אני מניחה שרובנו מכירים את פיגועי ה 11.9 שהתרחשו בעיר ב 2001, במה שנחשב לפיגוע הגדול ביותר בעולם שריסק את מגדלי התאומים, שני המגדלים הגבוהים ביותר בעיר שהפכו לחלק בלתי נפרד מקו השמיים של העיר ולסמל שלה.
סביב הפיגוע גדלו המון מיתוסים. אחד מהם הוא על אנשים שניצלו מהפיגוע או שנמצאו במגדלים כשהוא קרה, כתלות בהחלטות קטנות של הרגע האחרון. אחת הדוגמאות הידועות לניצולים הוא השחיין האוסטראלי הידוע איאן ת׳ורפ שהיה בדרכו למגדלים כדי לעלות לנקודת התצפית כשהוא שם לב לכך שהוא שכח את המצלמה במלון, וביקש מנהג המונית להחזיר אותו למלון כדי לאסוף אותה – ובכך ניצלו החיים שלו.
הוא לא היה היחיד – מייקל ג׳קסון הוא אחד מכמה כוכבים וידוענים שהיו אמורים להגיע למגדלים ואיחרו, או שלא הגיע לטיסה ללוס אנג׳לס שהתנגשה בסופו של דבר באחד המגדלים – ואפילו מעריצה שנתקלה בגווינת׳ פאלטרו במהלך ריצת הבוקר שלה ונדהמה מהאירוע מספיק כדי לגרום לה לאחר לעבודה ובכך בעצם להינצל מהפיגוע.
אבל היו לפיגוע גם היבטים שליליים – כמו למשל אנשים שהתחזו לניצולים של הפיגוע למרות שהם בכלל לא היו באיזור.
אחד הסיפורים הידועים הוא אישה ספרדיה במקור בשם טניה הד שהגיעה לקבות תמיכה לניצולים מהבניינים ומהאיזור כולו בערך שנה וחצי אחרי הפיגוע – וסיפרה סיפור טרגי במיוחד. היא הכירה את מי שהיה הארוס שלה באיזור המגדלים זמן קצר לפני כן כי שניהם עבדו בהם, כל אחד מהם במגדל שונה. והם התאהבו, התארסו – ועמדו להתחתן תוך כמה שבועות באוקטובר.
ביום של הפיגועים הארוס היה במגדל הצפוני שנפגע ראשון, וטניה לא ידעה מה קורה איתו. היא ניסתה להתפנות מהמגדל הדרומי, רק כדי למצוא את עצמה ממתינה למעלית באחת הקומות שבהן פגע המטוס שהתנגש בבניין. היא איכשהו נשארה בחיים, ומתנדב עזר לה למצוא את המדרגות למטה, ששם הציל אותה כבאי בשניות האחרונות לפני שהבניין התמוטט.
אחרי כמה ימים בבית החולעם טניה התעוררה כדי לגלות שהיא פצועה קשה, ושהארוס שלה לא שרד את הפיגוע.
הניצולים כמובן קיבלו אותה לקבוצת התמיכה, והיא נחשבה לאחת ההניצולות הכי גיבורות ששרדו את אחד המצבים הכי קשים שאפשר – שאר הניצולים לא איבדו ארוס ולא היו בקומה שבה פגע המטוס. מהר מאוד היא התקדמה למעמד של ניהול הקבוצה בהתנדבות, וקידמה את האינטרסים של הניצולים.
אחרי בערך חמש שנים טניה התחילה לדבר על להתנתק מקבוצת התמיכה כדי ״להתקדם בחיים״, אבל לפני שהיא הצליחה להתרחק – ה״ניו יורק טיימס״ (עיתון רציני בניו יורק) התחיל לבצע תחקיר עליה וגילה שכל הסיפור שלה היה שקר. היא אפילו לא היתה בניוי ורק ביום של הפיגוע אלא למדה בברצלונה, ולמדה את הפרטים של הפיגוע והניצולים מהעיתונות ומהאינטרנט. מי שהיא טענה שהיה הארוס שלה היה אדם אמיתי שנהרג בפיגוע – אבל מן הסתם הם לא הכירו, והמשפחה והחברים שלו אמרו שהם לא מכירים את טניה (ומן הסתם נפגעו מאוד מהעובדה שהיא השתמשה בשמו כחלק מהסיפור שלה).
בשנים שעברו מאז שהמגדלים התמוטטו נבנה גורד שחקים אחר במקומם, וכמובן שגם נבנה אתר זכרון לפיגוע שבו ניתן לבקר (ובו נערך טקס הזכרון השנתי).
אבל הפיגוע מעלה שאלה מעניינת אחרת: עד כמה הייתם מוכנים כתיירים לעלות לקומות העליונות של הבניין החדש או של בניין האמפייר סטייט?
העליה לקומות העליונות של הבניינים היא חוויה מרשימה, ולי יצא לעלות לקומות העליונות של בניין האמפייר סטייט כמה פעמים אחרי הפיגועים (למרות שלא יצא לי לעלות לראשו של הבניין החדש, כי הוא עדיין היה בהקמה בביקור האחרון שלי בניו יורק).
ברמה העקרונית, יש בבניין 102 קומות, אבל מרפסת הצפיה הראשית היא בקומה 86. ניתן לעלות גם לקומה ה 102 תמורת תשלום נוסף, מה שמקנה גישה לשתי קומות הצפיה. לפי הפרסומית, הנוף מקומה 102 הוא לא עד כדי כך יותר מרשים מהנוף בקומה 86, אבל בניגוד למרפסת בקומה 86 שהיא פתוחה, התצפית מקומה 102 היא בחדר סגור – וזה יתרון כשמזג האוויר קר, או למי שפחד הגבהים יכול לגרום לו לחשוש מלשהות במרפסת פתוחה.
יש עקרונית גם את קומה 103 שפתוחה רק לסלבריטאים והיא ממש ממש ממש ממש קטנה, וקומה 104 שמשמשת רק לאנשי תחזוקה ובה יוצאים לאוויר הפתוח בלי גדר הפרדה, מה שכמובן דורש שימוש ברתמה שמחברת את מי שיוצא החוצה לבניין.
בביקור הראשון שלי בבניין אחרי הפיגועים, אי שם ב 2002, עליתי למגדל בשעות אחה״צ, עשיתי סיבוב בחוץ, ואז ישבתי קצת בקפיטריה שהיתה במרכז הקומה ה 86 והמתנתי ללילה כדי לצלם את העיר עם האורות והתנועה בה.
אבל בביקור האחרון שלי בבניין ב 2014, כבר לא היתה בקומה ה 86 קפיטריה ולא ממש היו בה מקומות ישיבה באופן כללי. באופן עקרוני הכרטיס למגדל (שאותו אפשר גמובן לקנות מראש אונליין, ויש אפשרות גם לרכישת כרטיס שיאפשר לכם להמנע מתורים) מאפשר לכם זמן בלתי מוגבל בבניין, אבל אני מניחה שבעצם אי קיומם של מקומות ישיבה וקפיטריה ההנהלה די מעודדת אנשים לא לשהות בו לאורך זמן, בין אם בגלל עומס ובין גם בגלל הרצון שהם ייכנסו לבניין כמה פעמים כדי לנהנות מהתצפית גם ביום וגם בלילה (ששתיהן מאוד שוות).
ואפרופו מקומות שאליהם ניתן לעלות בניו יורק – פסל החירות הוא אחד מנקודות המיון המפורסמות של העיר, אבל התורים כדי לעלות לראשו של הפסל הם אחד הדברים הכי ידועים לשמצה בעיר.
למי שרק מעוניין בתצפית טובה על הפסל – ניתן לעלות בחינם על המעבורת לסטייטן איילנד (כשפה ניתן לראות את רמת הקרבה לפסל). זמן הנסיעה לכיוון אחד הוא 25 דקות. בסטייטן איילנד עצמו יש כמה אתרים שאולי שווה לבקר בהם אם כבר נסעתם עד לשם.
התיירת המקרית 