התיירת המקרית

בצבא שירתתי בחיל האוויר.

לא הייתי בהכרח מיועדת לשם מלבתחילה – גויסתי לטירונות כללית, והציעו לי המון תפקידים שרובם עדיין היו בחייל הכללי, ורק תפקיד או שניםי שהיו קשורים לחיל האוויר (ולדעתי שום תפקיד שהיה רלוונטי לחיל הים).

אבל איכשהו הצלחתי להפוך לפקידת מבצעים בחיל האוויר, ושירתתי בבסיס נבטים שנמצא בדרום. אני מודה שהשיבוצים שלנו היו קצת מבולגנים, כי איכשהו בגלל שהקורס שלנו נפל על החגים ובגלל שהמחזור שלנו ״נודב״ להיות שבוע בגבול לבנון כדי לעזור בתורנות בדיקת נשים מדרום לבנון שנכנסו לישראל, המחזור של הקורס שהתחיל אחרינו סיים רק שבוע אחרינו ולא שלושה שבועות כצפוי, ולכן השיבוצים האפשריים שלנו ושלהם הגיעו יחד ולא היה ברור לאן נוכל לבקש – א פשוט נתנו לנו לבקש מהרשימה כולה, בתקווה שנצליח ״לקלוע״ לבסיס שבו יהיה תקן לקורס שלנו.

אני ביקשתי בעדיפות עליונה להיע לבסיס רמון, ובעדיפות שניה לנבטים, במחשבה מוזרה שרמון יותר קרוב לבאר שבע מאשר נבטים, וכך יהיו לי פחות נסיעות. כמובן שטעיתי ולמזלי בסופו של דבר בסיס רמון נפתח רק למחזור שאחרינו – ואותי שיבצו בנבטים.

---

אבל נבטים היה מספיק דרומי ורחוק מתל אביב כדי שלטייסים היו באותה תקופה מה שנקרא ״תובלות״ – כלומר טיסות שהביאו אותם לבסיס בבוקר, והחזירו אותם לתל אביב בערב בכל יום במהלך השבוע. המטוס שהוזמן לתובלות האלו הותאם למספר הטייסים שהזמינו טיסה, ולכן למשל באופן טבעי המטוסים האלו היו לרוב גדולים יותר בראשון בבוקר ובחמישי בערב, ומטוסים קטנים יותר בכל שאר הזמן (חוץ מאולי חגים).

זה יהה משמעותי, כי חיילים אחרים מהבסיס יכלו לעלות על הטיסות האלו על בסיס מקום פנוי, וכמובן לפי דרגה. קצינים ונגדים כמובן קיבלו עדיפות על פני חיילים, אבל מכיוון שהחיילות שהיו אחראיות על התובלות היו בעצם פקידות מבצעים שהופרשו לתפקיד מטעם המבצעים של הבסיס שבו אני שירתתי – הן לרוב היו נחמדות אלינו ונותנות לנו לעלות גם אם היינו לפעמים עוקפות חיל או חיילת בדרגה יותר גבוהה משלנו.

בשלב מסוים, כמה שנים אחרי שהשתחררתי, הסידור הזה בוטל וטייסים היו צריכים להתחיל לנהוג למרכז אם הם באמת רצו לנסוע לתל אביב.

---

הטיסה שהכי זכורה לי היתה אחרי פורים ב 1994, ערב לפני שברוך גולדשיין החליט להרוג פלסטינים בחברון במערת המכפלה.

היינו אז אצל סבתא שלי בצפון, ואני לא זוכרת אם ההורים שלי חזרו במוצאי החג לירושלים ובוקר אחרי הייתי צריכה לחזור לבסיס, או שבוקר אחרי הייתי צריכה לנסוע מהצפון לבאר שבע בשעות מאוד מוקדמות – אבל בכל מקרה כמות הנסיעות הזו בטווח זמן כל כך קצר לא נשמעה לי מפתה. ובכל מקרה אני אוהבת לטוס, אז זו נשמעה לי הזדמנות טובה להנות מטיסה, גם אם זה במטוס צבאי בסיסי למדי.

ולמזלי באמת היתה לי טיסה במוצאי החג – מבסיס רמת דוד.

הסיפור של הטיסה במוצאי החג נבע מזה שבבסיס שלנו התבצע מה שכונה ״קורס אימון מתקדם״, או בקיצור קא״מ. אחרי שהטייסים מסיימים קורס טייס, כל אחד במגמה שלו – הם נשלחים לטייסות השונות לפי התפקיד לחצי שנה נוספת של אימונים. הם אמנם כבר טייסים עם דרגות קצונה והכל, אבל בחצי הראשון של הקא״מ הם עדיין מצופים להגיע לבסיס במוצ״ש ולא בראשון על הבוקר – ולכן בעצם היתה טיסה נוספת במוצאי שבת או חגים עבור אותם קא״מניקים.

למזלי היו אז גם טייסים שגרו בצפון, כי הטיסה יצאה מבסיס רמת דוד שהיה קרוב יחסית לבית של סבתא שלי (שממנו אני בעיקר זוכרת ששמעתי קרקורים של צפרדעים כשהלכתי לנקודת היציאה של הטיסה), עברה דרך בית הספר הטכני בחיפה לאסוף עוד מישהו, ואז עברה דרך בסיס שדה דוב שהיה קיים אז בתל אביב (ומאז פונה) כדי לאסוף את רוב הקבוצה – ומשם סוף סוף טסנו עד הבסיס.

עברתי בדרכי למעונות במבצעים כדי לתת לחיילים שם את הלימונים שקטפתי עבורם מהעץ של סבתא שלי, ורק במעונות הרגשתי שהצטערתי קצת על זה שהם ידעו שאני בבסיס – כי אחרת הייתי יכולה בוקר אחרי להגיע קצת יותר מאוחר ליחידה ולא מוקדם בבוקר. בדיעבד מי שהיה האחמ״ש אמר לי שמבחינתו יכולתי באמת לעשות את זה והוא לא היה אומר כלום, אבל היה כבר מאוחר מידי.

רק בדיעבד התברר לי שהטיסה הזו חסכה ממני גם הרבה מאוד בלגנים: בוקר אחרי ברוך גולדשטיין ביצע את ה]ידוע שלו], ומסתבר שהיו לא מעט השתוללויות בישובים הבדואים בדרך מבאר שבע לבסיס, והבנתי מהחיילים שאלצו לנסוע בה שהחוויה נעה בין לא נעימה למפחידה ממש.

ואיכשהו במזל מאוד גדול ניצלתי מזה.

---

כמובן שהיו לי עוד טיסות זכורות אחרי שאזרתי אומץ להרשם לראשונה. היתה טיסה שבה היו כיסי אוויר נוראיים בטיסה, והטייסים שישבו לידי שהיו רגילים לתנאים כאלו צחקו עלי שפחדתי מהם.

או היתה הטיסה שיצאה מבסיס לוד (שגם הוא נסגר מאז) וכמעט הלכתי לאיבוד כשניסיתי למצוא איך מגיעים לבסיס הצבאי משדה התעופה ה״רגיל״ שבו עצר האוטובוס שהביא אותי לשם.

או היתה טיסה שבה אחד הטייסים שהייתי מאוהבת בו בסתר הציע לי טרמפ הביתה (שנינו היינו ירושלמים), והייתי כל כך נרגשת אבל מבוהלת וביישנית שלא הצלחתי להגיד כמעט כלום בכל הנסיעה, מה שכנראה היה די מתסכל מצידו.

או היתה הטיסה שנחתה בשדה דוב, והיתה לי חברה ששירתה בשדה דוב כחובשת אז קפצתי למרפאה כדי לראות אם היא שם. היא לא היתה אז במשמרת, אבל חברה שלה העירה לי שאחד הכפתורים בחולצה שלי היה פתוח ולא שמתי לב, בדיוק באיזור קריטי… היא היתה ממש לחוצה מזה אבל כיום זה נשמע לי קצת שטותי.

לא פעם הטיסות לא קיצרו לי בהכרח את זמן ההגעה לבסיס – ולא פעם אפילו האריכו אותו כי בבל זאת הייתי צריכה לטוס לתל אביב ומשם לנסוע חזרה לירושלים, במקום לנסוע במסלול יותר ישיר מהבסיס לבאר שבע ומשם לירושלים.

אבל היה לי כיף לטוס בהן, ואולי החוויה היתה שווה את הזמן הנוסף הזה. חוץ מהטראומה של לנסוע עם הטייס החתיך ההוא בלי יכולת לשוחח איתו מרוב מבוכה ובושה.

(מה שכן – הכתיבה גרמה לי להשאר ערה מאוחר ממה שרציתי, ובכך נשארתי ערה עד שהגיעה אזעקה, כך שזכיתי לא להתעורר ממנה – וגם להיות כבר בממ״ד שבו נמצא המחשב והיבור לרשת האינטרנט שלי).

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני אישית כבר שנים לא צופה בחדשות בטלוויזיה – כנראה כי יש דרכים יותר זמינות לקבלת המידע, כמו למשל באינטרנט.

אבל טליק צודק בכך שבחדשות הטלוויזיה יש לא פעם פרשנים שעוזרים לנו להבין את המצב ואת ההקשרים שלו בתמונה הגדולה יותר של האיזור, העולם, ומצב העניינים בשניהם. אבל לא פעם הפרשנים האלו מתבררים כלא ממש מומחים כאלו גדולים – כמו למשל אליהו יוסיאן, אדם שנולד והתחנך באיראן והפך להיות פרשן מבוקש כי הוא הצהיר על עצמו כמומחה מטעם עצמו בליווי כמה הגזמות על שירותו הצבאי ב 8200 (החל מאורך השירות שלו שהיה קצר יחסית לידע שהוא היה אמור להביא, ולה בפרס שהוא טען שקיבל אבל לאף אחד לא זכור שהוא קיבל אותו).

אני גם חושבת שלאורך זמןרבים אומרים שחשיפת יתר לחדשות רק גורמת ליותר לחץ ולפחות שלוות נפש, למרות שכביכול הצפיה בהן אמורה לתת לנו ידע שבעזרתו נוכל לדעת מה קורה וכך כביכול להרגע כי אנחנו ב״שליטה״. אבל בעצם מלחמה היא מצב שבו אנחנו לא בשליטה – ולכן בעצם החדשות הן לא תחליף לכך.

מצד שני, בניגוד אלי יש הרבה כאלו שצופים בערוצי החדשות השונים, לרוב אלו שהם הכי מתחברים אליהם. יש למשל אנשים כמו האבא שלי שפשוט רגילים לקבל כך את החדשות שלהם דרך הטלוויזיה. אחרים פשוט ״מתחברים״ לעיתונאים או פרשנים מסוימים, ולכן מעדיפים לצפות בהם וכך לקבל ולעבד את החדשות שלהם.

וכמובן שיש דרך אלטרנטיבית לצריכת החדשות והפרשנות שלהם: צפיה בתוכניות בידור כמו ״ארץ נהדרת״ שמעבדות את החדשות בצורה קומית ומוגזמ, אבל אולי בהרבה מובנים הרבה יותר קל לאנשים להתמודד איתן כך.

אבל אני חושבת שלאורך זמן, ואחרי כמה שבועות של מלחמה, אני ושאר האנשים סביבי כבר חזרנו להרגלי הצפיה וצריכת החדשות שלנו מלפני המלחמה.

החוויה המשפחתית הישראלית כל כך חזקה – שבעיני רבים ״להיות לבד״ בחגים נשמעת חוויה איומה ונוראית.

בתקופה שבה הייתי רילוקיישן בארה״ב, לא ממש הרגשתי כך. אמנם השתדלתי לחזור לארץ לפסח בכרטיס הטיסה שהחברה מימנה לי כחלק מהרילוקיישן כדי לחגוג עם המשפחה שלי את ליל הסדר, אבל את רוב החגים האחרים ביליתי לבד, וזה לא ממש הפריע לי – כי בעצם מלבד כמה שיחות טלפון לארץ ואולי לשלוח לסבתא שלי זר פרחים מרחוק מידי פעם (הרגל שבן הדוד שלי שעבר לאנגליה הרבה שנים אחרי היה גם עושה בהשראתי), לא ממש חגגתי אותם.

אני חושבת שהפעם היחידה שזה הפריע לי היתה כשהנושא עלה איכשהו מול אחת המנהלות באתר שבו עבדתי, וראו שלא נוח לה עם התזכורת שאני אהיה לבד בחג וכנראה שהיא לא היתה מעוניינת להיות זו שתעזור לי למצוא סידור (שאני אישית בכלל לא חיפשתי).

אבל בארץ תמיד היתה לי מסגרת משפחתית, גם כשלפעמים לא ממש חיפשתי אותה באופן פעיל. למשל בפסח 2008, ההורים שלי החליטו לטוס לטיול בסין, והם דאגו מראש לשוחח עם סבתא שלי שאתארח אצלה, וששתינו נחגוג אצל דודה שלי בקיבוץ (וגם הצטרפתי לארוחת צהרים יום לאחר מכן אצל דוד שלי, אחיה של הדודה שאיתה חגגנו את ליל הסדר).

---

לאחי ואחותי יש משפחה מורחבת די גדולה כי שניהם נשואים, ויש להם ילדים. אני מניחה שגם אם נוצר מצב שבו האחים והאחיות של גיסי או גיסתי כולם חוגגים בצורה שלא תאפשר למשפחות הגרעיניות של אחי ואחותי להצטרף אליהם (והסיכוי הזה די נמוך) – תמיד יש להם את האפשרות פשוט לחגוג בבית עם הילדים.

אבל אני לא נשואה ואין לי ילדים, ואני לרוב חוגגת את החגים עם ההורים שלי. ועד לאחרונה זה לא ממש הפריע לי, בעיקר כי לא ממש חשבתי על זה שהמסגרת המשפחתית הזו שלי הולכת להשתנות וכנראה להעלם במובן מסוים תוך כמה שנים, כתלות במצבם הבריאותי של ההורים שלי.

זה כנראה נובע מהעובדה שלמזלי זכיתי שאחת הסבתות שלי תחיה עד כמעט גיל 100, והיא הלכה לעולמה רק לפני שנה וקצת. לכן היה לי כנראה קשה לחשוב על העובדה שההורים שלי כבר הפכו להיות הדור המבוגר של המשפחה, לא רק באופן יחסי אלא באופן די מוחלט. אבל ההורים שלי בהחלט מבוגרים – אבא שלי הולך להיות בן 80 עוד שנה וקצת, ואמא שלי צעירה ממנו בשנתיים וחצי.

ויש סיכוי שעוד 4 – 5 שנים, כבר לא אוכל לחגוג עם ההורים שלי, ואצטרך למצוא מסגרת אחרת – או להיות זו שאחיה ואחותה מרגישים חובה להזמין אותה לחגוג איתם גם אם קרובי המשפחה שלהם יאלצו להזמין אותי.

---

ברור לי שזו לא בעיה רק שלי, ויש לא מעט אנשים אחרים במצב דומה.

לפני המון שנים יצא לי להכיר דרך פורום באינטרנט אישה מבוגרת יחסית שהיתה גרושה עם בן אחד, שגם הוא גר בחו״ל. ההורים שלה לא היו בחיים, ואמנם היתה לה אחות אבל לאחות היתה משפחה מורחבת משלה ולא תמיד יכלה לחגוג חגים עם אותה מכרה.

אותה מכרה בסופו של דבר חגגה הרבה מאוד חגים במסגרת חברתית שהיא מצאה לעצמה עם השנים (כנראה של נשים בסטטוס דומה לזה שלה), ואני מניחה שבמובנים מסוימים אני כנראה הייתי משתלבת במסגרת הזו שלה לאורך זמן אם הקשר בינינו היה נמשך ומעמיק.

---

חלק מסוים מהבעיה נובע מזה שאני לא ממש קרובה לאחי ואחותי.

יש לי אחות שצעירה ממני בשלוש שנים, ואח שצעיר ממנה בעוד שש שנים. בגלל הפרש הגילים ביני לבין אחי בקושי גדלנו יחד, ולמרות שאנחנו בקשר ברמה היומיומית אני חושבת שאנחנו לא ממש קרובים, למרות שאני מיודדת עם גיסתי.

אני ואחותי לא קרובות ולא חברות, כנראה כי כילדות רבנו הרבה וההורים שלנו לא ניהלו את היחסים בינינו בצורה טובה בלשון המעטה. הם תמיד ציפו ממני בתור הגדולה לוותר, מה שגרם למרמור אצלי ולפינוק שלה עד שרשרת של אירועים שגרמה לזה להתפוצץ כששתינו כבר היינו בגיל ההתבגרות.

וצחוק הגורל הוא שאחותי פעם התלוננה לאמא שלי שמאוד מפריע לה שאנחנו לא משפחה שהיא מאוד קרובה – למרות שהיא עצמה לא בהכרח עשתה משהו כדי לנסות ליצור את הקרבה הזו.

האמירות האלו של אחותי הגיעו בתקופה שבה היא התכוננה לחתונה שלה, וראתה איך המשפחה של גיסי מאוד קרובה וכביכול הרבה יותר ״משפחתית״. זה משהו שקיים במשפחה של גיסי עד היום, למרות שכיום אחותי מבינה שמאחורי החזות הקרובה יש לא פעם גם מתחים, ולא הכל נפלא וכולם חברים מאחורי הקלעים.

אבל אחותי למשל לא ממש ניסתה ליצור קשרים יותר חזקים בתוך המשפחה שלנו. והיא יכלה בקלות למשל לנסות להעזר בי יותר בתכנון החתונה שלה, אבל אני בסה״כ הייתי עוד אורחת בחתונה ותו לא, ואפילו כשהגיע הזמן לזרוק את הזר – היא קראה לחברות הרווקות שלה אבל לא לי.

---

ויש את הפן החברתי.

בתור ילדה היו לי חברות – אבל היו לי לכל היותר 2 – 3 חברות קרובות, כשבדיעבד אני חושבת שהן לא תמיד הן ראו בי חברה קרובה כמו שאני ראיתי בהן. בחטיבת הביניים והתיכון גם החברות האלו היו מכיתות מקבילות ולא מהכיתה שבה אני למדתי – או ממסגרות מחוץ לבית הספר כמו למשל קורס מד״א וההתנדבות שלי במד״א בשנתיים האחרונות שלי בתיכון.

אני חושבת שהשירות הצבאי שלי בהרבה מובנים אפיין את המסגרות החברתיות שלי בתור מבוגרת: האנשים ששירתו איתי (או למדו איתי, או עבדו איתי) מאוד חיבבו אותי, עד כדי כך שבסוף השירות הצבאי שלי החיילות והחייל ששירתו איתי קנו לי מתנה מאוד יפה ומרשימה. היה אפילו אירוע שבו חיילת הועברה מהיחידה שלנו אחרי שהיא לא הסתדרה חברתית ומקצועית, והקש ששבר למפקדים שלנו את גב הגמל היה אירוע שבו היא אפילו הצליחה לריב איתי.

אבל לא היו לי חברות של ממש ביחידה שלי, אולי חוץ מחיילת אחת ששירתה אצלנו תקופה קצרה אחרי שהיא הועפה מההשלמה החיילית של קורס קצינות, אבל לא השתלבה ביחידה לאורך זמן והועברה למקום אחר.

אותו דבר קרה לי במקומות העבודה השונים שעבדתי בהם – תמיד היה לי עם מי לאכול צהרים וחיבבו אותי, אבל לא יצרתי חברויות שגלשו מעבר למקום העבודה.

אני חושבת שהחריגה היחידה היתה תחילת הלימודים שלי לתואר – התחברתי עם כמה חברות וידיד אחד, אבל איכשהו הקשרים האלו התמסמסו עם הזמן, ואלו שנשארו הפכו למרוחקים יותר כי בסופו של דבר מצאנו את עצמינו גרים במקומות די רחוקים אחד מהשני, ובנינו לעצמינו חיים של עבודה ומשפחה וילדים שלהם שהפכו את הקשר ליותר רחוק.

אני זוכרת למשל את אחת החברות שלי מהתואר היתה חברה מאוד טובה שלי והקשר שלנו היה מאוד קרוב. אבל היא גרה עם אמא שלה (בניגוד אלי שלמדתי רחוק מההורים שלי וגרתי עם שותפים), ובשלב מסוים אמא שלה החליטה שהיא לא סובלת אותי והתנהלה כלפי בצורה תוקפנית. החלטתי לכתוב לחברה הו מכתב על כמה המצב לא נעים לי, ובאופן טבעי היא ניתקה איתי את הקשר (למרות שכצעירה ותמימה אולי קיוויתי קצת שהיא תצליח למצוא פשרה ביני לבין אמא שלה).

בדיעבד נתקלתי בה שוב כמה שנים אחר כך במסגרות שונות באינטרנט. מסתבר ששתינו התחברנו לצילום וטיולים (ואם היינו נשארות חברות היינו כנראה נהנות מהתחביב המשותף), אבל בשנים האחרונות גיליתי שהיא הפכה לטבעונית מאוד מיליטנטית מה שהיה מאוד מפריע לי.

והיה כמובן את ״הסיפור המוזר עם ר״ שכבר כתבתי עליו בעבר.

---

ואולי גם עצם העובדה שאני לא נשואה ואין לי ילדים מקשה עלי למצוא מסגרות חברתיות, כי רוב הנשים (ובאופן כללי האנשים) בני גילי הם נשואים (או גרושים אבל במערכת יחסים) עם ילדים, ואין לי הרבה במשותף איתם.

אבל עדיין נותרה לי השאלה מה יקרה איתי הלאה בשבתות והחגים…

סוזן בלק היתה השלישית מבין ארבעה ילדים. אמא שלה סבלה משבץ די מהר אחרי הלידה של אחיה הצעיר של סוזן, וטופלה לאורך השנים במוסדות שונים. אבא של סוזן טיפל בילדים, כשאחותה הבכורה ניסתה להיות מעין אמא לסוזן ושני האחים שלהן.

הזכרון הראשון של סוזן היה כשהיא וחברה הכינו כריכים של חמאה וסוכר, משהו שהחברה לימדה אותה. אבל למרות העובדה שהזכרון הראשון של סוזן קשור לאוכל (ועוד לאוכל שנחשב למשמין ולא בריא), היא היתה ילדה רזה כי היא היתה מאוד פעילה. בתור אישה צעירה בת עשרים ומשהו היא גם היתה מרימת משקולות מקצועית וממש ממש רזה.

אבל בגיל שלושים בערך היא התחילה להשמין. זה התחיל מטיפול פסיכולוגי שהיא בחרה לעבור כדי להתמודד עם התחושות הגרועות שלה כמי שגדלה ללא אמא. אחרי אחת הפגישות היא ניגשה למאפיה כדי לקנות שש עוגיות, שהיא אכלה ״על המקום״. עם הזמן היא התחילה לאכול יותר ויותר, גם אחרי שבשלב מסוים היא הפסיקה את הטיפול הפסיכולוגי.

לקראת סוף שנות השלושים שלה, סוזן הגיעה למשקל של 468.1 פאונדים, או 212 ק״ג.

---

בתחילת הספר שסוזן כתבה על ההרזיה שלה, היא מספרת על נסיעה לארוחת ערב משותפת עם חברה. סוזן הרעיבה את עצמה לכל אורך היום לקראת הארוחה במסעדה כדי כביכול לאפשר לעצמה לאכול אוכל עשיר יותר במסעדה, אבל זה בעצם פעל לרעתה כי במהלך הנסיעה למסעדה הרעב שלה הפך להיות בלתי נסבל עד כדי כך היא התחילה לחפש ברכב שקית של חטיף מלוח כזה או אחר שהיא היתה בטוחה שהיא לא סיימה. החיפוש כל כך מעסיק אותה שהיא כמעט גורמת לתאונת דרכים עם רכב אחר.

לאורך הארוחה, החברה מאוד לחצה על סוזן להיות ״טובה״ בכל מה שקשור לאכילה. סוזן ״מרשה לעצמה״ לאכול רק לחמניה אחת מתוך שלל הלחמניות שהוגשו להן בסלסלה, אבל אז מחסלת את שאר הלחמניות כשהחברה שלה הולכת לשירותים. היא מקווה שהמלצר ימלא מחדש את הסלסלה לפני שהחברה שלה חוזרת כדי שהיא לא תחשוד שהיא אכלה את כל הלחמניות.

מנה עיקרית אחת לא מספקת את סוזן כי היא רגילה לאכול כמויות הרבה יותר גדולות, אבל לא נעים לה להזמין מספיק אוכל בגלל החברה. וכדי כביכול להוסיף חטא על פשע – החברה מציעה ששתיהן יזמינו קינוח יחד, אבל כל אחת תאכל רק כפית אחת או שתיים ממנו כדי ״לאכול בשליטה״. סוזן מסרבת, וכבר מאחלת ״להפטר״ מהחברה כדי שהיא תוכל ללכת ולאכול ״כמו שצריך״, אבל החברה מתעקשת להשאר ולשוחח, ואולי אפילו לצאת להליכה משותפת באיזור המסעדה.

כשסוזן סוף סוף מנפנפת אותה, סוזן יוצאת לסיבוב הג׳אנק פוד הלילי שלה. היא עוברת בכמה מסעדות ג׳אנק פוד שונות כדי לרכוש כריכי טונה או כריכי דג מטוגן (ומידי פעם המבורגר) – כמובן עם שתיה וצ׳יפס. רק 4 – 5 ארוחות כאלו גורמות לה לשבוע. האירוע הוא לא חד פעמי – אלא מעין טקס עבורה כל ערב אחרי שהיא מסיימת את יום העבודה שלה. היא לא יוצאת מהאוטו אלא רק עוברת דרך נקודת האיסוף מהרכב, די שלא יראו אותה וידעו כמה היא שמנה.

יש לה גם הרגל שבשעות הצהרים היא מזמינה שתי ארוחות ענקיות – אחת ממסעדה סינית והשניה מפיצריה. בשני המקרים השליחים כבר יודעים להשאיר לה את האוכל במטבח בלי שהיא תצטרך לגשת אליהם.

---

סוזן לא ממש מבינה כמה היא שמנה, אלא רואה בעצמה ״מלאה״ לכל היותר. היא לא מבינה למה גברים שהיא פוגשת (כי היא נואשת להתחתן ולהביא ילדים) נרתעים ממנה ונעלמים לה אחרי פגישה אחת.

למזלה של סוזן, בשלב מסוים רופא הזהיר אותה שבגלל המשקל שלה – היא עלולה לחטוף שבץ. עצם העובדה שהוא השתמש ספציפית בשבץ, שהיה מה שגרם לאמא לה להיות נכה – גרם לסוזן להתעורר ולעבור למעין מרכז של דיאטת כסאח שנוהלה על ידי רופאים (המרכז הספציפי נסגר מאז, וכבר בספר עולה הטיעון שהחשש שהוא ייסגר כבר עלה בתקופה שבה סוזן היתה בו).

אבל סוזן ממשיכה לזלול עד הרגע האחרון. היא אפילו כועסת על אחותה הגדולה שהתעקשה ללוות אותה במעבר כדי לעזור לה במעבר לעיר שבו נמצא המרכז להרזיה, כי הנוכחות של אחותה לא אפשרה לסוזן לזלול כאוות נפשה בדרך לשם. ברגע שאחותה חוזרת הביתה – סוזן מבלה את הימים שלפני ההצטרפות שלה למרכז בזלילה בלתי פוסקת, במקום לארגן את החפצים שלה בבית החדש שלה.

אבל אז ברגע שהיא מתחילה – היא מיד נכנסת למשטר דיאטת הרעבה ממשית – שבשבוע או השבועיים הראונים היא נאלצת להסתפק בתפריט של 800 קלוריות (שבהמשך עולה ל 1400). הדיאטה עשירה בפחמימות ודלה בשומן – ועיקר השנאה בשיטה הוא לכל מה שמכיל מלח.

סוזן שהתה במרכז שנתיים וחצי, ורזתה 113.5 ק״ג. המשבר היחידי שיא מספרת עליו היה סביב יום ההולדת הארבעים שלה, שבו המשפחה שלה באה להתארח אצלה לבערך שבוע. הערה של אבא שלה עד מה האוכל הדיאטטי שהיא הכינה לכל המשפחה חסר טעם (כי הוא לא רגיל לאכול כמויות נמוכות כאלו של מלח) כשבמקביל הוא לא אמר לה שהוא גאה בה סביב ההרזיה הגדולה שלה גרמה לה לחזור להרגלים הגרועים שלה למשך שבוע – ולעליה מטורפת של 18 ק״ג. בערך חצי מהעליה נבעה מצבירות נוזלים כי האוכל שהיא אכלה במהלך השבוע הזה היל כמויות גדולות עבורה של מלח, אבל חצי ממנו נבע מכך שהיא חרגה ממסגרת ההרזיה המאוד דלה שלה.

---

כמו מרזים רבים, סוזן מתייחסת לשיטת ההרזיה שלה כדברי אלוהים חיים – כלומר השיטה ״הכי טובה״ ו״הכי בריאה״ להרזיה. אמנם יש בשיטה היבטים בריאים (ישש בהדגש מאוד גדול על הפחתת מלח), אבל רבים רואים בה מאוד קיצונית גם מבחינת כמת הקלוריות הדלה שבה (במיוחד ב״שלב הראשון״ מבין שניים שבו אוכלים פחות מאלף קלוריות ביום), וגם בכך שהיא שמה גדש דול מידי על פחמימות ופחות על חלבונים – ואוסרת כמעט לחלוטין על שומנים.

גם סוזן עצמה כל הזמן מספרת על כך שהיא אוכל כל היום פסטה וירקות – ואפילו נותנת מתכונים. היא ממליצה על ״פינוק״ בצורת שתיה תוססת דיאט ששותים בכוס יפה (היא צמה אוהבת כזו בטעם תפוז). היא ם ״מכריזה״ שכדי לרזות כל אחד חייב לשור את שירותיו של מאמן אישי כדי להתאמן כדי ליצור מחוייבות, משהו שרחוק מלהיות נכון עבור רוב האנשים.

אבל יש לוזן בסוף הספר תובנה אחת נכונה ומעניינת: כשהיא עומדת לחזור מהמרפאה הביתה, היא כותבת מראש מכתב לחברים והמשפחה שמספרת על התהליך שלה – ועל כך שחלק חשוב מהתהליך שהיא עברהה הוא בכך שהיא כבר לא תאכל יותר בסתר במכונית שלה או לבד בבית. ולכן חשוב לה לבקש מהקרובים אליה לא להעיר לה על מה שהיא בוחרת לאכול – גם אם מדובר על אוכל מאוד משמין או על כמויות שנראות להם מאוד גדולות. היא מבינה שלא פעם התנהלות כזו נובעת מרצון לעזור לה, אבל היא מסבירה שעבורה מדובר על התנהלות שגורמת יותר בעיות מאשר עוזרת.

(הערה למוטי: אתה מוזמן לקחת את הנושא הזה לשרביט החם אם הוא מוצא חן בעיניך, זה יכול להיות רעיון מעניין, במיוד עכשיו בתקופת המלחמה אולי?)

בהמשך לכמה רשומות שכתבתי בשנה או השנתיים האחרונות, אני חושבת שהפעם האחרונה שבה הייתי באמת מאושרת – היתה כשגרתי בהרצליה. היו כמה גורמים שתרמו לזה – עבדתי בעבודה שאהבתי, רוב הזמן עם מנהלת שגם אהבה אותי (ואז עם מנהל שהיה מעניין לעבוד איתו). רזיתי לא מעט עוד לפני שעברתי להרצליה, אבל בהרצליה התחלתי גם לבצע פעילות גופנית באופן סדיר, ומעבר לזה גם ההרזיה המשיכה והפכתי ממישהי שמנה באמת למישהי שהיא שמנה ברמה סבירה יותר שיש לה תקווה להפוך למישהי ״נורמלית״.

היה לי גם כיף כי גרתי בשכונת נוף ים, שהיתה בחלק הצפוני של העיר ליד החוף, בהמשך הצפוני להרצליה פיתוח אבל היתה שכונה הרבה פחות עשירה ולכן הרבה פחות פלצנית, למרות שעם הזמן התחילה להיכנס לשכונה הרבה יותר אוכלוסיה צעירה ואיכותית שהפכה את השהות בה לנחמדה עם בתי קפה שונים במרכז הקניות שהיה ליד הבית שלי.

והיתה במרז המסחרי הזה גם מרפאה וטרינרית שבה טיפלו בטושי שלי, והייתי מיודדת עם הצוות, וגם עם מאכילת החתולים השכונתית. ומידי פעם היו בו גם כל מיני אירועים של מכירות של דברים יד שניה שהיו נחמדים.

והשכונה גבלה בחופים הצפוניים של הרצליה – אבל גם בשדות שהובילו לכיוון ארסוף (שהיתה בהם את הגלריה הירוקה) ולכיוון הגן הלאומי חוף השרון, והיה כיף לטייל בהם כשמזג האוויר היה נעים, במיוחד בתקופת הפריחה (כולל בסתיו שאז פרחו שם חצבים).

---

הקטע המוזר הוא שאני לא זוכרת שהערכתי מאוד את האושר הזה באותה תקופה.

התרכזתי יותר בקולגה שהיתה לי שקינאה בהצלחה שלי, וניסתה להכשיל אותי. גם אחרי שהיא פוטרה היא ניסתה עד הרגע האחרון להוציא אותי רע בכך שלמרות שהיא התחמקה ממני לכל אורך היום האחרון שלה בעבודה – היא אמרה למנהלת שהיא ניסתה לדבר איתי כדי ליישר בינינו את ההדורים – ואני לא רציתי והץחמקתי ממנה כל היום. הקטע המוזר באמת הוא שכנראה שעכשיו כשעברתי לרמת גן, אני מתגוררת יחסית קרוב אליה ויצא לי כמה פעמים להתקל בה ברחוב. היתה אפילו תקופה שההתקלות הזו קרתה פעם בכמה ימים כשהיא עברה ליד הבית שלי, כנראה בדרך לעבודה – ועד היום היא מתעלמת ממני לחלוטין.

וגם התרכזתי בעצבים על בעל הדירה שלי, או יותר נכון על הבן שלו. בעל הדירה היה אבא מבוגר וחולה, שהבן שלו שמעולם לא התחתן נשאר לגור איתו ולטפל בו, והיה גם זה שעבד מולי. ולרוב הם עזבו אותי בשקט אבל היו מידי פעם תאקלים – למשל כשהמקרר שלי התקלקל והם היו אמורים לשלם על התיקון אבל ניסו לסחוט אותי על זה. או היתה פעם שהם ניסו ממש בכוח שהעובד הזר של האבא ינקה את הדירה שלי. או כל הפעמים שהם נכנסו בלי רשות לדירה – ואז מצאו תירוץ להיכנס באופן רשמי אם הם רצו להתלונן על משהו. מעולם לא היתה לי הוכחה לזה שהם נכנסו לדירה בלי רשותי חוץ מהעובדה שבכל פעם שהם רצו להגיד משהו הם מצאו סיבה ״לגיטימית״ להיכנס ואז באופן כביכול ״ספונטני״ הם גילו משהו שהפריע להם.

וכמובן שהייתה לי ההרזיה שלי שהצליחה – ובפעם הראשונה בחיים שבה הצלחתי להתמיד בשגרת כושר וממש לראות לאורך זמן תוצאות. ויש משהו מאוד כיפי בתהליך הזה כשהוא מאוד ראשוני, כי בעצם אין תקופה אחרת של ״להיות בכושר טוב״ שאפשר להשוות את עצמינו אליה, אלא רק את עצמנו ברמת כושר נמוכה משמעותית, וכל יום הוא קצת יותר טוב מהיום הקודם.

במאמר מוסגר חשוב לי לכתוב שכשמגיעים לרמת כושר כזו ואז יורדים ממנה, יש תמיד קושי מסוים בכך שמנטלית אנחנו זוכרים שפעם יכולנו למשל ללכת מהר יותר ורחוק יותר, או להרים משקולות כבדות יותר, ועכשיו אנחנו לא, וזה מתסכל. וצריך להתגבר על תקופה מסוימת של יותר ממה ימים שבה תריך להתמודד עם התסכול הזה כדי לראות התקדמות שוב ולקבל השראה ממנה.

ובין לבין החתולה שלי טושי היתה חולה בכל מיני סנמפטומים מוזרים שהתגלו כאסטמה של חתולים, והיא הפכה להיות תלויה בכדורי סטרואידים כי היא סירבה לתת לי לתת לה טיפול בעזרת משאף מיוחד לחתולים שהיה לא נוח ומפחיד עבורה.

---

אני שוכרת גם את ״היום המאושר האחרון״ שלי – היום האחרון שבו עבדנו במשרד בהרצליה, לפני שעברנו למשרדים אחרים (מה שגרר את המעבר שלי לרמת גן, את העבודה שלנו לאיזור תעשייה אחר, ואותי לצוות אחר עם מנהלים אחרים שלא היה לי טוב איתם).

בערב שלפני האחרון שני קולגות הזמינו אותי באופן ספונטני להצטרף אליהם לבירה אחרי העבודה. ביום האחרון עצמו הלכתי בבוקר לשחות (וזו היתה הפעם האחרונה שבה שחיתי או בכלל הלכתי לחדר הכושר ומשם המשכתי למשרדים ה״ישנים״ שלנו), עבדתי חצי יום – ואז כולנו היינו צריכים לגור בצורה מסודרת את המחשבים שלנו, ונפגשתי עם אמא שלי לארוחת צהרים בג׳ירף. אחרי הארוחה יצאנו לסיבוב בחנות רהיטים ליד המסעדה שהתבררה כיקרה מאוד.

אם אני זוכרת נכון שוב הצטרפתי לשני הקולגות ששוב ישבו לבירה אחרי העבודה, ומשם המשכתי הביתה וביליתי זמן בשיחה עם השכנה שעבדה בדואר והאכילה חתולים שאיתה התיידדתי בשנים שלי בשכונה.

בערב נסעתי לקניון כדי לשים את הסים שלי בסמארטפון החדש שקניתי, זה שהחליף את הנייד המאוד מיושן והכי זול בחנות שרכשתי שמונה שנים לפני כן כשחזרתי לארץ מארה״ב.

הרבה מאוד רגעים קטנים ופשוטים.

---

אני לא חשובת שהחיים שלי כיום בהכרח גרועים יותר במובנים הגרועים יותר של החיים, אבל אני כן מרגישה שחסרים לי הדברים החיוביים.

איכשהו במשך הרבה מאוד זמן אני תקועה בעבודה שאני פחות מרוצה ממנה, ובמשך תקופה ארוכה גם עבדתי רחוק מהבית מה שהקשה עלי לקיים איזושהי פעילות אחרי שעות העבודה, בעיקר כי הייתי מתעוררת מוקדם כל בוקר כדי ללכת לחדר הכושר – חדר כושר שונה מזה שהתחלתי בו שהיה בדרך לעבודה שלי.

וכמובן עולה השאלה – מה יגרום לי להרגיש שוב מאושרת, והאם אדע לזהות את זה?

בשלב זה אין לי ממש תשובה ברורה לזה.

פעם מזמן כשהייתי בצבא, יצא לי לרכוש ספר במחיר מוזל בשם ״שלושה שבועות של סתיו״ שכתבה יעל דיין.

מדובר על ספר שעוסק במלחמת יום כיפור. המלחמה תפסה משפחה צעירה שבה האב היה בעברו קצין ביחידה מיוחדת, והוא גויס חזרה לצבא (כשאנחנו מגלים בדיעבד שהוא ויס כדי לחלץ מרגל ישראלי בקהיר). הספר מתמקד בתחיל באישתו עמליה שהחליטה להתנדב ביחידת הכוויות בבית החולים המקומי (כנראה בתל אביב) במהלך הלילות כעוזרת לא מקצועית כדי לתרום למאמצי המלחמה. היא בעיקר משוחחת עם הפצועים ועוזרת במשימות קטנות למיניהן, ובעיקר מספרת על הדינמיקה שבמחלקה במהלך המלחמה, בין השאר בתמיכה באמא של אחד הפצועים שהיתה אישתו של מי שהיה המאהב של המתנדבת לפני מלחמת ששת הימים ונהרג בה.

הציר שסביבו נע הסיפרו הוא בחור שנשרף בכל גופו ולא ידוע מי הוא – ולא מצליחים לזהות אותו. רק בסוף הספר בעצם מגלים שהבחור הוא אותו מרגל שבעלה של עמליה חיפש במצרים, שברח חזרה לישראל קצת לפני תחילת המלחמה והתגייס להלחם בלי שהמפעילים שלו היו מודעים לכך.

אבל הספר מנסה להעביר גם את האווירה בעורף של המלחמה, במיוחד בשלב שבו יש נפילת מתח מסוימת, עד כדי כך שעמליה מתבקשת להפסיק להגיע להתנדב בלילות כי כבר אין בה צורך כי מתחילה במובן מסוים ״חזרה לשגרה״, גם אם בשלב מסוים תהיה רעידת אדמה פוליטית וצבאית לאור האירועים שקרו בתחילת המלחמה.

---

ההשוואה של מלחמת יום כיפור למצבנו היום היא מאוד ברורה – מעבר לתאריך ה״עגול״ של הפרש של חמישים שנה (ויום), גם הפעם היו לא מעט פאשלות ברמה המדינית והצבאית שהובילו למבצע שגם הפעם הפתיע את ישראל, גם אם הצבא התאושש והגיע להישגים מאוד יפים בעדה (עד שהתחילה הפסקת האש).

אני אישית זוכרת עדיין את חוסר הודאות של היום הראשון ובמיוחד של הבוקר הראשון לפני שהתחילו לזרום הידיעות הרשמיות על מה בדיוק קורה ועל החדירה ליישובים השונים (החל מהקיבוצים וכלה בערים) ועל פעילות המחבלים בהם. ואז מצד אחד רצו שמועות לא מבוססות שלא היה ברור אם הן נכונות או לא – ומצד שני המנהיגים דיברו על מלחמה ארוכה ולא על ״סתם״ עוד מבצע, ולא ממש היה ברור למה.

הדבר החריג היחידי בעיני היה שבעצם האזעקות שהתחילו מוקדם בבוקר היו מפתיעות כי לא היתה מתיחות מיוחדת שהיתה אמורה להוביל אליהן. במקרה הייתי ערה מוקדם באותו בוקר ודקה או שתיים לפני שהאזעקות הופעלו אצלנו ברמת גן – חשבתי ששמעתי הדים של יירוטים או נפילות של טילים מאיזורים אחרים (כששקט בחוץ אנחנו יכולים לשמוע הדים של פיצוצים מאיזור חולון ובת ים ואולי אפילו ראשון לציון בדרום ולא מעט מהשרון בצפון) אבל זה לא נשמע לי הגיוני עד שלא התחילו אזעקות אצלנו.

ואכן היו לנו כמה אזעקות באותו יום, וגם בימים והשבועות הבאים היו לנו לא פעם לפחות אזעקה אחת ביום, ולפעמים אפילו יותר. אבל עם הזמן ״התרגלנו״, ועם התקדמות המבצע ובמיוחד הכניסה הקרקעית השיגורים פחתו בגלל הפעילות של צה״ל.

לכן במובן מסוים רבים כבר חזרו ל״שגרה״, והמלחמה הפכה להיות רחוקה יותר עבור כולנו (מלבד האנשים שאיבדו את היקרים להם כי הם נהרגו או נחטפו).

---

אבל עכשיו יש הפסקת אש שכרוכה בשחרור חטופים, ועד כמה שהשחרור עצמו מאוד משמח את כולנו (גם אם הוא חלקי מאוד, וכמובן שיש דאגה גדולה לגורלם של החטופים שנשארו מאחור) – יש בהפסקת האש הזו משהו שמאוד מפחיד אותי.

פרשנים רבים מדברים על כך שתהיה נסיגה מסוימת בהישגים של צה״ל בכך שמאפשרים לחמאס להתאושש ולהתארגן מחדש, אבל בעצם מה המשמעות של זה? האם מדובר רק על קושי בלחימה וסכנה מוגברת לחיילים?

אחד החששות שלי הוא שהחמאס גם מתכנן לשקם את מערך הטילים שלו כדי להחזיר לעצמו את היכולת לשגר הרבה טילים בתדירות גבוהה כפי שקרה בתחילת המלחמה (ואולי אפילו ״להשתפר״), ושתהיה לחמאס מוטיבציה ״לשבור״ באופן מפתיע ובלתי צפוי את הפסקת האש בתקיפה כזו על העורף. אמנם מדברים על ארבעה ימים לפחות, אבל אני בטוחה שההפסקה תופר באופן בלתי צפוי על ידי החמא בהתקפה כזו, כנראה על העורף.

מעבר לזה, אני חושבת החטופים הוא נקודת הלחץ היחידה של החמאס נגד ישראל (במיוחד כשיש לחמאס מלאי מוגבל של טילים שהם צריכים לשמור לכל אורך המלחמה ולכן פחות יכולים להפחיד את העורף) – והשחרור של עוד ועוד חטופים יהפוך להיות יותר ויותר קשה עם הזמן, וסביר להניח שהחטופים האחרונים ״יבלו״ לא מעט זמן בשבי החמאס.

---

ועוד משהו מטריד אותי וזו השאלה מה בדיוק ההסכם מכיל – והאם קיבלנו את כל הפרטים שלו מהממשלה. למשל ביום חמישי רצה שמועה על כך שהחמאס דרש שצה״ל לא יזיז את הכוחות שלו כתנאי נוסף להסכם ושבגלל תנאים כאלו ההסכם נדחה.

כמובן שלאי הזזת הציוד והכוחות יש השפעה על המשך המלחמה ותאפשר לחמאס לתקוף אותם ולהתגונן מפניהם טוב יותר, ואין לי מושג אם זה תנאי אמיתי שעלה , ואם כן – האם זה תנאי שממשלת ישראל הסכימה אליו, או לא?

ברור שלפעמים אין אפשרות לחשוף בפנינו את כל הפרטים, אבל אני לא ממש סומכת על הממשלה לאור הפאשלה שבתחילת המבצע וההתנהלות השוטפת שלה שדואגת לכסת״ח במקום לניהול נכון של המלחמה.