התיירת המקרית

גווילין הוא איזור מאוד ידוע בסין – בעיקר בגלל הנופים הייחודים שקיימים בו שבהם הרים מאוד מיוחדים עולים מתוך הנהרות הגדולים שבו. ומכיוון שמדובר על נהרות – אין דרך טובה לראות את הנוף מאשר שיט בנהרות הללו, כמו למשל נהר הלי.

בעבר אפשר היה לשוט לאורך זמן בהר ולהנות משיט רגוע – אבל בגלל בצורת בשנים שלפני הטיול שלנו, רמת המים בנהר ירדה משמעותית, ואז מסלולי השייט התקצרו – וכדי להרוויח כסף, ניסיונות המכירה בשייט עצמו הפכו להיות הרבה יותר אגרסיביים. ובגלל שהסינים הם אנשי מכירות די אגרסיביים מלכתחילה – הניסיון למכור לתיירים עוד ועוד ועוד (ובמיוחד למערביים מביניהם) נתפס כנורא ואיום.

כשנילי המדריכה תיארה לנו את הסיור, היא תיארה ספינה שיש בה קומותיים – כשבקומה התחתונה אפשר לשבת באיזור ממוזג, והקומה העליונה פתוחה אבל גם מקורה וממנה ניתן לצלם את הנופים. אבל ״בשטח״ – מסתבר שהקומה השניה לא היתה מקורה, ובמקביל לא התאפשר לנו לעלות אליה כי בהתחלה הצוות רצה שנשב כדי שהם יוכלו למכור לנו בסינית ובצורה מאוד לא עדינה חבילות צילום עם הצלם שהצטרף לשייט כדי שהוא ייצלם את הלקוחות בצורה מקצועית, וכדי לא לתת לנו את הרעיון שאנחנו יכולים חלילה להצטלם לבד.

רוב הישראלים לא היו מעוניינים בכך (מלבד אבא שטייל עם שתי בנות ורצה לפנק אותן), ולא מעט מהמטיילים כעסו על כך שלא נותנים לנו לקום מהמקום כדי ללכת לצלם את הנופים שיכולנו לראות בקושי. הצוות שהבין שכנראה נוסעים הולכים לאבד את הסבלנות בקרוב איפשר לנו לקום במקביל לצלם שצילם את הלקוחות מול נקודה מסוימת – אבל אז שוב התבקשנו לשבת כדי שהטבחית של הספינה תוכל לנסות למכור לנו כל מיני שרצי ים מטוגנים בשמן עמוק.

בשלב זה הנוסעים הישראלים כבר היו די כעוסים והתחילו לדבר ולהתלונן (די בצדק) בקול רם על כך שאנחנו מבלים את השייט כולו בישיבה בספינה חמה בלי אפשרות לקום ולהנות בצורה מלאה מהנוף (שלא לדבר על לצלם אותו עצמאית). למזלנו בשלב זה איפשרו לנו לעלות לקומה השניה – ששם גילינו שלא היתה שם אפילו טיפת צל, ורבים לא יכלו לשרוד יותר מידי זמן בשמשהיהירה והחליטו לרדת למטה ולנוח קצת – רק כדי לגלות שהצוות לא היה מרוצה מזה שהם עולים ויורדים כל הזמן.

ואם כל זה לא הספיק – אז התעכבנו בחזרה כי הצלם של הספינה קיבל המון בקשות לצילומים והיה צריך לפתח הכל לפני סוף הנסיעה – ולכן מי שהשיט את הספינה פשוט אפשר לספינות אחרות לעקוף אותנו, בזמן שאנחנו מאוד סבלנו מהחום בספינה.

נילי המדריכה ניסתה להסביר לנו על השינויים באיזור שהובילו לטענתה ליחס הלא נעים הזה שהיא לא חוותה בעבר, אבל חלקנו שאלנו את עצמינו עד כמה בעצם החברה הלכה על ספק זול יותר שהוביל לשייט מאוד לא מהנה עבור כולנו – וייתכן שאולי היה מדובר על ספק חדש שהחברה לא הכירה ולכן נילי יצרה אצלנו ציפיות שלא תאמו את המציאות.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שבהרבה מובנים, יש הדדיות ביחסים בין הורים לילדים כבר מגיל הילדות של הילדים. הצטיינו של הילדים בלימודים, במוזיקה, או בספורט (או בכל תחום אחר) הופך להיות גאווה להורים ומעיד בעיני החברה על חינוך טוב של ההורים, ממש כמו שהתנהגות לא טובה מעידה לרעה על ההורים. כמובן שחלק גדול מזה הוא בחירה של הילדים עצמם, במיוחד ככל שהם מתבגרים והופכים להיות עצמאיים יותר – אבל אולי אפשר גם להגיד שחלק מהבחירה הזו נובע לא רק מהרצון של הילד עצמו להצליח אלא גם רצון שלו להפוך את ההורים שלו לגאים.

אני מניחה שהשאלה המקורית קשורה יותר למצב שבו הילדים הם כבר ״מבוגרים״ – וההגדרה של ״מבוגרים״ היא קצת מורכבת, כי מדובר לא רק על מצבם של הילדים והיכולת שלהם לקחת אחריות, אלא גם קשורה במובן מסוים בצרכים, היכולות, והקשיים של ההורים.

אני למשל זוכרת שכשהייתי ילדה מאוד קטנה, וההורים שלי היו בערך באמצע שנות השלושים שלהם (וסבתא שלי בערך בת שישים או שישים וקצת), לא פעם אמא שלי היתה עוזרת לסבתא שלי שגרה במושב לנסוע לעיר הקרובה ל״סידורים״, וזכורה לי במיוחד החנות העתיקה בעפולה שבה סבתא שלי קנתה באופן קבוע תחתונים וכנראה שביקרנו שם הרבה אם אני זוכרת אותה. זה נבע מכך שלסבתא שלי לא היה רשיון נהיגה לרכב, וסבא שלי כבר נפטר, ולמרות שלרוב סבתא שלי ביקשה מאחיה או אחותה של אמא שלי שגרו יחסית קרוב אליה לקחת אותה ל״עיר הגדולה״, היא העדיפה לבקש מאמא שלי בביקורים שלנו לקחת אותה כי היא רצתה להוריד קצת מהעומס על הילדים האחרים.

כמובן שבשלב מסוים, כשההורה מתבגר מאוד – הוא יזדקק לעזרה של הילדים בכל מה שקשור לטיפול במחלות או בחולשה והדמנציה הכללית של הזקנה. אני חושבת שזה משהו שהוא מאוד אישי ותלוי במצבו של המבוגר וברצונות שלו – יש כאלו שיקבלו את העזרה הזו (גם אם מדובר למשל על מטפלת פיליפינית) יחסית בקלות ובהבנה שהם זקוקים לה, ואחרים יתנגדו כי יהיה להם קשה לקבל את העובדה שהם זקוקים לעזרה ברמות האלו.

אבל אני מניחה שיש גם הרבה מאוד ״עזרה״ שקשורה למצבים יומיומיים יותר: למשל איך להשתמש בשירותים ממוחשבים, משהו שלא תמיד קל לדור המבוגר יותר, או דברים שההורים רגילים שמתנהלים בצורה מסויימת אבל הילדים מבינים איך הם מתנהלים אחרת בעידן המודרני, ומנסים (לעיתים ללא הצלחה) לעזור להורים להתמודד בצורה יותר טובה ויעילה.

ויש כמובן את הנושא הכלכלי: ברוב המכריע של המקרים, דור ההורים הוא עדיין מבוסס יותר כלכלית ולרוב העזרה פה תהיה מכיוון ההורים לכיוון הילדים ולא להיפך.

היום במקרה יצא לי להתקל במזכרת מאוד ישנה: חוברת של הלו״ היומי של היום המלא האחרון שלנו בספינת השייט שבה טיילתי באלסקה בפעם הראשונה, אי שם ביוני 2003.

בעמוד הראשון יש הודעות חשובות – איפה נשוט במהלך היום, הודעה על הרצאה שתהיה לנו לקראת הירידה מהספינה כדי שנדע מה לעשות עם המזוודות ומתי להתעורר בוקר אחרי, תזכורת שצריך להעביר את השעון שעה אחת קדימה כי עברנו לאיזור זמן אחר – ותזכורת על סקר שביעות הרצון שעומדים להעביר לנו.

כל שאר החוברת מכילה לוחות זמנים – לכל דבר אפשרי, החל מזמני ארוחות ומתי פתוחים דוכנים שונים ברחבי הספינה להמבורגרים, שוקולדים, גלידות וכו׳ – וכלה בשעות של הקזינו, הספא, משחקי הבינגו – ואפילו מפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים שמפורסם תחת שם מיוחד שרק מי שמכיר את הקבוצות ופעילותן אמור להבין על מה מדובר.

שלא תבינו לא נכון – מאוד נהניתי בטיול. טיילית במקומות מדהימים, פגשתי אנשים נחמדים, ועברתי חוויה חד פעמית שמאז לא חזרתי עליה. ולא רק טיילתי אלא גם נהניתי מלא מעט שירותים של הספינה, כולל הספריה הגדולה והמרוהטת יפה שהיתה בה, או אולם הקולנוע של הספינה שבו הוקרנו סרטים פעמיים ביום ומחוץ לאולם תמיד המתינו לנו גביעים גדולים של פופקורן.

אבל מצד שני פתאום ראיתי שהיו בספינה לא מעט פעילויות שכנראה הייתי נהנית מהן, לפחות במרחק של קצת יותר מ 19 שנים אחרי הנסיעה. למשל לא חשבתי לקפוץ להנות מגלריה כזו או אחרת, או ללכת לבר כזה או אחר שאורגנה בו פעילות שיכלה להתאים לרווקים.

אבל אני חושבת שהפספוס הכי גדול שלי היתה העובדה שוויתרתי באופן קבוע על בילוי הערב הקבוע בהספינה שכלל הצגה וארוחת ערב רשמית. הבעיה העיקרית שלי נבעה מזה שארוחות הערב האלו דרשו לבוש רשמי, משהו שללא היה לי ולא היה לי מושג איך להשיג אותו. אמנם חברת השייט הציעה השכרה של בגדים כאלו – אבך בתור אישה שמנה חששתי שלא יהיו בגדים להשכרה במידות שלי.

בדיעבד כשאני מסתכלת על הכללים היום – חוץ משני ערבים שבהם נגרש לבוש רשמי שכולל שמלת ערב או שמלת קוקטייל לנשים (וחליפה לגברים), ״לבוש אלגנטי״ היה חולצה מכופתרת ןמכנסיים מחוייטים שהם לא ג׳ינס. אלו בגדים שיכולתי בקלות לקנות, והם יכלו להיות שימושיים עבורי גם לעבודה גם אם הם היו קצת יותר אלגנטיים ממה שהייתי רגילה לרוב ללבוש.

אני לא חושבת שיצא לי לצאת לשייט כזה של ״אמריקנים״ בקרוב, אם בגלל. באלסקה כבר הייתי, האיים הקריביים לא נשמעים לי מעניינים – ויש שייט לאיי הוואי, אבל ממה שראיתי הוא כולל 3 – 4 ימים של שייט, מה שאומר שרק חצי מהטיול מבלים באמת בהוואי, וחצי ממנו הוא נופש – ושצריך בעצם להזמין גם טיסה (שהיא די יקרה) חזרה מהוואי עצמה ולא מנקודת היציאה של השייט.

כמו שכבר כתבתי בפוסטים קודמים שלי – בעבר הייתי מאוד שמנה, עד שב 2007 הצטרפתי לשומרי משקל בגיל 32 במשקל מאוד מאוד גבוה, למרות שאפשר היה לצפות שאנסה לרזות לפני כן במסגרת מסודרת. אבל ממש כמו שהייתי חריגה בעובדה שהשמנתי מאוד בלי לנסות לרזות – כך היית חריגה גם בתהליך ההרזיה עצמו. לא הייתי ״מרזה טיפוסית״ שמתמידה ומקפידה על כל פרט עד שהיא מגיעה למשקל היעד או מוותרת על הניסיון, אלא רוב הזמן הקפדתי על רוב הכללים אבל לא על כולם.

מצד אחד – זה לא היה ממש סיפור הצלחה. ירדתי לאט קצת יותר מ 30 ק״ג שזה משמעותי מבחינה בריאותית אבל עדיין הייתי שמנה מבחינת מראה, למרות שגם מבחינה חיצונית הפכתי משמנה חריגה לשמנה יותר ״נורמטיבית״. אבל מצד שני, בניגוד לנשים אחרות שחוסר הצלחה גורם להן לרוב לפרוש ולהתחיל לאכול כמו לפני הדיאטה – אני הצלחתי לשמור על רוב ההרגלים ולשמור על הרזיה בטווח של בערך 10 – 15 ק״ג.

ואז קרתה הקורונה – ואחרי בערך 13 שנים של שמירה על ההרגלים האלו, הם מהר מאוד נעלמו ומאוד קשה לי לחזור אליהם, וחשבתי לנסות לחשוב למה.

---

כשהתחלתי לרזות, התחלתי בגיל צעיר יותר מאשר כיום, ועם חילוף חומרים טוב יותר כי לא ניסיתי לרזות לפני כן

למי שלא מכיר או מתבלבל – ״חילוף חומרים״ הוא מושג שמתאר כמה קלוריות הגוף מנצל ביום. זה גורם שמושפע מהרבה גורמים כמו למשל גיל, רמת פגעילות גופנית, כמה שריר יש לנו בגוף (לכן למשל לגברים יש חילוף חומרים גבוה יותר מאשר לנשים כי יש להם יותר שרירים) – וגם דיאטות קודמות, כי הגוף לומד להתייעל כשהוא מקבל פחות קלוריות.

כלומר יש שני גורמים שפועלים ״לרעתי״ כיום: אני מבוגרת ב 15 שנים וגם בוגרת של 15 שנים שבהם הגבלתי ברובן את הצריכה הקלורית שלי – ולכן הגוף שלי משתמש בהרבה פחות קלוריות, מה שכמובן מקשה על הרזיה.

כשהתחלתי את ההרזיה יכולתי לשנות הרגלים באופן הדרגתי

הרגלי האכילה שלי לא היו גרועים בתור ילדה, בין השאר שכשהייתי ילדה אי שם בשנות השמונים לא היו ״פיתויים״ כמו שיש כיום. אבל עם השנים הרגלי האכילה שלי התדרדרו לאט לאט – במיוחד כשהתבגרתי ויותר מהבחירות לגבי מה אני אוכלת (ושותה) עברו אלי ולא היו תלויות רק במה שאמא שלי בישלה או קנתה בסופר. למשל כשהגעתי למשקל הכי גבוה שלי, יכולתי בקלות לאכול למשל המבורגר בצהרים ואז להזמין פיצה לארוחת הערב.

זה אולי באמת יום קצת קיצוני ולא בהכרח אופייני, אבל באופן כללי שהגוף שלי היה רגיל במשך שנים לאכול הרבה מאוד קלוריות ממקורות מאוד לא איכותיים. במצב כזה, היה לי קל מאוד לשפר את התזונה שלי בכמה דברים קטנים כדי להתחיל להרזות – ובקצב לא רע.

עם הזמן ההרגלים שלי הלכו והשתפרו – ולכן הגוף שלי גם התרגל לתזונה יותר טובה. לכן כדי לגרום לגוף שלי לרזות – אני עכשיו צריכה לחזור להרגלים מאוד טובים כדי להרזות, כלומר יש פער ענקי בין ההרגלים הנוכחיים שלי לאלו שנדרשים לי כדי לרזות.

פעם היו לי הרבה פחות פיתויים

כשהתחלתי להרזות ב 2007, גרתי באיזור די מבודד של הוד השרון בלי הרבה מסעדות. אני חושבת שהמסעדות היחידות שעשו אז משלוחים היו פיצריות ואולי מסעדה איטלקית אחת שהיתה מאוד קרובה אלי הביתה, וחברות כמו תן ביס לא היו מוכרות (ואולי אפילו לא קיימות).

מעבר לזה, באופן שלא אופייני להייטק – עבדתי בחברה שבה היה לנו חדר אוכל שבו היינו אוכלים ארוחות צהרים. השמועות סיפרו שבסניף שבו ישבה ההנהלה של החברה יש חדר אוכל ברמה מאוד גבוהה, אבל אצלנו האוכל לרוב היה סביר, ולא פעם פשוט הייתי אוכלת סלט כי זה היה המאכל שהטבחים הכי פחות התעסקו איתו ולכן לא ממש הצליחו להרוס.

נכון שבשלב מסוים עברתי לעבוד בהרצליה, איזור שבו אין חדרי אוכל אלא שוברים למסעדות. אני כמו רבים מהקולגות שלי התלהבנו בהתחלה ממבחר המסעדות השוות – אבל אחרי שבועיים שלושה רובנו התחלנו לאכול יותר סלטים ואוכל בריא (שהיה לרוב יותר זול) ומסעדות ״מפנקות״ היו שמורות לפעם פעמיים בשבוע.

באותה תקופה גם עברתי לגור בהרצליה ושירותי המשלוחים כבר היו קיימים (ולא רעים בתוך הרצליה), אבל כנראה שהעובדה שהמסעדות שמהן יכולתי להזמין היו לי זמינות כבר בעבודה גרם להן להראות הרבה פחות מפתות.

כשאני מסתכלת אחורה, אני בעצם רואה שהשינוי הגדול בנושא הספציפי הזה הגיע הרבה לפני הקורונה. המנהל של החברה שבה עבדתי החליט להעביר את המשרדים של החברה מהרצליה לאיזור משרדים שנקרא ״איירפורט סיטי״ שנמצא ליד כביש 1 ליד אחת הכניסות לשדה התעופה וליד התעשיה האווירית, די קרוב לשוהם.

למעבר הזה היו לא מעט השלכות עבורי, בין השאר שינוי מקצועי שהיה לי פחות טוב. גם עברתי לדירה שהיתה בקרבה גדולה יותר למשרדים החדשים – אבל עדיין היתה לי נסיעה ארוכה כל יום הלוך וחזור. עקרונית יכולתי לעבור לגור בשוהם כדי לקצר את הנסיעות, אבל כשחיפשתי הפעם דירה – לא חיפשתי דירה להשכרה אלא דירה לקניה, ורציתי לקנות דירה שתהיה ממנה נגישות יחסית סבירה לכל איזור המרכז ולא רק לעבודה הנוכחית שלי.

ואז היה את עניין האוכל. אחרי שעבדנו באיזור הרצליה שבה יכולנו לאכול מאוד מאוד טוב, המבחר של האוכל והמסעדות באיירפורט סיטי היה מאכזב למדי. לאורך זמן מצאתי כמה מקומות שהיו בהם כמה מאכלים שאהבתי, אבל במקביל גיליתי שברמת גן יש לי מבחר הרבה יותר עצום של מסעדות להזמין מהן אוכל. ואז איכשהו במקום לבשל בבית בסופי שבוע – ביותר ויותר הזדמנויות הזמנתי אוכל.

ויש כמובן את העובדה שבעבודה עצמה החליטו לפצות אותנו באוכל: מעבר לעובדה שהיו מגישים לנו עוגיות כל יום וכל אירוע חוגגים עם אוכל – גם הציבו במשרד מכונת ממתקים (ומכונת שתיה קלה).

אפשר להגיד שבערך באותה תקופה התחילו לי בעיות בירידה במשקל – כביכול הייתי עדיין ב״דיאטה״, ולפעמים לתקופות קצרות ירדתי מעט מאוד במשקל, אבל לאורך זמן התחלתי להעלות קצת במשקל.

למזלי בקיץ 2017 התחלתי לעבוד עם דיטנית שבעזרתה התחלתי שוב לרדת במשקל, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהעבודה איתה יוצרת לי יותר מידי לחץ והפסקתי. הצלחתי לשמור על רוב הירידה לאורך זמן, עד הנסיעה לניו זילנד – ואז הקורונה.

שבט הדונג (או הקאם) הוא שבט נוסף שיכולנו לבקר בכפרים שלו – כשבאופן כללי הכפרים של שבט הדונג היו הרבה יותר מכווני שופינג ופחות מכווני תרבות מאשר הכפרים של שבט המיאו שבהם ביקרנו לפני כן.

אנחנו ישנו במלון מקומי באחד מכפרי השבט שהפך להיות אתר נופש. אמנם היו בכפר קצת סימנים של חקלאות כמו קצת אורז תלוי בחבילות, אבל היה ברור מהכפר כולו שהאיזור כבר הפך להיות איזור תיירותי לחלוטין.

המלון שבו שהינו היה בסיסי למדי ודי קטן – עד כדי כך קטן שהשירותים והמקלחת תפסו את אותו מקום והיה סידור שבו יכולנו להמנע מלהרטיב את האלה בזמן המקלחת, אבל זה היה מאתגר.

בכפר עצמו היה שוק – והוא היה מלא למדי כי הגענו לכפר בדיוק בתקופה שבה נחגג יום העצמאות הסיני (ושימו לב לשולחנות הסעודה ברחוב), שזו תקופה של חופשות והרבה תיירות פנימית בסין. בעצם רוב התיירות בסין היא תיירות פנים, למרות שיש לא מעט תיירים מערביים שמגיעים למדינה – אבל כשיש במדינה 1.4 מיליארד איש שמצבם הכלכלי המשופר מאפשר להם לטייל, קצת קשה להתחרות עם זה.

כפי שניתן לראות גם פה היה ״שוק״ שהוא בעצם מדרחוב גדול שכולל לא פעם מאכלים מקומיים ידועים כמו למשל אפים מיובשים של חזירים. גם בתמונות הללו אפשר לראות את הסעודה ההמונית שמתרחשת ברחוב לאור יום העצמאות – ואת הערב סיימנו במופע זיקוקים רועש (ומזהם אוויר) אבל מרשים.

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חושבת שזה נובע מהעובדה שנשים לוקחות איתן תיק לכל מקום, בין אם בקטע אופנתי, ובין אם זה כי יש להן הרבה דברים לקחת – ארנק (כשארנקים נשיים נוטים להיות גדולים יותר מהמקבילה הגברית), מפתחות, טישו, איפור, ועוד ועוד.

לא פעם התיק הופך גם להיות מלא בחפצים שכבר שנים לא השתמשו בהם, ולכן צריך תיק די גדול.

אני חשובת שגברים פשוט באופן טבעי לוקחים פחות דברים, ושמים אותם בכיס או במקומות אחרים. למשל הארנק והמפתחות (של הבית והאוטו) הולכים לכיס, ומשקפי השמש על הראש – ולא לוקחים דברים כמו טישו או איפור או דברים כאלו.

מצד שני, אני מניחה שבהקשר של עבודה גברים צריכים לקחת תיק עם מסמכים או עם לפטופ ולכן בעצם כן לוקחים איתם תיקים….

כולנו נתקלנו בסיפורים על הרזיה מוצלחת: הסיפור מתחיל מאישה שמנה (ולרוב זו אישה, למרות שיש כמה סיפורים על גברים שרזו). היא היתה שמנה ברמה שהחיים שלה לא היו חיים משום בחינה: לא היתה לה זוגיות (כי איזה גבר ירצה להסתכל לכיוונה?), לא היו לה חיי חברה (כי מי ירצה לצאת לבלות עם מישהי שמנה?), וכנראה גם אין לה הצלחה בעבודה (כי מי ירצה להעסיק מישהי לא ייצוגית?).

ואז יש איזשהו אירוע מכריע: פיסת ריהוט כזו או אחרת נשברת תחתיה (בין אם זה כיסא, מיטת קומותיים, או אפילו שירותים כימיים), או שהחברים של הילדים צוחקים על איך שהיא נראית, והיא מבינה כמה היא מביישת את הילדים שלה. או יכול להיות מצב שבו היא חוטפת קלקול קיבה קשה, או דחיה ממקום עבודה שהיא מאוד רצתה לעבוד בו בגלל המשקל – ואז היא מבינה שהיא חייבת לרזות.

כל זה כמובן נותן לה המון מוטיבציה, ובשילוב של שיטת ההרזיה ה״מושלמת״ שהיא מצאה או המציאה – היא רזתה למשקל המושלם, והחיים שלה הפכו להיות מושלמים, ובעזרת השיטה המיוחדת והמהממת והמדהימה הזו כל אחת יכולה לרזות אם היא רק רוצה.

אבל הסטטיסטיקות מראות אחרת: 95% מניסיונות ההרזיה נכשלים אחרי חמש שנים מההגעה ליעד המשקל, וכנראה שלאורך יותר שנים המספרים גבוהים אפילו יותר. אפילו ניתוחי קיצור קיבה רחוקים מלהיות הצלחה מסחררת: רק 50% – 60% מהמנותחים מצליחים לשמור על ירידה משמעותית במשקל אחרי חמש שנים כתלות בסוג הניתוח, וגם פה הסטטיסטיקות כנראה פחות טובות אחרי תקופות ארוכות יותר.

אבל למה זה בעצם קורה? אני רוצה לקחת את ניסיון ההרזיה האחרון שלי כדי להדגים מה בדיוק הבעיה.

---

אחרי בערך שמונה חודשי קורונה, ראיתי שהמשקל שלי עולה בקצת מדאיג, ולכן החלטתי להצטרף לקבוצת הרזיה.

בערך 8 שנים לפני כן הייתי בקבוצת הרזיה של מישהי שהיא בעצמה רזתה קצת יותר משבעים ק״ג. בזמנו הקבוצה הרגישה לי מאוד מתאימה, ונאלצתי לעזוב אותה רק כי עברתי דירה לעיר די רחוקה.

השיטה השתנתה מאז: במקום עבודה ישירה מול המקימה של השיטה, החברה העסיקה כמה דיאטניות שעבדו באופן ישיר מול הלקוחות. כל מרזה חדשה התחילה את הדרך בשיחה עם הדיאטנית שהותאמה לה על סמך שאלון מפורט שהיא מילאה על דיאטות קודמות שהיא עשתה ומה היו הקשיים בהן. הן קובעות יחד תפריט התחלתי, ומעכשיו הלקוחה צריכה למלא באפליקציה של השיטה יומן אכילה יומי, מעקב ספורט – וגם שקילה שבועית.

כדי לספק תמיכה רגשית וחברתית, היתה הרצאה שבועית של המנחה של השיטה שנעשתה בזום (משהו שמאוד הקל עליה כתחליף לקבוצות פיזיות), ובסופה דיברה הקואצ׳רית של השיטה, שאליה אפשר היה לפנות לשיחה אישית לפי הצורך. בנוסף לכל זה היתה קבוצת ווטסאפ שבה כולנו יכולנו לשוחח ולבקש תמיכה – או לספק השראה לאחרות.

אבל עדיין תוך בערך שלושה חודשים וויתרתי על השיטה, ומכמה סיבות.

חוסר קשב מצד הדיאטנית: כבר מהשיחה הראשונית של הדיאטנית הרגשתי שהיא מגיעה מהר מידי למסקנות לגבי. למשל בשיחה הראשונית סיפרתי לה שאני עושה הרבה ספורט וממה שהבנתי מדיאטנית שעבדתי איתה בעבר אני צריכה להתאים את התזונה לזה ולאכול יותר חלבונים. והיא מיד אמרה משה לגבי זה ש״כולנו עושות פילאטיס פעמיים שלוש בשבוע וחושבות שאנחנו צריכות תזונת ספורט״ . אבל זה לא ממש היה המצב: לפני הקורונה הייתי מתעמלת בצורה די אינטנסיבית באימוני משקולות (שלושה בשבוע כאחד מהם היה עם מאמן אישי) ועושה המון אירובי. כפי שכתבתי, דיאטנית שעבדתי איתה באותה תקופה ממש התעקשה שאני צריכה תפריט שייתמוך ברמת האימונים שלי מבחינת כמות חלבון ואיך אני אוכל פחמימות לאורך היום כדי שהעליה במסת השריר לא ״תסתיר״ את הירידה בכמות השומן בגוף. אמנם הקורונה הפריעה לשגרה הזו בגלל הסגירה של חדרי הכושר, אבל בצירוף מקרים בדיוק כשהצטרפתי לקבוצת ההרזיה, חדר הכושר שלי הצליח למצוא דרך לפתוח מתחם בחצר חיצונית שבו אפשר היה לערוך אימוני משקולות, והוספתי לזה הרבה הליכות שכללו לא פעם עליות די ארוכות ומאומצות שהעלו לי את הדופק – כך שבהחלט עדיין הייתי מאוד פעילה.

אני מניחה שאותה דיאטנית הניחה שמישהי מאוד מאוד שמנה לרוב מתחברת לספורט רק דרך הרזיה, ולכן הניחה שאני לא עושה ספורט אח אימונים מאוד קלים כשמנה, אבל זה לא היה נכון וקשב היה יכול להראות לה את זה.

״צריך להרגיל את הגוף להיות רעב״: זה עוד ציטוט של הדיאטנית שמעיד על בעיה שגרמה לכך שפרשתי מוקדם.

יש משהו בעקרון הזה, למרות שרוב הדיאטניות שעבדתי איתן בעבר האמינו בו בצורה קצת שונה: הן הבינו שלא צריך להשאיר את הגוף ״רעב״, אבל כן צריך להגדיר מחדש מה רמת השובע שצריך להגיע אליה בסוף ארוחה.

כתבתי לפני כמה רשומות על מכר שלי שהתרגל מגיל צעיר לאכול כמויות גדולות של אוכל ולכן התקשה להרזות כי הגוף שלא לא היה שבע מכמות מזון שנראית לרבים בתור ״סבירה״. בנוסף לעובדה שהוא היה מסוגל לאכול הרבה – הוא היה לרוב מגיע לסוף כל ארוחה ברמת שובע מאוד גבוהה, שבה הוא היה ״מפוצץ״ כי כך הוא התרגל להתייחס לתחושת שובע ״אמיתית״. אבל כדי להרגיש שבע, לא צריך להיות מפוצץ אלא אפשר להגיע לתחושת שובע נעימה יותר.

המשמעות של תחושת שובע כזו היא שכנראה נהיה רעבים יותר מוקדם אחריה מאשר אחרי ארוחה שממנה נצא ״מפוצצים״, אבל בדיאטה שמבוססת על אורח חיים בריא לרוב אוכלים כל 3 – 4 שעות כך שלרוב יווצר מצב שבו המרזה לא יגיע לרמת רעב לא נעימה, אלא לכזו סבירה.

אבל להגדיר את העקרון הזה בתור ״להשאר רעבה״ זו בעיה. אולי שוב נוצר מצב שבו הדיאטנית הניחה שבתור אישה שמנה גם אני אוכלת המון אוכל והיא רצתה להחזיר אותי לרמת שובע ״סבירה״ גם אם אני אתפוס אותה באופן רגעי כרעב. אבל במציאות נוצר מצב שבו נשארתי רעבה בצורה שלא יכולתי להתרכז בעבודה, ורוב הזמן פשוט הלכתי למטבח כדי למצוא משהו ״לכרסם״ כדי שאוכל להתרכז לכמה דקות ואוכל להתרכז בעבודה עד הארוחה הבאה. בסופו של דבר החשש מלהשאר רעבה אחרי הארוחה פשוט פגע בדיאטה: בהתחלה ״רימיתי״ את העקרון בהוספה של המון ירקות לכל ארוחה (כי הדיאטנית אפשרה לי להוסיף ירקות), ולא פעם הוספתי כל כך הרבה מהם בגלל החשש להשאר רעבה שהייתי יוצאת מכל ארוחה ״מפוצצת״ ובכך בעצם ביטלתי את היתרון שהדיאטנית רצתה לתת לי.

הורדה מוגזמת של מאכלים וקבוצות מזון מהתפריט: אני גרתי בארה״ב בדיוק בתקופה שבה דיאטת אטקינס התחילה להיות מאוד מאוד פופולרית. מעבר להרזיה המהירה שהדיאטה הבטיחה – עבור רבים הפיתוי בה היה העובדה שאפשר היה לאכול בה הרבה מאוד אוכל שנחשב ל״פסול״, ״לא בריא״, ו״משמין״ כמו למשל הרבה מאוד סוגי בשר שהם מאוד שמנים, או גבינות שהן מאוד שמנות. במקביל – הם לא היו צריכים לאלץ את עצמם לאכול דברים שהם לא אהבו כמו הרבה סלטים עם מעט רוטב ועוד פחות טעם (לפחות מבחינת האמריקנים). ומה שהאמריקנים הכי אהבו זה שלא הגבילו אותם מבחינת כמויות – אלא הדיאטה אפשרה לרזות ככל עוד אוכלים כל מה שלא מכיל פחמימות עד תחושת שובע נעימה. רובם היו מוכנים לוותר על לחם, פסטה ובמיוחד תפוחי אדמה (שנחשבו אז לאויב הכי גדול של כל דיאטה) כדי להרזות בעודם אוכלים אוכל ״באמת טעים״. זה לא היה נורא כי מהר מאוד חברות שונות סיפקו תחליפים דלי פחמימות לכל דבר – החל מלחם ודגני בוקר דלי פחמימות, וכלה בהמבורגרים עטופים בחסה במקום בלחמניה.

המסר הזה שבו אנשים לא מוכנים לוותר על אוכל טעים התחיל עם הזמן לחלחל לדיאטניות שעוסקות באורח חיים בריא כמו פעם. היום רובן נוטות לאפשר לאכול מאכלים שנחשבים לפחות תורמים להרזיה כמו תפוחי אדמה או פסטה מקמח לבן – ככל עוד אוכלים מהם במידה, בתדירות סבירה, וכחלק מארוחה מאוזנת שכוללת גם חלבונים, שומנים, וירקות כך שהההשפעה של האוכל ה״פחות איכותי״ תהיה פחות משמעותית.

אבל מסתבר ש״נפלתי״ דווקא על דיאטנית שהחליטה שאלו עדיין מאכלים ״אסורים״ וניסתה לגרום לי לוותר עליהם, ומהר מאוד (בניגוד למה שכל הזמן נאמר בתוכנית המסגרת של ההרזיה שבה השינוי מתואר כהדרגתי ורק כזה שנוח לאנשים – וכזה שבו עדיין אפשר לאכול את האוכל שהמשתתפים אוהבים). הבעיה היתה שזה בקושי השאיר לי מה לאכול, כי אני לא ממש אוהבת בשר ודגים, ומה שנשאר לי לאכול היה בעיקר קצת טופו, ביצים, גבינות דלות שומן, לחם מקמח מלא (אבל לא יותר מידי), מידי פעם קצת בשר, וירקות. באותה מידה היתה לה בעיה עם הדרך שבישלתי וניסתה להפוך אותה ליותר דיאטטית ברמה שכבר פגעה בטעם של האוכל. כך שבעצם נשארו לי יחסית מעט מאכלים לאכול בצורה מגבילה יותר מידי, וגם הם היו נסבלים לכל היותר ורחוקים מלהיות טעימים.

מעבר לזה, במסגרת ההרזיה היה אמור להיות יום בשבוע שבו אוכלים ״קינוח שבועי״, ובאתר הדיאטה כתבו שהוא ניתן בנוסף לתפריט הרגיל – אבל הדיאטנית ניסתה לשכנע אותי שכדי לאכול אותו אני בעצם צריכה לוותר על פחמימות בכלל כל שאר היום.

כאופציה לכל הדברים שהיא ניסתה להסיר מהתפריט שלי – היא הציעה כל הזמן שאני אנביט קיטניות ואקפיא אותן כדי להוסיף אותן לסלט כדי שאכל לאכול ״משהו קראנצ׳י בסלט״. העניין הוא שאני לא אוהבת דברים כאלו – כי לי זה תמיד מרגיש כאילו יש לי ג׳וקים בסלט, והיא סירבה להבין שאני פשוט לא מתחברת לזה, ובכל שיחה היא הזכירה לפחות פעם אחת את הביטוי ״משהו קראנצ׳י בסלט״ .

ואולי חלק מהקושי שלה נבע מהעובדה שאני באמת ״מפונקת״ באוכל, במובן הזה שיש מעט מאוד דברים שאני *באמת* אוהבת לאכול, והרבה דברים שאני ממש ממש לא אוהבת. במצב כזה הסיכוי שאמצא למשל מתכון טעים ודיאטטי לעוף שיחליף מבחינתי פסטה או תפוח אדמה (או בטטה) הוא אפסי – וכך נוצרה מבחינתי בעיה מאוד אקוטית.

כי עם הזמן, מי שאוהב אוכל לא יכול לשרוד עם תפריט משעמם ומצומצם כזה. כשביקשתי מהדיאטנית לגוון, היא אמרה לדעתה שגיוון הוא בעייתי ולדעתה צריך לוותר עליו. זה כמובן לא התאים לי, ולכן בשלב מסוים וויתרתי על התוכנית – ופשוט התחלתי לזלול כדי להשלים את כל מה שהחסרתי.

לכל אחד יש הגדרות שונות לגבי אהבה לאוכל: אני זוכרת שבאחד המפגשים, מי שניהלה את השיטה לפי ההרזיה שלה סיפרה שהיא בחרה במיוחד דיאטניות שמתחברות לאהבה לאוכל. היא למשל סיפרה שאחת מהן היתה בעברה מלצרית באיזושהי מסעדה (כנראה מסעדה שאמורה להיות מוכרת בת״א) והכירה את כל המנות ויכלה להמליץ על הטובות מביניהן מתוך שינה.

שימו אותי במסעדה כזו, ואני אולי בקושי אוכל למצוא שתי מנות ראשונות ושתי מנות עיקריות לבחור מביניהן, וזה במקרה הטוב. לפני כמה שנים ההורים שלי הזמינו אותי, את אחי ואת אישתו למסעדת שף אסייתית, ואחרי רפרוף מהיר בתפריט והסבר של המלצר על אך המסעדה מעודדת את הסועדים לחלוק בכל המנות במקום להזמין מנה לכל אדם – הודיתי להורים שלי ומיד עזבתי את המסעד וחזרתי הביתה כי לא הצלחתי למצוא אפילו מנה אחת שמצאה חן בעיני, שלא לדבר על מספיק מנות שיהיו נסבלות מספיק לחלוקה בינינו.

ופה טמונה נקודה שמנהלת השיטה כנראה לא מבינה: כולנו אוהבים אוכל, אבל אצל כל אחת מאיתנו זה מתבטא באופן שונה. כמו שמבחינתה אהבה לאוכל היא היכולת לאכול מידי פעם במסעדות, מבחינתי ״אהבה לאוכל״ היא שיאפשרו לי לאכול פסטה ותפוחי אדמה מידי פעם.

ופה היה בעצם פער די גדול בין ההבטחה של שיטת ההרזיה ״להביו״ אותי לבין המציאות שבה זה לא ממש קרה. ואז כשעזבתי את הקבוצה מיד התחלתי ״לפצות״ את עצמי בזה שאכלתי הרבה מידי אוכל טעים בלי מסגרת – וכמובן שהעליתי עוד ועוד במשקל מאז שעזבתי את התוכנית.

חיוביות רעילה: חיוביות רעילה היא מצב שבו חשיבה חיבית הופכת לכזו קיצונית שהיא כבר לא בריאה ולא תורמת. היא לא פעם מצב שבו אין מקום לבטא רגשות שליליים וכך אי אפשר להתמודד איתם.

זה התחיל בדיאטנית ובקואצ׳רית שפשוט לא קיבלו את העובדה שהיה קשה לי עם איך שהמגבלות שהקורונה והסגרים שקרו באותה תקופה השפיעו עלי (למשל שחדרי הכושר היו סגורים), ופשוט ״דרשו״ ממני ״להתמודד עם זה״.

אבל חלק עקרוני מהבעיה היה גם בקבוצת הווטסאפ של השיטה. איכשהו רוב ההודעות בה היו של נשים שעשו ספורט ושלחו לנו פרטים של כמה הן הלכו וכמה מהר, משהו שרובנו לא יכולנו לשחזר. ברור לי שהן עשו את זה מתוך רצון לתת השראה, אבל זה באותה מידה היה מייאש בכך ש*אני* למשל לפחות בשלב זה לא מסוגלת ללכת כל כך הרבה ו / או כל כך מהר בגלל רמת הכושר שאיבדתי מאז תחילת הקורונה בשילוב של העליה במשקל.ֿ

מה שחידד את הבעיה היתה שלאורך זמן היו הודעות מאוד בודדות על קושי אמיתי בקבוצה שנשארה בעיקרה ״חיובית״ ו״נותנת השראה״ אבל לא בהכרח תומכת…

האיזורים הכפריים של סין ידועים בטרסות האורז שלהם – ויש איזורים שהם מאוד פופולריים לסוירים כאלו, ואיזורים שבהם נערכים סיורים רשמיים בטרסות.

אנחנו לא נלקחנו לאיזור כזה – אולי כי זה לא היה נוח להפוך אותם לחלק מהמסלול, ואולי משיקולי עלות היה פשוט יותר נוח לקחת אותנו לטרסות כאלו בחינם ליד אחד הכפרים שבהם ביקרנו. יש לי תחושה שאם היינו שואלים היינו מקבלים תשובה בסגנון של ״אלו פשוט יותר אותנטיים״…

בכל מקרה מדובר על נוף מרשים.