התיירת המקרית

יש לי התלבטות מסוימת, וחשתי שלכתוב עליה (ואולי לשמוע גם מה הקוראים חשובים על ההתלבטות) יכול להבהיר לי איך ומה להחליט.

בשביעי באוקטובר, כמה שעות אחרי שהתחילה המתקפה של החמאס, יצר איתי קשר מאמן הכושר שעבדתי איתו פעם בשבוע כבר בערך 3 – 4 שנים שהוא מתגייס למילואים.

בהתחלה היינו קצת בקשר, עם הזמן והלחימה לא ממש היינו בקשר למרות שמידי פעם שאלתי את אחד המאמנים שלדעתי יותר מיודד איתו (אבל לא גויס למילואים) אם הוא שמע ממנו.

המאמן הציע לי למצוא לי ממאן מחליף – אבל אמרתי לו שאין צורך, מתוך אמונה שתוך כמה שבועות הסיפור הזה יסתיים והוא יחזור לעבודה.

זה גם היה קצת מיותר כי בחמשת השבועות הראשונים של המלחמה לא הלכתי לחדר כושר. בהתחלה, בימים הראשונים של המלחמה, לא היה ברור אם המכון בכלל פתוח, וגם אם כן – היתה מגבלה על מספר האנשים שיכלו לשהות בו, ומאוד פחדתי מהמצב שבו אסתכן בנסיעה באוטובוס למכון רק כדי להגיע ולגלות שאין לי מקום בו ואז לנסוע חזרה הביתה במצב שבו לפעמים היו לנו שתיים או שלוש התקפות טילים ביום.

ואחרי שבוע או שבועיים כאלו, המצב הזה של להישאר בבית ולהיצמד לחדשות ולבלוגים ולאינטרנט בכלל הפך לשגרה. ובכל תחילת שבוע אמרתי לעצמי שאולי הגיע הזמן לחזור – רק כדי למצוא סיבה לא לחזור (שלרוב היתה בעצם רק תירוץ). רק בשבוע האחרון זו היתה באמת סיבה – בשישי לפני כן סבלתי מהתקפי בחילה והקאות יבשות שהיו כאלו קשות שהן גרמו לגב שלי להיתפס לכמה ימים.

אבל שבוע אחר כך היה לנו במקרה חופש יזום מהעבודה ביום ראשון, וגררתי את עצמי לחדר הכושר. וזה היה כואב אחרי חמישה שבועות שבהם לא ממש יצאתי מהבית (היו כמה פעמים שהלכתי לסופר או למכולת, ואולי פעם פעמיים שבהם הגעתי למשרד – אבל לרוב נשארתי לעוד מהבית, ועשיתי הזמנות למשלוחים מהסופר במקום ללכת בעצמי לקניות).

ולקראת סוף השבוע הזה, התקשר אלי המנהל המקצועי של חדר הכושר והציע לי מאמן חלופי. בשלב זה היה כבר ברור שהמלחמה תמשך לעוד לא מעט זמן, ולכן הסכמתי כי באמת חששתי שאצא שוב בקלות מהמסגרת לאור המצב, אבל באמת האמנתי שמדובר היה על מצב שבו המאמן המקורי שלי ישתחרר תוך כמה שבועות ונחזור לעבוד יחד.

---

בתחילת פברואר המאמן המקורי שלי יצר איתי קשר שהוא משתחרר מהמילואים בשישי שעבר, לקראת סוף מרץ.

הוא שאל איך אני מסתדרת עם המאמן שעבדתי איתו ואמרתי לו שטוב – בקטע של להרגיע אותו שהכל בסדר ואין לו מה לדאוג. בדיעבד הבנתי מהמאמן ה״זמני״ שגם הוא היה איתו בקשר כמה פעמים לאורך התקופה, כנראה כד להתעדכן במה שקורה עם כמה מתאמנים אחרים שעברו ביניהם (סביר להניח שזה קרה כי הוא היה מאמן חדש ולכן הוא היה יחסית זמין לאימונים אישיים).

די ציפיתי לשמוע ממנו כשהוא ישתחרר, אבל ביום ראשון אמרתי לעצמי שיהיה נחמד אם אני אכתוב לו בווטסאפ ואשאל מה שלומו, כדי שהוא יראה שאני זוכרת שהוא אמור להשתחרר – אבל מצד שני לאפשר לו לענות ולשוחח איתי כשנוח לו. אני מודה שחשבתי שייתכן שבסופו של דבר הוא אולי לא השתחרר ולכן הוא לא יכול לדבר בצורה מסודרת – אבל גם חשבתי מראש שאולי הוא כן השתחרר אבל אחרי שירות מילואים רציף של כמעט חצי שנה של לחימה בשטח מסוכן הוא רוצה את השקט שלו, ולכו תדעו איך הוא מרגיש כלפי האוכלוסיה האזרחית שכבר תקופה די ארוכה חזרה לשגרה שבה אין אפילו אזעקות או טילים…

ואני מודה שהרגשתי קצת אשמה על זה שלא כתבתי לו יותר לשאול מה שלומו. במקור לא רציתי ממש להפריע, אבל במקביל הייתי עסוקה בהרבה דברים אחרים (שגם עליהם יש פוסט נפרד), ואולי הייתי צריכה גם לתת תשומת לב לזה ולשאול אותו מה שלומו מידי פעם.

---

אני כן רוצה לעדכן שבשישי בערב (שבזמן כתיבת הפוסט היה מדובר על ״אתמול״) המאמן המקורי שלי יצר איתי קשר שהוא משתחרר ביום ראשון, לא ברור לי אם מדובר היה על עוד יומיים או על עוד שבועיים וקצת.

זה קרה אחרי ששוחחתי עם המאמן ה״זמני״ על זה שהתפלאתי שהוא לא יצר איתי קשר כי הבנתי מהמאמן ה״זמני״ שהוא כן יצר קשר עם המנהל ואולי אפילו עם מאמנים, אז שאלתי את עצמי אם זה היה קשור?

---

הקושי שלי נובע מזה שאני בעצם עובדת כבר תקופה די ארוכה עם המאמן שהיה אמור להיות מחליף זמני, ומרגישה שאולי הוא כבר מרגיש שהקשר שלנו כבר הפך להיות די קבוע כי בכל זאת נוצר בינינו קשר אישי מסוים, ברמה של חשיפה של פרטים אישיים ששנינו כנראה לא היינו חושפים בקשר יותר שטחי (למרות שאין בינינו קשר מחוץ לחדר הכושר).

פשוט היו לו כמה אמירות שנשמעו לי כאילו הוא קצת מנסה לשכנע אותי להשאר אצלו, אבל לא בצורה ישירה. למשל בשלב מסוים הוא אמר משהו על זה שאף אחד מחדר הכושר לא שמע מהמאמן המקורי שלי, ואז לקראת החזרה שלו הוא אמר שהמאמן המקורי שלי אכן יצר קשר, אבל שהוא אולי מתכוון לעבור לחדר כושר אחר.

ויכול להיות שמדובר על דברים נכונים, ומתבססים על שיחות שהיו בין המאמנים. אבל אלו דברים שאני אוכל לגלות רק כשהמאמן המקורי שלי ישתחרר, יחזור לאיזושהי שגרה, וימצא זמן לשוחח איתי. וברור לי שזה יכול להיות תהליך שייקח זמן, במיוחד אחרי חצי שנה של מלחמה.

אבל אני מרגישה התלבטות מסוימת כי אני מרגישה שעם שניהם כבר נוצר לי קשר אישי ומקצועי טוב.

מישהי ששוחחתי איתה על הנושא הגיבה מיד שאני צריכה לחזור למאמן המקורי שלי כי זה לא הוגן שהוא יאבד לקוחות בגלל שהוא יצא להגן על המדינה, ועוד לכל כך הרבה זמן, ואני נוטה להסכים איתה.

מצד שני, לא כל אחד יכול להתגייס למילואים ובמיוחד לא למילואים קרביים, וגם כי בסופו של דבר גם הוא מאוד השקיע באימונים שלי ולקח אותם מאוד ברצינות למרות שהאימונים היו אמורים להיות זמניים, ואפילו מאוד.

וגם זה חלק מהבעיה – שניהם מקצועיים, שניהם מאוד טובים, וטוב לי לעבוד עם שניהם. נכון שיש פה ושם כמה נקודות שכל אחד מהם טוב יותר בהן, אבל בסה״כ מדובר על מצב ששניהם טובים (אפילו מאוד).

וואלי חלק מהבעיה הוא הקושי שלי להגיד לאחד מהם שזה לא מתאים לי יותר. היה לי קל יותר משמעותית אם הפתרון היה באמת זמני, והיה מדובר על כמה אימונים שאחריהם היה ברור שאני חוזרת למאמן המקורי שלי. כך שאולי באמת הגעתי למסקנה, והקושי שלי הוא בעצם לבשר עליה?

זה מה שמנסה הסרטון הזה להציג.

קודם כל המנחה מסביר שהדור ה״ישן״ של תרופות ההרזיה היו תרופות שניסו למנוע השמנה בכך שהגוף יבזבז יותר קלוריות, כשהיה מדובר לא פעם על סמים בסגנון של מה שמכונה באופן עממי ״ספידים״. לתרופות האלו היו לא מעט תופעות לוואי די גרועות שבגללן רבות מהתרופות האלו הפכו להיות מסוכנות מידי ולכן הפסיקו להשתמש בהן.

התרופות ה״מודרניות״ (לפחות בזמן כתיבת הרשומה הזו) כמו אוזמפיק עובדות על כך שנאכל פחות קלוריות, כלומר על הפחתת התיאבון של מי שלוקח אותן. זה למשל אומר שהאוכל נמצא יותר זמן בקיבה כך שנרגיש שבעים ליותר זמן. במקביל יש לתרופות האלו פחות תופעות לוואי מאשר לתרופות מהסוג שגרם לשריפה מוגברת של קלוריות.

אבל הקלות היחסית הזו יוצרת בעיה:מבחינת מי שסובל מהשמנת יתר חמורה וזקוק לעזרה חיצונית כדי לרזות כי הוא או היא לא מצליחים לרזות בעזרת דיאטה רגילה – התרופה הזו מצילת חיים (וכך גם אנשים שסובלים מסוכרת). אבל הקלות שבה התרופה ניתנת לאנשים שסובלים מעודף משקל מאוד קטן או לא ממש סובלים מעודף משקל אבל עדיין רוצים לרזות בקלות לקראת אירוע גוררת איתה בעיות – כמו למשל קושי להשיג את התרופה או העובדה שהתרופה תעלה יותר, וכך מי שבאמת זקוק לה מסיבות בריאותיות יתקשה להשיג אותה.

מעבר לזה, בעיה מאוד גדולה שנוצרת מההרזיה בעזרת התרופות (ששמעתי עליה מכמה מקורות ולא רק מהבחור הזה) הוא שהירידה במשקל בעזרת התרופות לא פעם קורית לא בגלל איבוד של רקמת שומן אלא בגלל איבוד של מסת שריר. במקרה קצה שהבחור מספר עליו – נוצר מצב שבו עבור אישה בת 47 שלקחה את התרופה – התרופה גרמה לפירוק של מסת שריר ברמה מטורפת וכמובן לא בריאה שנגרמת לרוב לאנשים שמתאמנים אימוני יתר מוגזמים, וגורם למחלה קשה שכוללת בעיה בכליות ופגיעה מאוד קשה תפקוד של השרירים. אותה אישה לא היתה מתאמנת, והצוות שטיפל הפסיק לתת לה את התרופה ואז נתן לה אותה שוב – ואפשר היה לראות שהבעיה קורית רק כשהיא לוקחת את התרופה.

זה אולי מקרה קצה מאוד חריף, אבל גם איבוד מתון יותר של מסת שריר הוא בעייתי מהסיבה הפשוטה שאיבוד מסת שריר גם גורם לפגיעה מאוד משמעותית בחילוף החומרים, וזה יכול מאוד להקשות לשמור על המשקל לטווח הארוך. ממה ששמעתי ממקורות אחרים, לא פעם ממליצים לאותם מרזים בעזרת התרופה לצרוך כמות מטורפת של חלבון ליום כדי למנוע את הפגיעה הזו. אם אדם שלא מתאמן צריך לאכול ביום משהו בין 0.5 – 0.8 גרם חלבון לכל ק״ג משקל גוף, ומי שמתאמן אימונים של אדם ״נורמלי״ בחדר כושר (לא בודי בילדר או אתלט מקצועי) כבר צריך לאכול 1 – 1.2 גרם של חלבון לכל ק״ג משקל גוף – אדם שלוקח אוזמפיק צריך לאכול לפחות 1.8 גרם חלבון לכל ק״ג משקל גוף כדי למזער את הפגיעה במסת השריר. ולא מדובר על למנוע אותה – אלא למזער.

וחלק גדל מהבעיה הוא שלא פעם האוכל שמכיל כמות כזו גדולה של חלבון בלי המון קלוריות – הם מאכלים לא ממש טעימים כמו חזה עוף. וזה מעבר לעובדה שכדי לאכול מספיק חלבון בצורה כזו לא פעם צריך לוותר על מאכלים ״טעימים״ שהם לא פעם מאכלים מכילים שומן או פחמימות. זה משהו שיכול להיות מאוד קשה למי שמשמין מאהבת אוכל טעים, מה שכמובן יפריע לשמירה על אורח חיים בריא לאורך זמן.

מעבר לזה, לא פעם כדי לשמור על המשקל צריך להתמיד ולקחת את התרופות לא רק לאורך זמן – אלא לכל החיים, אחרת התיאבון חוזר לרמות הקודמות שלו ויהיה קשה למרזים להתמיד באכילה הבריאה. כלומר בעצם כדי לרזות – צריך להיות בסיכון כזה גבוהה לירידה במסת השריר לכל החיים פחות או יותר (וגם לאכילה לא טעימה).

שלא לדר על העובדה שים מאוד משנים צריכים לקחת את התרופה להרבה מאוד זמן יחסית רק כדי להרזות מלכתחילה. כלומר גם האוכלוסיה שכביכול זקוקה לתקופה מסיבות בריאותיות תהיה זו שתפרע ממנה בצורה הכי גרועה, ובדרך שבה היכולת שלהם לשמור על המשקל תפגע בצורה מאוד חמורה.

או בקיצור: הפתרון התרופתי לא כזה פשוט כפי שרופאים מנסים להציג אותו.

שוב בעקבות פוסט של תמר בן יוסף.

כפי שכתבתי בעבר, שירתתי בתור פקידת מבצעים בחיל האוויר, אחד התפקידים הכי יוקרתיים שהיו באותה תקופה לנשים (תקופה שבה נשים לא יכלו להגיע לקורס טיס או יחידות קרביות אחרות).

הקליטה שלי בסיס היתה קשה, כי הגעתי עם חוות דעת פחות טובה מהקורס. כנראה שבגלל זה כשהמפקדים שלנו חשבו על מי לשבץ במבצעים של הבסיס (תפקיד שנחשב לפחות טוב ופחות יוקרתי) ואת מי לשבץ במבצעים של הטייסות – נוצר מצב שבו שיבצו את הבנות האחרות בטייסות ואותי במבצעים של הבסיס, למרות שאחת מהן רצתה להישאר במבצעים של הבסיס בגלל שאנחנו עבדנו בתורנויות של יומיים בבסיס ואז יומיים בבית (או שלושה ימים בסופ״ש) ואני הייתי שמחה להיות במקומה בטייסת ולהשאר כל השבוע בבסיס.

ואז בנקודת זמן מסוימת, המפקדת שלי החליטה לשתף אותי שהיא שוקלת להעביר אותי מהתפקיד שלי כי לא התאמתי.

הבעיה היתה מורכבת מכמה דברים. קודם כל, היה בהתחלה רושם שאני לא מתאימה לתפקיד , כי למשל עשיתי טעות שחזרה על עצמה כמה פעמים ושלחתי את ה״מברקים״ היומיים (הודעות במערכת אימייל די פרימיטיבית) לפני שאחראי המשמרת היו עושים עליה הגהה. או כשהיתה לנו בסיס ״הקפצה״ בפעם הראשונה במשמרת שלי, במקום לעזור לחיילות הבכירות יותר להתקשר לכל העולם ואישתו כדי לגרום למטוסים לעלות לאוויר כמה שיותר מהר – קצינת המבצעים שלנו חששה מאוד שלא אתפקד בשליחה של הודעות הביפרים שהייתי אחראית לשלוח (שהיו מיותרות כי מן הסתם היינו תופסים את האנשים הרלוונטיים גם בטלפון), ומיד פנתה ״לעזור״ לי. אבל מה שהיא עשתה היה להלחיץ אותי אפילו יותר, והתחלתי ממש לרעוד פיזית מרוב לחץ, מה שלא תרם לדימוי שלי.

אבל גם היתה את א., אחת החיילות ביחידה. א. היתה חיילת כבר ותיקה למדי, והיא החליטה שהיא לא סובלת אותי מהרגע שהגעתי לבסיס בדיוק במשמרת שלה. זה הגיע לרמה שהיא ממש ״הלשינה״ אלי ועל עוד חיילת חדשה על בדיחה פנימית שכתבנו לנו בעמדה שלנו של המבצעים, ועשתה עוד הרבה דברים די ״לסבך״ אותי מול המפקדת שלנו.

ואז היה את הסיפור של ד. שהייתה חיילת שהגיעה למבצעים שנה פלוס מינוס לפני, גם עם חוות דעת גרועה – אבל עם המון מוטיבציה להצליח, ובגלל המוטיבציה הזו היא הצליחה לא רק להישאר אלא להצטיין ולהפוך לאחראית משמרת תוך חצי שנה בתפקיד שזה היה זמן ממש ממש קצר.

אבל הדוגמא של ד. לא נתנה לי מוטיבציה אלא הפחידה אותי שלא אעמוד בדוגמא שהיא הציבה ולכן היא רק החמירה את חוסר הבטחון שלי בעצמי ושל המפקדת שלי בי.

בסופו של דבר זה הסתדר, ונשארתי ביחידה, בעזרתם של כמה מהחיילים שהתערבו לטובתי מאחורי הקלעים. ואולי כי עצם א. הפסיקה להתעסק בי כשנוצר מצב שבו היא ביצעה טעות קריטית שבגללה כמעט ולא אפשרו לה להפוך להיות אחראית משמרת בעצמה, והיא היהת עסוקה בהשרדות.

אבל בהחלט היו שבועיים או שלושה שבהם חששתי שאני הולכת לעזוב תפקיד יוקרתי ולהפוך לפקידה, גם אם השירות שלי עד אז לא היה ממש כיפי.

---

נזכרתי בזה כי גם תמר סיפרה שהיא הפכה בסופו של דבר להיות פקידה.

והסיפור שלה הזכיר לי משהו שקרה לי לקראת סוף השירות שלי.

אצלנו בבסיס טוראים ורב״טים קיבלו תורנות מטבח שנחשבה לתורנות קשה במיוחד. מה שהפך אותה לעוד יותר גרועה היתה העובדה שהטבחים היו חברים של החיילים ששירתו בתפקידים טכניים ופחות ״נחשבים״ – ושנאו אנשים עם תפקידים יוקרתיים (כמו למשל עובדות מבצעים) ולכן היו נחמדים לחברות שלהם אבל התנהלו מולנו בצורה איומה. חיילות אחרות ששירתו איתי הגיעו כמה פעמים למצב שבו הן התלוננו על היחס של הטבחים כלפיהן.

למזלי אני לא הגעתי למצבי קיצון כאלו, אבל התורנויות האלו היו גועליות במיוחד. וגם היה למי שארגן את התורנויות הגיון עקום לגמרי: אנחנו במבצעים לא היינו יוצאים לארוחת צהרים אלא היינו מקבלים מעין צידנית עם אוכל מהמטבח, ולכן התורנויות שניתנו לנו היו בתדירות נמוכה שזה היה הגיוני. אבל התדירות הנמוכה אמרה שבעצם קיבלנו תורנויות לאורך יותר מן מהשירות שלנו, כלומר בסופו של דבר עשינו את אותו מספר תורניות כמו החיילות האחרות רק שהן ״נמרחו״ על פני הרבה יותר זמן, וחיילת אחת נאלצה אפילו לעשות תורנות מטבח בתור סמלת, מה שהיה מאוד משפיל בעיניה.

ואז קרה מקרה שאפילו עצבן אותה עוד יותר.

היא התגייסה במחזור הגיוס האחרון של השנתון שלה, ואני התגייסתי מחזור הראשון של השנתון שלי. אבל היה הפרש זמן מאוד גדול בין המחזורים שלנו.

ואז היא קיבלה סוף סוף אחרי הרבה מאוד תורנויות מטבח איומות את התורנות המאוד נכספת שהחליפה עבורה את תורנות המטבח: תורנות של שבוע בש״ג. מי שניהל אותה היו אנשי טחון שדה שהיו ״חברים״ שלנו, ולמרות שהם לא היו מניפולטיביים כמו הטבחים – הם כן נטו לתת לנו את השעות היותר נוחות בש״ג ולעזור לנו לעבור את התורנות כיף.

אבל היא קיבלה את התורנות הזו רק כדי לגלות שאני קיבלתי את התורנות שבוע אחריה.

יש לזה הסבר פשוט: רבות מהסמלות שהתגייסו לפניה כבר השתחררו משירות חובה, אבל בגלל פערי הזמן בין המחזור שלה למחזור שלי גרם לכך שבעצם לא היו בבסיס מספיק סמלות לעשות תורנות ש״ג, ולכן נתנו אותה לרב״טיות כמוני שהיו בעלות הותק הכי גדול.

---

איך זה בדיוק מתקשר לתפקידים פקידותיים?

בשבוע שבו אני הייתי בתורנות ש״ג, המפקדת של המפקדת שלי החליט שהוא רוצה לבדוק תוך כמה זמן הוא יכול להחזיר את כל החיילים לבסיס.

היו לנו תרגילים כאלו בעבר שבו בדקו תוך כמה זמן הצליחו להשיג אותנו טלפונית, וזכורות לי כמה שיחות כאלו שבהן אמרו לי שהם מחפשים אותי כביכול להחזיר אותי לבסיס אם זה היה מקרה חירום. שמחתי שהייתי זמינה יחסית מהר ולהיפטר מהם מהר יחסית כדי להמשיך ולבלות בבית.

רק שהמפקד הנ״ל לא הסתפק אותו סופ״ש בטלפונים – הוא אשכרה דרש שכולם יחזרו לבסיס במוצאי שבת כדי לראות כמה זמן זה לוקח, וגם לבחון את תפקוד היחידות השונות שנמצאו בבסיס.

ואני לא רק שהייתי כבר בבסיס – אלא גם לא הייתי בתפקיד… בכל זאת אני עזרתי קצת במבצעים וכתתי עבורם כמה ״מברקים״, ואז עזבתי אותם לנפשם – וניצלתי מלהיות חלק בתפקוד מאוד גרוע ומבולגן.

מכיוון שנשים שירתו בש״ג רק בשעות היום והלילות היו מיועדים רק לחיילים, התקשרתי לוודא שלא צריכים אותי שם, ושאמרו לי שלא – את שאר הערב ביליתי עם הפקידה של מפקד הטייסת שלנו במשרד שלה.

גם היא במקרה נשארה שבת, ויכלה בעצם לבלות בבסיס בסופ״שים, אבל גם במהלך השבוע. היא יכלה למשל ללכת לשק״ם מידי פעם, להנות מסרטים בקולנוע, או ללכת לבריכה שהיתה בבסיס בסופי השבוע. אני במהלך השירות שלי זכיתי ללכת לבריכה רק פעמיים: פעם אחת כשהייתי בתורנות מטבח קלילה במיוחד בסופ״ש, ובפעם השניה כשערכו לנו מסיבה ליד הבריכה באחד הערבים ואני לא הייתי במשמרת.

ופתאום באותו ערב חשבתי לעצמי שהתפקיד הפקידותי שלה אולי פחות ״שווה״ ויוקרתי, אבל היו לו יתרונות משלו. החיילות שהיו במבצעים היו בלחץ אטומי, ולה היה את הזמן לשבת ולקשקש איתי כל הערב בזמן שהיא המתינה לשמוע אם מישהו יתקשר במקרה למשרד של מפקד הטייסת (ואף אחד לא התקשר). היא גם יכלה להנות מהשירות בבסיס לי להצטרך להיות תקועה במשמרת של 48 שעות רצופות (ו 72 בסופ״ש) עם אנשים שהיא לא בהכרח סובלת בלי שתהיה לה האפשרות לברוח לחדר שלה או למקום אחר.

ואז באותו רגע חשבתי לעצמי שאולי לא היה כזה נורא אם היו שולחים אותי להיות פקידה, או שאולי לאותה בחורה שהיתה איתי בטירונות ומאוד רצתה להפוך להיות פקידת מבצעים היה מזל בכך שאולי היא שירתה במקצוע כיפי יותר.

ארה״ב היא מדינה שמאוד קל לטייל בה לבד. התושבים כמובן דוברי אנגלית במבטא שלרוב מובן לנו, מערכת הכבישים מאוד טובה – ויש טיסות זולות מאוד בין מקומות מרוחקים (ובארה״ב יש בהחלט המון מרחקים). הקלות הזו גם קיימת בקנדה למעוניינים להרחיב את הטיול.

אבל לפעמים טיול מאורגן יכול להיות דרך נהדרת לטייל: יש מי שמארגן מסלול לפי הניסיון שלו, מי שמתמודד עם תקלות (למשל כשהרכב מתקלקל) ודואג לכל הלוגיסטיקה של איפה לישון ומה לאכול ואיך לבשל. מעבר לכך, ההיכרות עם האיזור וספקים שונים בו ואפילו יחסי עבודה עם הספקים יכולים להוביל לחוויה זולה ואפילו עשירה יותר אם החברה יצרה קשרים עם ספקים שהם פחות מוכרים אבל מספקים שירות איכותי יותר. דוגמא לכך הוא למשל הקשר שהיה לפחות בזמנו לחברה שאיתה טיילתי בארה״ב עם הבעלים של אתר קמפינג ביוטה שבו יש מעיינות חמים – שיש סיכוי יותר מסביר שאנחנו כאנשים פרטיים בכלל לא היינו יכולים לגלות בעצמינו בלי הרבה מזל.

אני חושבת שכבר כתבתי בעבר שאני פחות נוטה לאהוב טיולים מאורגנים של חברות ישראליות, בין השאר כי כולם חייבים ללכת ביחד – והטיולים עצמם מאוד מזורזים ולא ממש יסודיים. הניסיון שלי עם חברות מקומיות הוא לא פעם טוב יותר בצורה משמעותית – הן נותנות יותר חופש לטייל לבד, וגם יודעות לתת את הזמן שהמטיילים זקוקים לו כדי להתרשם מכל אתר.

כשטיילתי בארה״ב, טיילתי עם חברה בשם Green Tortoise. החברה הוקמה אי שם ב 1974 כחברת אוטובוסים דמויית אגד הבינעירונית שסיפקה נסיעות בין ערים שונות בחוף המערבי של ארה״ב. עם הזמן החברה שרוב לקוחותיה היו היפים שנהנו לעצור מידי פעם במעיינות חמים בדרך – ועם הזמן הפכה לחברת טיולים שטיילה בכל ארה״ב. בשיאה היא ערכה גם טיולי חופים למקסיקו, וטיולים חוצי ארה״ב בשני כיוונים (ממזרח למערב בצפון ארה״ב – וממערב למזרח בדרום ארה״ב) שחזרו על עצמם כמה פעמים בכל קיץ שהיו מיועדים בעיקר לסטודנטים מארה״ב ומדינות אירופה (וכמה מאוטרליה וניו זילנד) בחופשת הקיץ שלהם.

בנוסף גולת הכותרת של החברה היתה טיול של חודש לאלסקה שכלל גם מסלולים במערב קנדה. הטיול היה לרוב כל כך מבוקש שהחברה אפילו לא שקלה לפצל אותו לשניים כפי שהיא עשתה עם טיולים ארוכים אחרים (למשל היא היתה משווקת את הטיול סובב ארה״לֹ שעשיתי כשני הטיולים חוצי ארה״ב כטיולים נפרדים).

בנוסף, החברה התרחבה וגם היו לה שתי אכסניות: הראשונה בסן פרנסיסקו, העיר שממנה יוצאים רוב הטיולים של החברה ולרוב גם מגיעים הטיולים בסיומם (למרות שלא פעם הטיולים יוצאים ממיקום אחר בעיר, כנראה בגלל שהמנהלות של היציאה לטיול יכולות לקחת זמן ואי אפשר לחנות מול האכסניה לאורך זמן). יש לחברה גם אכסניה דומה בעיר סיאטל שיש כבר כמה שנים שמועות שהיא עומדת להסגר, אבל זה לא קורה (ואפילו יצא לי לשהות בה לללילה במהלך הטיול האחרון שלי לאלסקה). נראה ששתי האכסניות זוכות לניקוד גבוה בביקורות, ומניסיוני עם שתיהן מדובר על אכסניות מסודרות ונקיות שנעים מאוד לשהות בהן.

אבל לפני בערך 7 שנים אנשים התחילו לשים לב שיש בעיה בכל מה שקשור לטיולים שהחברה מציעה. המסלולים לטיולי החוף למקסיקו פתאום נעלמו ללא הסבר, ומאוחר יותר לוח הטיולים בתוך ארה״ב הפך לדליל יותר – כשהביטולים הבולטים ביותר היו של הטיולים שחצו את ארה״ב שתמיד נראה שהיו מאוד פופולריים ושהיו כמה סבבים מהם בקיץ.

רק לקראת הקורונה החברה שלחה עדכון על כך שבמהלך השנים האחרונות חלה ירידה גדולה בכמות הנוסעים שלה – חלקית בגלל קשיים שמטילות קנדה וארה״ב על טיולי אוטובוסים, אבל בעיקר כי משום מה היה פחות עניין בטיולים של החברה על ידי מטיילים צעירים שכנראה כבר פחות התחברו לווייב ה״היפי״ של החברה (שלמשל עד היום מעדיפה לא לשים ווי פיי באוטובוסים שלה).

הקורונה וחוסר היכולת לקבוע טיולים נתנה עוד מכה קשה מאוד לחברה, שכרגע מי שעובד בה הם זוג הבעלים, פלוס נהג או שניים שעובדים בעבודות זמניות ויכולים כנראה מידי פעם להגיע לעזור במקרה הצורך.

כפי שכבר כתבתי ברשומות לגבי הטיול שלי לאלסקה, לשינוי הזה היתה השפעה מאוד גדולה על אופי הטיול אבל גם על המטיילים שהבעלים מחפשים שיצטרפו לטיולים האלו – ועד כמה שזה נשמע מוזר, הסינון הפך להיות דווקא מחמיר יותר במקום להגמיש את הכללים כפי שאפשר היה לצפות במקרה של קשיים כלכליים.

בשנת 2004, הבמאי מורגן ספרלוק הפיק סרט תיעודי בשם ״לאכול בגדול״ שבו הוא עשה כביכול ניסוי שבו הוא אכל אך ורק אוכל של מקדונלדס במשך חודש – ובכל פעם שהציעו לו להגדיל את הארוחה לגודל הכי גדול שלה (ובארה״ב למשל היה מדובר על מנת צ׳יפס כזו ענקית שהיא הכילה 610 קלוריות בפני עצמה). לא פעם הוא לא היה ממש רעב כדי לאכול ארוחה כזו ענקית, או אפילו לא רצה לאכול בכלל – אבל עדיין הכריח את עצמו לאכול שלוש ארוחות ביום ולהגדיל את הארוחה בכל פעם שהציעו לו.

התוצאות היו מחרידות כביכול: תוך כמה ימים הוא התחיל להשמין, מצב הרוח שלו היה ירוד, והוא התחיל להרגיש רע ולתפקד בצורה הרבה פחות טובה פיזית בכל מובן שהוא. אחרי חודש, תוצאות הבדיקות שהוא עשה הראו על כשל נוראי של הכבד שלו, כזה שאופייני לאלכוהוליסטים כבדים.

כמובן שהיתה ביקורת מאוד גדולה על הניסוי שלו – כשאנשים אחרים עשו את הניסוי אבל בתנאים יותר ״נורמליים״ שבהם אנשים לא הכריחו את עצמם לאכול ארוחות מוגדלות אם הם לא היו רעבים, או לא לאכול בכלל אם הם לא היו רעבים. התוצאות הנוראות של הניסוי המקורי לא השתחזרו, והיו כאלו שאפילו הצליחו להרזות כשהם אכלו את התזונה הזו, ככל עוד הם הקפידו על גודל המנות שלהם ובחרו אוכל יחסית בריא רוב הזמן.

ואז הגיע הסרטון הזה שטוען ששנים אחרי הסרט, מורגן ספרלוק עצמו הודה שהוא היה אלכוהוליסט במשך שנים (כולל שנים ארוכות לפני שהוא הפיק את הסרט שלו) – מה שהעלה את החשד שחלק גדול מהבעיות הבריאותיות שלו ובמיוחד הנזק לכבד שלו נבעו (לפחות חלקית) מהשתיה ולא ממקדונלדס.

---

מקדונלדס (אבל גם שאר רשתות המזון המהיר) ניסו להתגונן מפני הסרט ולהוכיח שהנקודות בו לא נכונות.

אב מצד שני, רבות מהן כן הגיבו לסרט בכך שהן שיפרו את התפריט שלהן. לדוגמא מקדונלדס הורידה את המנות הענקיות מאוד מהתפריט שלה כמה חודשים אחרי יציאת הסרט לאקרנים (למרות שבמשך השנים יש שמועות שהיא רוצה להחזיר את המנות האלו). בנוסף – מקדונלדס עצמה הכניסה מנות בריאות יותר כמו סלטים או מאכלים שהם יותר דלי שומן לתפריט.

אבל עולה השאלה – האם הרשתות אשמות בבחירות שלנו? הבחירה להגדיל את הארוחה לגודל הכי ענקי שאפשר לא בהכרח משקפת את הבחירה של הסועד הממוצע, וכך גם לאכול שלוש פעמים ביום ג׳אנק פוד.

אבל אם יש מישהו שכן אוכל באופן סדיר את הגודל הכי ענקי – אולי הבעיה מאחורי הבחירה הזו נובעת מסיבות שלא קשורות לנגישות של המנות האלו, אלא אולי הפרעת אכילה כפייתית או קושי לשבוע מכמות ״סבירה״ של אוכל. ומי שקונה מזון מהיר שלוש פעמים ביום הוא אולי מישהו שאין לו זמן לבשל, או שהמזון המהיר עבורו הוא זול יותר מקניה של מוצרים ובישול בבית (בארה״ב מזון מהיר הוא מאוד זול לעומת ישראל).

כך שעצם הניסוי לא ממש מייצג את דרך האכילה האמיתית של אנשים, או את הבעיות של אותם אנשים עם הרגלי אכילה גרועים – ולכן מלבד לנצל את הפרסום של מקדונלדס כדי להתפרסם, הסרט לא עשה שום דבר טוב…

יש הרבה נשים שבונות את הפרסום שלהן בימינו על סמך זה שהן שמנות, והן גאות בכך שהן שמנות ולא מנסות להרזות.

עד שהן כן מנסות להרזות, לא פעם בהצלחה.

שזה כמובן לגיטימי לחלוטין, ולנו אין את הזכות לשפוט אותן או להגיד משהו על ההחלטה הפתאומית כביכול שלהן לרזות. זה הגוף של כל אחת מהן, וזכותן לעשות בו מה שבא להן, אפילו אם הן רוצות פתאום להרזות רק מסיבות אסתטיות. אבל חשוב לציין שלא פעם (וכנראה אפילו לרוב) זה לא נובע מסיבות אסתטיות (או לפחות לא רק מסיבות אסתטיות) אלא גם מצורך בריאותי, במיוחד כשמדובר על נשים בגילאים שהם יותר מבוגרים ולא בנות עשרים ויומיים.

(ולבנות העשרים וקצת שקוראות את זה – הלוואי עלי להיות צעירה כמוכן, כך שהאמירה לא נובעת מזלזול אל מעובדות החיים שגם הגיל יותר קשה לשמור על המשקל ועל אורח חיים בריא)

הקושי שלי הוא שלא פעם ההרזיה שלהן הופכת להיות דוגמא אישית עבור אחרות, במיוחד בכל מה שקשור לאמצעים שהם יותר דרסטיים להרזיה.

בימים האחרונים יש לי דיון מתמשך עם n_lee על הנושא של הרזיה בעזרת ניתוחים ותרופות בתגובות של הפוסט הזה. והיא מזכירה שוב ושוב שתופעות הלוואי של הניתוחים וזריקות הן לא קלות, ויכולות במיוחד במקרה של ניתוחים להוביל לסיבוכים שנובעים למשל מתת תזונה בגלל קושי לאכול מספיק אוכל מזין (שבחלק מהניתוחים יש גם אלמנט של מניעה של ספיגה של ויטמינים ומינרלים). אני אישית מכירה כמה סיפורים של מנותחות שעברו ניתוח מסוג ״מעקף תריסריון״ שהוא ניתוח מאוד דרסטי שעוקף חלק משמעותי מהמעי, והגיעו למצב שבו הן סבלו מבעיות בריאותיות קשות מאוד בגלל מחסור בחלבון. אחת מהן עברה ניתוח תיקון שבו ביטלו חלק משמעותי מהמערף שלה כדי שהגוף שלה יוכל להתחיל לספוג מספיק חלבון, והבניה הגיעה למצב שבו היא היתה צריכה לחיות על משקאות חלבון מהסוג שבודי בילדרים כמו שוורצנגר צורכים כדי שהגוף שלה יקבל מספיק חלבון כדי להתקיים.

לא כל ״משפיענית״ כזו תמליץ באופן מפורש על טיפול דרסטי כמו ניתוח. אבל עצם הצגת סיפור ההצלחה שלה בציון העובדה שהיא בחרה בטיפול כזה או אחר יכול בקלות להשפיע על העוקבות שלה.

זה חלילה לא אומר שהבחירה בניתוח או טיפול תרופתי היא הכרח בחירה גרועה. אבל היא כן חייבת להיות מלווה בידע מעמיק על ההשפעה של הטיפול לטווח הארוך. לא פעם ההחלטה על ניתוח או שימוש בתרופה מלווה בתהליך שאחריו מבינים שהסיכונים ותופעות הלוואי של הניתוח או התרופה שווים כדי לשפר את החיים בעזרת ההרזיה שהם יאפשרו.

וקשה לי המצב שבו מי שעברה את התהליך הזה באופן יסודי גורמת באופן מכוון או לא מכוון שאחרות לא יעברו אותו בצורה כזו ויתבססו על שיקול דעתה ולקיחת הסיכונים שהיא עצמה החליטה שיכולים לא להיות מתאימים להן. כי קל נורא להתלהב מהתוצאות, אבל כשלא מבינים שהתוצאה יכולה להגיע במחיר של הרבה מאוד סיבוכים קשים שאולי יגרמו לה לא להיות ״שווה את זה״ – זו בעיה.

ויש עוד נקודה להזכיר. הצלחה של ניתוחים וכנראה גם תרופות לטווח הארוך עומדת על 50%. זה בערך פי 10 מההצלחה של דיאטות ללא ניתוח או תרופה – אבל זה גם אומר שיש עדיין אחוז כשלונות מאוד מאוד גבוה. וחלק מהתחקיר צריך להיות הבנה של עד כמה מי שבוחרת בניתוח או התרופות ב״סיכון״ להשמנה מחדש, אולי כי הבעיה שלה עם האכילה לא נובעת מרעב מוגזם אלא למשל מאכילה רגשית שהטיפול הרפואי לא פותר.

אז אולי הייתי שמחה שכל משפיענית שבוחרת בדרך הזו – תדע להדריך אנשים להגיע לתהליך שיעזור להם להבין האם הבחירה שלה מתאימה גם להם, בתקווה שכמובן התהליך שלה גם יצליח.