התיירת המקרית

אני נולדתי בערך שנה אחרי סיום המלחמה. ההורים שלי אמורים היו להתחתן לפני שהיא התחילה, אבל אבא שלי כמובן גויס למלחמה, והיה קשה לאפשר לו להשתחרר כדי להתחתן. זה קרה רק בתחילת דצמבר 1973.

לכן נוצר מצב שבו התחלתי לשרת בצה״ל כמה שבועות לפני יום כיפור 1993, שהיה ציון עשרים שנה למלחמה.

הייתי אז בקורס הצבאי שבו הוכשרתי להיות פקידת מבצעים בחיל האוויר. וכפי שסיפרתי ברשומה הזו, היה לי מאוד קשה חברתית באותה תקופה. וזה היה מודגש במיוחד באותו שבוע של יום הכיפור כי לא היינו בבסיס, אלא נשלחנו לגבול לבנון. באותה תקופה נשים מדרום לבנון היו יכולות להכנס לישראל כדי לעבוד בצפון הארץ, לרוב בגלל שקרוב משפחה גבר שלהן (בן / אב / בעל / אח) שיתף פעולה עם ישראל. אבל היה חשש שיהיה מי שילחץ על אותן נשים להבריח לארץ סמים או משהו לא חוקי אחר, ולכן היו מביאים לנקודת מעבר הגבול קורסיסטיות לשבוע, ואנחנו היינו בודקות את הנשים במשמרת בוקר.

רוב הבנות היו גם בודקות נשים בעוד משמרת מאוחר יותר ביום, אבל איכשהו אני קיבלתי תורנות שמירה שבה נאלצתי לשבת כמה שעות בשער כזה או אחר שבו לא התחברתי עם החיילים הסדירים.

בנות הקורס פוצלו בין שני אתרים, כשלשמחתי המדריכה או שתיים שהיו איתנו נשארו עם הקבוצה השניה (כי כזכור הן לא ממש אהבו אותי, והייתי מודעת לזה למרות שלא הייתי מודעת לזה שהן מנסות להעיף אותי מהקורס). אותנו ליוותה קצינה מקסימה שמשום מה חיבבה אותי, וניסתה לעזור לי לאור מצבי החברתי הלא טוב. יצא לי לפגוש אותה כמה חודשים אחר כך, כשכבר הוצבתי בבסיס הקבוע שלי, ויצא לנו לקשקש שעה או שעתיים על החוויות שלנו באותו שבוע.

---

ביום כיפור כמובן שלא היינו באף תורנות. לכל היותר אני חושבת שעזרנו לנרות ולסדר את המטבח אחרי הארוחה המפסקת ואחרי הארוחה שאחרי הצום. אבל את רוב יום כיפור בילינו את רובו בחדרים שלנו – כשקראנו ספרים שכמה מאיתנו הביאו, וכמובן את כל המוספים שהיו קשורים למלחמה. לכל היותר היינו צריכות להדוף חבורת מילואימניקים שהחליטו להתקרצץ עלינו משעמום, אבל זה משהו שקרה כל השבוע ולא רק ביום כיפור.

כבר אז היו המון דיונים, ועם הזמן כשהתחילו להחשף יותר ויותר מסמכים על מה קרה באותה מלחמה ואיך ישראל היתה לא מוכנה לקראתה מכל הסיבות הכי לא נכונות ולא ראויות בעולם.

אני חושבת שזה היה אחד הימים הבודדים בקורס שנהניתי ממנו.

אני לא זוכרת כמה ימים אחר כך חזרנו לבסיס. אני כן זוכרת שהאוטובוס יצא מהאתר שלנו ראשון, ואז אספנו את הבנות והמדריכות מהאתר השני – ואז התחלנו לנסוע דרומה, עד כמעט אילת. הנסיעה היתה מן הסתם ארוכה, ובגלל שיצאנו בשעות אחה״צ מהצפון – הגענו לבסיס רק מאוחר מאוד בלילה, הרבה אחרי חצות.

אני כן זוכרת שבבסיס המתין לנו הנגד שהיה אחראי על הקורס שלנו – מישהו שהיה כבר די מבוגר ובעל משפחה, והוא גם דאג להגיד לכולנו שלום באופן אישי, כך שזה לא היה ברור מאליו. בערך שנתיים אחר כך הוא מת אחרי הרעלת קיבה חמורה שהוא חטף בחדר האוכל של הבסיס.

בערך 15 שנים אחר כך, יצא לי לעבוד בסטודיו קרמיקה בכפר סבא, והבעלים שלו אז היתה נשואה לכימלאי צה״ל שפרש בגלל מחלה. מסתבר שהם שירתו בבסיס שבו עשיתי את הקורס, והם הכירו את אותו נגד ואישרו לי שהוא היה אדם נהדר.

---

מוזר לי מאוד לחשוב שעבר יותר זמן מאותו יום כיפור בצבא ליום הכיפור הזה מאשר בין המלחמה לשירות הצבאי שלי.

אני חושבת שהמציאות שלנו השתנתה מאוד מאז מלמת יום כיפור. אני חושבת שבהרבה מובנים, מלחמת יום כיפור היתה המלחמה האחרונה שבה נלחמנו במדינות שגובלות בנו – לעומת המלחמות מאז שהן בעיקר מול ארגוני טרור, החל מהמלחמות בלבנון וכלה במבצעים מול עזה.

ובהרבה מובנים היא היתה המלחמה האחרונה שבה באמת היה איום קיומי על עצם קיומה של מדינת ישראל, לפחות מגורם חיצוני. יכול להיות שזה קשור לעובדה שמאז בעצם לא נלחמנו יותר עם מדינות מסודרות – ויכול להיות שעצם העובדה שהצלחנו בסופו של דבר לנצח במלחמה שהתחילה עבורנו כל כך גרוע ובכזו הפתעה הוכיחה לנו ולסביבה כמה אנחנו חזקים, לפחות במובן הצבאי, ולפחות מול גורמים חיצוניים.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כילדה למדתי בירושלים, שבה מזג האוויר נוטה להיות קריר יותר, וגם יבש בגלל הקרבה של העיר למדבר יהודה.

ואז כחיילת שירתתי בדרום הארץ, ולמדתי לתואר בבאר שבע – מקומות שםה חמים בקיץ במהלך היום, אבל בהחלט מתקררים בשעות הלילה, ובאופן כללי הם יבשים כך שהסבל מהחום היה פחות בעייתי, בעיקר כי לרוב בילינו בבניינים במהלך הקיץ, ואותם בניינים היו ממוזגים.

ואז עברתי לתל אביב, והלחות בקיץ פשוט שיגעה אותי. אמנם נראה שהתחלתי קצת להתרגל אליה באופן יחסי, אבל עדיין מבחינתי ברגע שעברתי למרכז, הקיץ הפך להיות עונה הרבה יותר גרועה.

אני חושבת שכן יש התחממות – אבל אנחנו לא בהכרח רואים אותה באופן רציף שבו כל יום בקיץ הוא קצת יותר חם, אלא שיש יותר אירןעים של שרב או גלי חום, והם אירועים קיצוניים יותר עם טמפרטורות או לחות גבוהה יותר מאשר בעבר, והם גם ארוכים יותר מאשר בעבר.

באותה מידה נראה כנראה גם יותר אירועים חריגים בחורף שבו ירד המון גשם בזמן קצר ויגרום להצפות, למרות שחלקן לפחות קשורות לחוסר תחזוקה של תשתיות בערים השונות מצד העיריה.

הר ראשמור Mt Rushmore הוא אחד האתרים הידועים בארה״ב בגלל שהוא מופיע בלא מעט סרטים.

מדובר על אתר שנמצא במדינת דרום דקוטה, ובפארק חצובים בסלע פסלים של ראשים של כמה נשיאי עבר בולטים של ארה״ב מההיסטוריה שלה – שנראים קטנים משמעותית ממה שרוב המבקרים מצפים אחרי שהם רואים אותם בסרטים.

באתר יש גם כמה מסלולי הליכה יפים, פלוס מוזיאון קטן ואולם שבו מוקרנים סרטים על האיזור. יש באתר קצת מדרגות, אבל חשוב לזכור לרגישים לכך שאין מעלית שמחזירה את היורדים במדרגות לכניסה לפארק ואכן צריך לעלות את המדרגות האלו ברגל כדי לחזור (משהו שאחת המטיילות איתנו לא ממש הבינה, והסתבכה לא רק מבחינת רמת מאמץ גופני אלא גם מבחינת תכנון הזמן שלה).

נושא עצוב שקשור לפארק הוא שלידו יש אתר אחר שנועד להיות אתר זכרון למנהיג ״אמריקני מקורי״ (מה שנקרא בשפה לא נכונה פוליטית אינדיאני״ בשם סוס משוגע או Crazy Horse באנגלית. האתר הוא בבעלות פרטית ונמצא בתהליכי בניה כבר שנים, אבל יש לו בעיות עבודה ומימון, בין השאר בגלל מיעוט במבקרים. חלק מהבעיה היא שמבקרים לא תמיד רוצים לבקר בפסל לא גמור, אבל חלק משמעותי מהבעיה נובע מכך שאנשים פשוט לא מודעים לקיומו של הפארק למרות הקרבה שלו להר ראשמור הידוע מאוד.

ואם חפצה נפשכם בשופינג של מזכרות – יש באיזור את Wall Drug שבו תוכלו לקנות אותם כאוות נפשכם.

הכתבה הבאה מספרת על שלוש נשים שמצליחות לטוס לחו״ל המון פעמים בשנה – למרות שיש להן משכורת ממוצעת למדי.

הן בעיקר מחפשות דילים כעיסוק צדדי, טסות בחברות לואו קוסט – ובוחרות לא פעם למזרח אירופה – שהכרטיסים לשם נוטים להיות זולים, אבל גם שאר עלויות הביקור כמו למשל המלונות או המזון (בניגוד ליעדים כמו לונדון או פריז).

השאלה היא כמובן האם החוויה של לטוס לחו״ל רק לשם הטיסה היא משהו שאפשר להנות ממנו. אני בטוחה שגם ערים במזרח אירופה הן מעניינות, אבל בשלב מסוים הן כנראה ימצו את עצמם אחרי שניים או שלושה ביקורים לכל היותר.

אני לא בטוחה שאני לא בטוחה עד כמה אני הייתי נהנית מטיולים כאלו. אני אוהבת לטוס לחו״ל, אבל חשוב לי לטוס ליעד ים שמעניינים אותי, לא רק לטוס למען הטיסה והתחושה שטסתי לחו״ל. ולא פעם הטיסות האלו מגיעות למקומות שפחות מעניינים אותי – במיוחד כי הם מאוד מתוירים, והתיירות יכולה להתמקד לא פעם בשופינג או בנופש סטייל הכל כלול שהישראלים כל כך אוהבים, ולא בהכרח בתרבות מעניינת.

מעבר לזה, אני פחות אוהבת טיסות לואו קוסט. יכול להיות שזה מצב שבו אני רגילה לטיסות ארוכות למקומות רחוקים (מה שדורש גם שהות ארוכה יותר ביעד) – והמגבלות על מזוודות ואוכל (או יותר נכון הדרישה לשלם עבורם בנוסף לכרטיס) הרבה יותר מפריעה לי. וכך גם הצפיפות של המטוס שמאוד מפריעה לי.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

כשהייתי ילדה, היינו תמיד נוסעים לסבתא שלי מצד אמא לחגוג את החגים. היא גרה בצפון בה שהיה אז מחרחק של שלוש ומשהו שעות נסיעה כשהצלחנו להקדים את הפקקים, והחגים היו ההזדמנות היחידה שלנו לבקר אותה במהלך השנה.

היה לנו הרבה יותר קשה לחגוג עם הסבתא שלי מצד אבא, כי למרות שהיא גרה איתנו באותה עיר (ירושלים), היא היתה דתיה כך שלא היינו יכולים לחזור הביתה אחרי ארוחות החג כי בכל זאת היינו צריכים לנסוע ברכב – וגם לא היתה לנו אפשרות לישון כולנו אצל סבתא. אני חושבת שהחריגה היחידה היתה כשהייתי בת שלוש ואחותי נולדה יום או יומיים לפני ליל הסדר, ואז סבא וסבתא שלי ״העלימו עין״ מזה שנסענו הביתה בסוף ליל הסדר.

---

אבל בשלב מסוים, סבתא שלי התבגרה (שלא נגיד הזדקנה) והיה לה קשה יותר ויותר לבשל ארוחות למשפחה של שבעה מבוגרים (היא, שלושת הילדים שלה ושלושת בני הזוג שלהם) פלוס 11 נכדים. בהתחלה אמא שלי ואחותה ניסו לעזור ולבשל חלק מהדברים בעצמן (גיסתי לא היתה חלק מהמאמץ) אבל היה קשה לסבתא שלי שלא היתה מסוגלת להשאר לשבת כדי לאפשר לאורחים ולאורחות להגיש או לנקות במקומה.

בשלב מסוים אנחנו התחלנו ללכת לחגוג את החגים בחדר האוכל של הקיבוץ של דודה שלי, אבל אחיה של אמא שלי מהר מאוד התחיל פשוט ללכת לחגוג עם המשפחה של גיסתי. (בעלה של הדודה הוא בריטי ואין לו משפחה לחגוג איתה).

ואז מידי פעם גם אמא שלי היתה מזמינה את אחותה ואת סבתא שלי לחגוג איתנו בירושלים, ואז גם אחיה והמשפחה שלו היו לא פעם מצטרפים.

---

בשלב מסוים התחלנו לחגוג כל משפחה יותר ויותר בבית שלה, בלי המשפחה המורחבת. ואחרי שאחותי התחתנה, היו כמה פעמים שבהם התארחנו אצל ההורים של גיסי לחג, אבל המסורת הזו נפסקה אחרי שנה או שנתיים. אני חושבת שזה היה שילוב של העובדה שבערך באותה תקופה נוצר מצב שנולדו במשפחה של גיסי לא מעט נכדים חדשים כך שהארוחות הפכו להיות עמוסות מידי – ובשלב מסוים כשהנכדים הגדולים כבר התבגרו, ההורים של גיסי כבר הפכו להיות מבוגרים מידי מכדי לארח בקלות והאוחות לא פעם עברו להיות אצל הילדים האחרים שלהם שאותם אנחנו מכירים פחות.

המשפחה של גיסתי אמנם מזמינה אותנו גם לחגוג איתם, אבל הם דתיים ואירוח אומר להשאר אצלם בבית לסופ״ש / חג שלם ולשמור על אורח חיים דתי, וזה לא בהכרח נוח או מתאים לנו.

עקרונית אמא שלי מאוד נהנתה לארח אותנו, למרות שבאופן עקרוני יש להורים שלי הרבה פחות נכדים – אם כשהייתי ילדה אחנו היינו שלושה ילדים, ולאחיה ואחותה של אמא שלי היו ארבעה ילדים כל אחד, לי אין ילדים ולאחי ואחותי יש רק שני ילדים כל אחד, כך שיש להם רק ארבעה נכדים במקום ה 11 שהיו לסבתא שלי.

השנה אחותי היתה אמורה לבוא להורים, אבל בעלה חטף קורונה והדביק את כל המשפחה כך שבעצם אני חגגתי רק עם ההורים. אחי וגיסתי חוגגים אצל ההורים שלה, כך שהם גם לא היו יכולים לבוא לחגוג איתנו בצהרים בשבת או ראשון.

כנראה שאת החגיגה המשפחתית המורחבת נשמור לחג הראשון של סוכות, כי בחג השני ההורים שלי טסים.