התיירת המקרית

זה הנושא של השרביט החם השבוע, שנשמע קצת דומה לנושא שעלה לפני שבועיים. אני מניחה שהזווית הפעם קצת שונה, ומעלה את השאלה עד כמה התקשורת באמת מדייקת בדיווחים שלה, ועד כמה הם משרתים נרטיב מסוים ולא בהכרח אמין.

חשוב לזכור שלא פעם, אי אפשר לדווח על הכל מטעמי בטחון שדה. יש פרטים שיש צורך שישארו סודיים, לפחות בשלב זה, והתקשורת יודעת שמסיבות חוקיות אבל גם מבחינת שמירה על שיתוף פעולה פורה עם הצבא, היא צריכה לציית לחוקים שלו לגבי דיווחים.

דבר שני, אני חושבת שהתקשורת לא פעם מספקת מסרים לפי דרישות הקהל. אם הקהל מתלהב מלראות כתבים מגיעים לשטח ומצטרפים לכוחות צבאיים ומתנהגים כאילו הם חלק מהצבא – אז זה מה שהתקשורת תספק לצופים שלה כי זה מה שמשתלם לה לספק.

וחשוב לציין שגם שטח ש״נכבש״ כביכול הוא לא בהכרח נטול פלסטינים או אפילו אנשי חמאס, ותמיד יהיו ניסיונות לכבוש את השטח חזרה, ולכן יש בו עדיין קרבות והם לא הסתיימו. אני מניחה שיש בכל הרצןעה לא מעט מקומות מסתו שבהם נמצאים אנשים החמאס, וכמובן שישנה רשת המנהרות הידועה לשמצה שבה המחבלים עדיין מסתתרים, והם עדיין משתמשים בה כדי להכיע לכל חלקי הרצועה כולל צפון הרצועה, וצה״ל עדיין אל מצא או חיסל את כל הכניסות או היציאות ממנה גם בצפון הרצועה. לכן זה לא אומר שדובר צה״ל או התקשורת משקרים גם כשהם מדברים על סיום שלב הלחימה הנוכחי בצפון הרצועה. להיפך – עצם העובדה שמדברים על כך שחיסול החמאס ייקח שנים למרות הקלות והמהירות כביכול שבה צה״ל ״השתלט״ על צפון הרצועה ומתקדם בדרום הרצועה מעידה על עד כמה הלחימה לא מסתיימת ברגע שבו צה״ל כביכול ״שולט״ באיזור מסוים.

מצד שני ברור שלתקשורת יש לא פעם נקודת מבט משלה. יש ערוצים טלוויזיה ועיתונים שבהחלט באים מנקודת מבט פוליטית מסוימת – כזו שמתנגדת לשלטון או בעדו ולכן מציגה את הדברים בהשפעת נקודת המבט הזו. לכן התקשורת היא לא אובייקטיבית, אבל גם להקשיב ״לצד השני״ לא הופך את האזנה או הקריאה או הצפיה לאובייקטיבית כי נקודת המבט ה״שניה״ היא לא הכרח אובייקטיבית בעצמה או מכסה נקודות שחשובות למחשבה אלא רק אג׳נדה אחרת ושונה.

סיפרתי פה בבלוג לא פעם שבגין הגילאים 11.5 – 13.5 גרתי בארה״ב (עם המשפחה שלי כמובן) בניו יורק. מדובר היה על תקופה של אמצע עד סף שנות השמונים, ולמדתי בבית ספר יהודי, אבל כזה שהיה ״פתוח״ לתרבות האמריקנית הכללית, לפחות במובן הזה שהיתה בו ספריה עם ספרים אמריקניים טיפוסיים למתבגרות, וגם מכירת ספרים כאלו פעמיים או שלוש בשנה.

אחד מהספרים שאהבתי לקרוא באותה תקופה היה ספר בשם ״ג׳ין וג׳וני״ של סופרת הילדים האמריקנית הידועה בברלי קלירי.

הספר מובא מנקודת מבטה של נערה בת 15 בשם ג׳ין ג׳ארט. ג׳ין היא נערה ביישנית ושקטה, ויש לה אחות בשם סו שמבוגרת ממנה בשנתיים, וחברה אחת טובה בשם איליין. משפחת ג׳ארט לא ממש עניה, אבל בהחלט לא נהנית מרווחה כלכלית, ולכן צריכה לחשב כל גרוש שהיא מוציאה. לכן ג׳ין וסו לקחו שיעורי תפירה בבית הספר, כדי שהן יוכלו בין השאר לתפור לעצמן בגדים בזול.

ג׳ין ואיליין (ובעצם גם סו) לה ממש מתעניינות ב״בנים״. ג׳ין ואיליין מעריצות זמר שמופיע בטלוויזיה, אבל בזה מתחיל ונגמר העניין שלהן ב״בנים״, לפחות בשלבים הראשונים של הספר.

בערב הראשון של חופשת החורף של בית הספר (שמתחילה קצת לפני חג המולד ומסתיימת בתחילת השנה החדשה), ג׳ין מתארחת אצל איליין ואמא של איליין מציעה לשתיהן להצטרף אליה לנסיעה למועדון מסוים כדי שהיא תוכל להביא לשם כמה קישוטים למסיבת חג המולד מטעם מועדון שההורים של איליין משתייכים אליו שתערך שם יום או יומיים אחר כך. הבנות שמחות להצטרף, ובזמן שאמא של איליין עושה כמה סידורים, הן מתיישבות כדי לצפות בנשף ריקודים רשמי שנערך במקום. פתאום אחד הגברים הצעירים, שלבוש בחליפה רשמית – מבקש מג׳ין לרקוד איתו.

הגבר הצעיר הוא שמיניסט בבית הספר שג׳ין ואיליין לומדות בו, וכשהן מגלות את זה – איליין מעודדת את ג׳ין לחלוף על פניו בתקווה שהוא יגיד לה שלום. זו בעצם משאלה של לא מעט בנות ביישניות שמתאהבות בבחור הכי פופולרי בבית הספר, ורק מעטות זוכות לזה (ורובן זוכות בעיקר ללעג מצד הבחור והחברים שלו). אבל ג׳ין זוכה לצוד את תשומת ליבו של הבחור, ששמו הוא ג׳וני

כמובן שיש לספר שיא: ג׳ין שמרגישה מאוהבת בג׳וני מחליטה להזמין אותו למסיבת הריקודים שסית הספר מארגן בסוף השנה, והוא מסכים. היא אפילו הולכת עם אחותה סו לקנות שמלה ״רשמית״ לאותה מסיבת ריקודים, שאחרי הקניה שלה ג׳ין וסו הולכות לשתות קולה בבית הקפה הקרוב. שם הן מתיישבות ליד שתי נשים מבוגרות שמשוחחות על הבן של אחת מהן, שנערה בבית הספר שלו ״נדבקת״ אליו ממש כפי שג׳ין ״נדבקה״ לג׳וני. אמנם בתחילת השיחה נשמע היה שיש סיכוי שהנשים משוחחות על ג׳וני, אבל גם כשמתברר ששמן של הנער המדובר הוא רוג׳ר – ג׳ין מבינה עד כמה ההתנהגות שלה כלפי ג׳וני היתה בעייתית – בעיקר כי היא מבינה שהוא עצמו לא ממש חיבב אותה באמת, אלא ההערצה שלה גרמה לו להרגיש נעים עם עצמו.

ג׳ין כמובן רצתה לבטל את ההזמנה שלה לג׳וני למסיבת הריקודים – אבל איכשהו הוא הצליח להקדים אותה ולבטל את ההזמנה שלה בתירוץ עלוב ושקרי. איליין מעודדת את ג׳ין לא ״לבזבז״ את השמלה היפה שהיא קנתה אלא להזמין למסיבה את הומר – ידיד לשעבר של ג׳וני שגם הוא נוצל על ידו באופן דומה לג׳ין. כמובן שהם פוגשים במסיבה את ג׳וני עם שמיניסטית נאה יותר, ואז הולכים לביתו של הומר ששם הוא מכין לה מילקשייק ביתי, והם קובעים דייט נוסף בהמשך.

בתור מערה בת 12 -13, אהבתי את הספר כי הוא היה כתוב טוב אבל הסוף קצת עצבן אותי. ספרים וסרטים אחרים (כמו למשל הסרט ״מועדון ארוחת הבוקר״) – הנערה הביישנית תמיד תעבור איזשהו מייקאובר ותמשוך את העין של הנער הכי פופולרי (וכמובן הכי חתיך) בשכבה והם יהפכו לזוג – כביכול כדי להעלות את הבטחון של אותן נערות ביישניות שגם הן ״שוות״.

אבל הספר הזה הוא שונה – הוא מראה עד כמה בעצם מערכת היחסים של ג׳ין עם ג׳וני מעולם לא תהיה אמיתית, ושג׳ין כנראה תצטרך להסתפק במערכות יחסים עם נערים שחברתית ומבחינת מראה חיצוני דומים לה – כלומר נערים ביישנים, לא ממש מקובלים חברתית, ולא ממש נאים. זה כמובן מה שקורה במציאות הרבה מאוד פעמים, גם אם נערות צעירות רבות לא ממש אוהבות את המסר הזה. הספר אמנם מנסה להמתיק את המסר הזה בכך שג׳וני מתברר כטיפוס לא ממש נעים, ודווקא החבר הביישן והלא נאה שלו מתברר בתור טיפוס הרבה יותר ישיר ונחמד, אבל אני לא בטוחה שזה מה שמחפשות נערות…

המסר הזה מתחזק עוד יותר שכשבמקביל להתעוררות של ג׳ין לבני המין הנגדי, אחותה סו גם מתחילה לצאת עם תלמיד מכללה – מדובר על בחור ששתי האחיות הכירו בצעירותן כנער לא נעים ודי דוחה שהתעניין בחרקים, אבל למרות שגם הוא רחוק מלהיות נאה – נראה שהוא התבגר להיות ממש כמו בן הזוג הפוטניצאלי של ג׳ין להיות גבר חביב ונחמד שמעריך את סו, וסו יודעת להעריך את זה חזרה. זה מעורר מתיחות בין האחיות, כי סו נשמעה קצת מתנגדת לקשר של ג׳ין עם ג׳וני בטיעון שהוא לא מספיק טוב בשבילה וכנראה מזלזל בה – ולכן ג׳ין מצידה מנסה להציג מצב שבו ג׳וני ״שווה יותר״ מאותו בחור כי הוא ״נחשב יותר״ בגלל שהוא נאה ופופולרי גם אם הוא לא מעמיק. אבל בתוך תוכה ג׳ין כנראה מבינה שסו בעצם צודקת.

אבל מה שיפה בספר הוא שלג׳וני יש השפעה חיובית מעבר למערכת היחסים הישירה שלו עם ג׳ין. הוא זה שגורם לה להפסיק לחלום על זמרים בטלוויזיה ולהתחיל להסתכל על הנערים סביבה – משהו שלא בהכרח קורה באופן טבעי או בקלות לנערות ביישניות כמו ג׳ין.

מעבר לזה, ג׳ין מתחילה להיות בזכותו של ג׳וני יותר מעורבת בחיי בית הספר – כשהיא למשל מגלה שג׳וני הולך לקריין את מופע הכשרונות של בית הספר, כמי שמשתתפת בשיעורי תפירה בבית הספר, היא מחליטה להצטרף למופע כחלק ממחלקת התלבושות בגלל יכולת התפירה שלה, ונראה שהיא נהנית מהחוויה בלי קשר לנוכוחותו של ג׳וני באיזור (ואולי להיפך – היא נהנית יותר מהקשרים שלה עם השחקנים הרקדנים ושאר הצוות מאחורי הקלעים כשהיא לא לוחצה מנוכחותו של ג׳וני סביבה).

תשמעו, המצב חמור. אפילו חמור מאוד.

אתם יודעים כמה קלוריות יש בסופגניה בודדת? ושאתם יכולים לאכול ענקית של אוכל דיאטטי במקום לאכול סופגניה? ואיך בכלל אפשר לאכול סופגניות בחג, וזה בנוסף ללביבות האיומות והנוראיות שהן שיוב של פחמימות ריקות ויותר מידי שמן שגם אותן אוכלים בכל ארוחה כזו, כשהמחיר הקלורי של כל המאכלים האלו הוא כל כך גבוה?

כבר נשבעתם לעצמכם לא לאכול שום סופגניה או לביבה אלא אם הן אפויות, ושהסופגניות נאפו רק מקמח קוסמין מלא, ושהלביבות לא טוגנו אלא נאפו בעזרת מינימום ספריי שמן, והוכנו מירקות לא פחמימתיים בלבד?

וגם נשבעתם לאכול רק חצי מכל דבר, ולאפשר לעצמכם לאכול את זה רק פעם אחת בחג – ואז להרגיש אשמים שנה שלמה על זה שחלילה העזתם לאכול משהו כזה איום ונורא?

אלו התגובות שתמיד עולות לי בראש כשאני קוראת כתבות כמו הכתבה הזו של עוד דיאטנית שמזהירה אותנו מהאוכל האיום בחג, ומנסה לתת לנו דרכים ״למזער את הנזק״.

העניין הוא שהמאכליםי האלו לא בבהכרח מאוד נוראים. אפשר להנות מסופגניה או שתיים (או אפילו שלוש) במהלך החג אם יודעים איך לשלב אותם בצורה טובה בתפריט היומי שלנו. אפשר גם לעשות יותר ספורט כדי להתמודד עם הקלוריות. ולהכין לביבות ירק לצד לביבות תפוחי האדמה בהחלט יכול להיות נחמד, וכך גם מאכלים כמו מרקים או סלטים כדי שהארוחה תהיה מגוונת יותר ולא תתבסס רק על מטוגנים.

ובגלל שמצד אחד יש יום מגוון הרבה יותר גדול של סופגניות בטעמים שונים, ומצד שני הן יוצאות לשוק מוקדם יחסית והרבה לפני החג – אפשר לנצל את המצב כדי להנות מסופגניות שונות בצורה מדורגת – למשל אחת בשבוע כדי שמי שאוהב את המגוון יוכל להנות מכל הטעמים בלי לפספס כלום, אבל גם בלי צורך ״לדחוס״ את כל הטעמים בשבוע בודד של חג.

אבל למה כל כתבה כזו מלווה בכל כך הרבה איומים ורגשות אשמה, במקום לבוא בצורה חיובית ולספק אין כן אפשר להנות מסופגניות במהלך החג, אבל בצורה שלא מעוררת רגשות אשמה ו״אננטי״, אלא בצורה חיובית ומאפשרת יותר? אני חושבת שאנשים כן מעוניינים במידע תזונתי כדי לאכול בצורה טובה – אבל לא רוצים את רגשות האשמה והאיומים, ממש כפי שלא פעם הם כן רוצים לאכול את הסופגניה ולא את הארוחה הדיאטטית המלאה. וחבל שדיאטניות מנותקות מהמציאות הזו ועדיין מפרסמות כתבות ״מפחידות״ ומלאות איומים במקום כאלו לתמוך בהתנהלות החגים בצורה מפרגנת ומציאותית יותר.