף כמו שגרתי בהרצליה. בסופו של דבר לכל בחירה שלנו בחיים יש מחיר, גם אם לפעמים אנחנו לא מודעים לו.

זה מזכיר לי שכשעברתי בזמנו לארה״ב, עברו במקביל אלי זוג צעיר עם ילדה קטנה שבת הזוג היתה מישהי שהיה מבוגרת ממני בבערך תשעה חודשים, והרבה חשבו שאנחנו מאוד דומות מבחינת כמה היבטים של האופי שלנו.

במובן מסוים קצת קינאתי בה בזמנו שהיא הצליחה בגיל יחסית צעיר למצוא בן זוג יציב ונחמד, אבל בדיעבד גם ברור לי שבהרבה מובנים הייתי מפסידה הרבה מההתפתחות האישית שלי אם במקום לצאת לרילוקיישן לבד – הייתי עושה את זה עם בן זוג שיכול היה לקחת חלק משמעותי ב״לסדר״ דברים. עצם זה שהייתי צריכה להתמודד לבדי עם חיים במדינה זרה מאוד קידם אותי ברמה האישית, גם אם עשיתי את זה עם הרבה מאוד טעויות והסתבכויות בדרך.

ובלי הרילוקיישן שלי גם כנראה שלא הייתי הופכת למישהי שמטיילת הרבה בעולם במקומות שהם מעבר לערים האירופאיות המוכרות שכולם נוסעים אליהן לפי אופנה כזו או אחרת.

וסביר להניח שאם הייתי עושה את הרילוקיישן כחלק מזוג, כנראה גם שלא הייתי מודעת לזה שאני מפסידה משהו. וזה אולי במובן מסוים קצת עצוב לי – למרות שברור לי שגם אז היו לי חוויות שהיה לי חבל להפסיד…

ה Icefield Parkway הוא כביש שמחבר בין Lake Louise לבין העיר Jasper שגם היא בהרי הרוקיס הקנדיים.

מדובר על כביש מאוד יפה עם נופים מהממים, שאנחנו עצרנו בכמה נקודות יפות בכביש בעיקר להפסקות שירותים וכדי למתוח את הרגליים בכמה מהנקודות היפות של הכביש בדרכנו לעיר ג׳ספר. כמו למשל עצרנו ליד האגם הזה:

אחת התחנות בדרך היתה אגם שכדי להגיע אליו הלנו במסלול של 200 – 300 מטר כדי לצפות מלמעלה באגם בשם Peyto Lake: כשירדנו מהאוטובוס המדריכה סירבה לספר לנו מה נמצא בסוף המסלול כי היא רצתה שנהיה מופתעים:

בהמשך עצרנו ב Athabasca Glacier – מדובר על קרחון שניתן ללכת עליו, אבל רק בעזרת הדרכה מקצועית. במקום לקחת ואתנו למום שבו יכולנו לקבל את ההדרכה הזו – לקחו אותנו למסלול שהיה אמור להוביל אותנו על לקחרון עצמו אבל בלי היכולת לעלות עליו.

אחרי ההליכה במסלול הזה, המדריכים החליטו לפנק אותנו בארוחת צהרים שפשוט הורכבה מהרבה מאוד פריטים מקריים – למשל כמה סוגם של פירות, כמה סוגים של קרקרים, כמה סוגים של גבינות, וכו׳. אני לא אהבתי את סגנון האכילה הזה בין השאר כי הוא לא פגם גרם לך שמי שהגיע באיחור מסוים לארוחה יכול היה למצוא את עצמו עם מבחר הרבה יותר דל של מוצרים לבחור מהם ואפילו לאכול מהם, פשוט כי אחרים כבר הקדימו לאכול ואפילו התכבדו פעמיים שלוש בלי לחשוב על זה שאולי עוד אנשים צריכים להגיע ולא אכלו…

אני חושבת שבמקרה הספציפי הזה אני דווקא הייתי מהראשונים להגיע לארוחת הצהרים, אבל אני מניחה שהיו אחרים שחוו מבחר דל של אוכל.