דברים כיפיים במלחמה?

גיסי חגג יוםולדת חמישים בסוף אוקטובר. היתה אמורה להיות לו גם חגיגה, שאליה היה אמור להיות מוזמן אחד הזמרים האהובים עליו בתור הפתעה. המסיבה היתה אמורה להיות בבית של אחותו, עם כל המשפחה המורחבת שלו וכל החברים שלו ושל אחותי – כלומר בגדול בית מלא באנשים שאני לא מכירה עד מכירה בקושי, והדבר המשותף היחידי שלנו הוא היכרות עם גיסי, שאחד הדברים שאני הכי יודעת עליו זה שהטעם המוזיקלי שלנו מאוד שונה, וההופעה לא היתה מעניינת עבורי.

בעצם הערב כולו לא קסם לי – כי מדובר היה לבלות עם המשפחה והחברים של גיסי שאני בקושי מכירה במקרה הטוב (ובמקרה של אחותו ובעלה לא ממש סובלת). כמובן שבמצב סטנדרטי לא היתה לי ברירה אלא להגיע ולהיות נחמדה לכולם, רבל אני מודה שקצת נשמתי לרווחה כשהתברר לי שבגלל המלחמה המסיבה בוטלה (לפחות בשלב זה).

ברור לי שגיסי היה מאוד נהנה מהמסיבה אם היא היתה מתקיימת, וכנראה גם רוב האורחים, שרובם כנראה מכירים לא מעט אורחים אחרים. סביר להניח אני אחת מהאנשים הבודדים שלא אוהבים מסיבות כאלו. וחבל לי שגיסי לא ממש זכה לחגוג את יום ההולדת שלו.

אבל לפחות יצא מבחינתי משהו טוב מהמלחמה הזו.

הגראנד קניון

אם יילוסטון הוא הפארק הלאומי הראשון, והפארק הלאומי הרי הסמוקי הוא הפארק עם הכי הרבה מבקרים – כנראה שאפשר להגיד שהגראנד קניון הוא הפארק הלאומי הכי מפורסם.

מדובר על קניון צבעוני ומרשים שבתוכו זורם נהר הקולורדו.

הפארק נמצא במדינת אריזונה, שהיא אחת המדינות הכי חמות בארה״ב – מה שאומר שהביקור בפארק בקיץ יכול להיות מאוד לא נעים, למרות שאני ביקרתי בו כמה פעמים בספטמבר ומזג האוויר לא היה נוראי. מצד שני, לא פעם אנשים (ובמיוחד המבוגרים ביניהם) שגרים בצפון מערב ארה״ב ששם החורפים יכולים להיות קשים (כמו למשל במדינת מונטנה) לעיתים יעברו לאריזונה בחורף כדי להנות ממזג אןויר יחסית נעים.

הבדלי הטמפרטורה משמעותיים מאוד גם למטיילים, ובמיוחד לאלו שרוצים לרדת משפת הקניון (שבה בעצם נמצא הפארק והמתקנים שלו) אל תוך הקניון עצמו – כשהקניון עצמו הרבה יותר חם מאשר למעלה.

חשוב גם להגיד שהירידה ובמיוחד העליה הם מסלול די קשה – ולכו מנהלת הפארק מבקשת בכל לשון של בקשה לא לרדת ואז לעלות באותו היום. לצערם הגדול של המנהלה והמדריכים בפארק אי אפשר לכפות את זה, ובכל שנה יש חכמולוגים שמנסים לעשות את זה. חלקם מגיעים למעלה בשלום יחסית (למרות שהם כנראה מותשים לגמרי) אבל רבים מוצאים את עצמם זקוקים לחילוץ מהמסלול (בגלל השילוב של העליה התלולה והארוכה והחום בתחתית הקניון כמעט כל השנה) – משהו שהוא טרחה רבה למדריכים הפארק והעלות שלו גבוהה ומן הסתם נופלת על המטייל.

הביקור הראשון שלי היה בצד הצפוני של הקניון, הצד הפחות פופולרי, כנראה כי היו באותו היום שריפות יזומות בצד הדרומי של הקניון כפי שניתן לראות בתמונת השקיעה). הצד הצפוני יפה (ולדעתי ירוק קצת יותר ופחות מדברי מאשר הצד הדרומי), וכפי שניתן לראות יש בו מסלולים יפים שמשקיפים על הקניון, אבל יש בו פחות מקומות כמו מוזיאונים לבקר בהם, וגם אין בו רשת אוטובוסים שמסיעה אנשים מנקודה לנקודה.

בצד הדרומי אכן יש כמה מוזיאונים (כמו מוזיאון לגיאולוגיה) – וגם כביש שקרוב לגדת הקניון שבו יש שירות אוטובוסים שיוביל אותכם ממקום למקום. יש מפה גם הרבה יותר נקודות שמהן ניתן לרדת לקניון עצמו, והרבה אתרי קמפינג שבהם תוכלו לישון ואז להגיע לקניון עצמו בעזרת רשת האוטובוסים.

הקניון יפה במיוחד בזריחה ובשקיעה, ולכן מומלץ להיות שם בשעות הללו די להנות מהאור המיוחד שמבליט את הצבעים היפים של הקניון, כמ למשל תמונות השקיעה האלו:

הייתי שמחה לראות את הקניון גם בזריחה, אבל בבוקר היחידי שבו היינו בפארק בשעות הזריה – היה מעונן ובערך שעה אחרי הזריחה התחיל לרדת גשם די שוטף. הגשם הסתיים אחרי בערך שעתיים וכפי שניתן לראות בזמן שמזג האוויר התחיל להתבהר הנופים בפארק היו יפים למדי גם כן, אבל חבל לי שפיספסתי את החוויה.

טגם פה אי אפשר בלי בעלי חיים – הסנאים שפגשנו בפארק היו גדולים למדי (וגם שמנים למדי) ויותר העזו להתקרב לבני אדם כדי לדרוש בחוצפה אוכל, והיו כמה מקרים של נשיכות סנאים בפארק. ורק לתזכורת: עד כמה שהסנאים האלו נראים כמו עכרים חמודים ושמנמנים עם זנב מפואר – הם אוכלי אגוזים, מה שאומר שהשיניים שלהם חדות וחזקות מספיק כדי לשבור קליפות של אגוזים, ולכן אתם בהחלט לא רוצים לחטוף מהם נשיכה.

התלבטויות שרק המלחמה מביאה איתה…

לפני כמה שנים עשיתי כמה קורסי צילום, בין השאר אחד על איך לערוך תמונות בעזרת תוכנה בשם Lightroom שהיא תוכנה מאוה חברה שכצתבה את תוכנת פוטושופ.

מדובר על תוכנה מאוד חזקה אבל מאוד מורכבת – ולכן די שכחתי איך להתשמש בה מאז שלמדתי אותה, ולכן חשתי לקחת כמה שיעורים פרטיים עם המדריך שלימד אותנו אותה במקור.

ישבנו יחד 3 – 4 פעמים – ואז הגיעה המלחמה, ובשבוע הראשון הוא ביטל את השיעור שתכננו כי הוא לא היה פנוי לזה, ואמר שהוא ייצור איתי קשר בזמן הקרוב לחדש את השיעורים.

ומאז לא שמעתי ממנו כלום.

ליצור קשר מחדש בתקופה כזו יכולה להיות פעולה רגישה – כי אין לי משג האם האדם מולי ״בסדר״ – יכול להיות שהוא במילואים ולא בהכרח זמין לשיחות. יכול להיות שהוא במעגל האבל או במעגל משפחות החטופים, ומעדיף בשלב זה לא לשוחח על זה עם אנשים במעגלים חברתיים רחבים יותר.

לכן במקום לפנות אליו, פניתי למכרה משותפת שלנו – מישהי שהשתתפה בכמה מהקורסים שאני השתתפתי בהם בעבר שגם היא לקחה איתו כמה שיעורים פרטיים. היא כנראה בקשר אישי טוב יותר איתו – והיא סיפרה לי שבאמת יש אישיו מאחורי הקלעים.

ואיכשהו יום או יומיים אחר כך הוא ״פתאום״ נזכר ליצור איתי קשר. הוא לא הזכיר שום פרט אישי בהודעה שלו אלא רק שהוא ״מתחיל לחזור לעבודה״.

אני מודה שלא ממש ברור לי איך להתייחס למצב כרגע – כי הוא עצמו בחר שלא לשתף במה שעבר עליו, ולא להסביר למה הוא ״נעלם״ (ולמה הוא כנראה היה זקוק לתזכורת מאותה מכרה משותפת כדי ליצור קשר).

מצד שני, קשה בימינו להמנע משיחות על ״המצב״, ונשמע לי מאוד קטנוני לשתף בעובדה שאני שונאת לנסוע לעבודה כי אני חוששת להתקע בהתקפת טילים באיזור פתוח, או על איך הלכתי אתמול לישון מוקדם יחסית, ולמזלי התעוררתי ללכת לשירותים כמה דקות לפני שהיתה לנו אזעקה בעשר בלילה.


ואפרופו טילים, שמתם לב לעובדה שמלבד היום הראשון למלחמה שבו שוגרו טילים לכל אורך היום – איכשהו התקפות הטילים למרכז והשרון לקוב קורות בין 14:00 – 22:00 ולרוב בשעה עגולה או באיזור החצי שעה?

קראתי איפשהו שהשיגורים הפכו להיות אוטומאטיים, מה שיכול לפחות להסביר את העובדה שהם קורים בשעות די ״עגולות״, אבל אין הסבר לכך שהשגורים קורים רק בטווח שעות מאוד מצומצם.

האם ואיך משפיעה עליכם הברברת ברשתות החברתיות ובתשדירי הטלוויזיה?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

באופו עקרוני אני אף פעם לא צופה בחדשות בטלוויזיה, ומעדיפה לצרוך חדשות דרך האינטרנט – בין אם דרך אתרי חדשות רשמיים או דרך האינטרנט.

אני מעולם לא אהבתי את הקשקשת ו״כתבות התוכן״ של רשתות הטלוויזיה, וזה בזמנים רגילים. בתקופות של מצבעים, פיגועים ושאר מלחמות בעיני רשתות הטלוויזיה הפכות לבלתי נסבלות כי הן משדרות רק חדשות כל הזמן, כשבעצם אחרי הדקות או השעה הראשונה לאירוע לרוב אין ממש על מה לדווח ואפשר היה להסתפק בעדכונים לכמה דקות פעם בשעה.

ברור שגם באינטרנט יש קשקשת, ולא פעם צריך לסנן מידע. אבל בימינו רוב העיתונאים הרציניים כותבים לאתרי אינטרנט או מפרסמים מידע דרך הרשתות החברתיות ולכן יש לא מעט מידע זמן – ואפשר בקלות לצרוך אותו ברמה, בזמן, ובכמות שמתאימה לי. ובהחלט אפשר להמנע הרבה יותר בקלות מברברת דרך האינטרנט בסינון נכון – או פשוט במערבר לכתבה אחרת.

זכרונות

השבוע במהלך המלחמה עבר התאריך שבו חזרתי מהרילוקיישן שלי בארה״ב לפני 19 שנים.

איכשהו הבוקר נזכרתי שבתור מישהי שלא נוהגת – גיליתי בשנה וקצת האחרונה שלי בארה״ב את היכולת להשתמש בתחבורה ציבורית ובעיקר באוטובוסים באיזור המגורים שלי.

מעבר לחסכון הכספי בכך שכבר השתמשתי בהרבה פחות מוניות – אני חושבת שהשימוש באוטובוס נתן לי גם תחושת חופש מאוד גדולה. בדיעבד אני קצת מצטערת שלא נצלתי יותר את ההזדמנות לטייל בעיר בסופי השבוע, אולי כי התחבורה באמת היתה קצת יותר מוגבלת בשבת וראשון,

אבל במהלך השבוע – היכולת הזו להשתנע יחסית בקלות ויחסית בזול ממקום למקום גרמה לי לא פעם להיות פעילה יותר – בין אם בכך שהצטרפתי לקורסים שונים לצילום, ובין אם זה אפשר לי לא פעם לצאת לאכול ארוחת צהרים במקומות בריאים יותר מאשר הקפיטריה של העבודה שלי.

כשרק התחלתי לעבוד בארה״ב, היינו לא פעם יוצאים לאכל בתור צוות. אבל עם הזמן הרבה מהחבר׳ה שעבדו איתי הבינו שזה קצת יקר להם והעדיפו להביא את האוכל שלהם מהבית – לרוב שאריות מהארוחה המשפחתית ערב לפני כן. אבל אני לרוב בישלתי רק לעצמי, ולא תמיד השקעתי בארוחת ערב מעבר למשהו פשוט כמו סלט וחביתה – ולכן לא פעם נשארתי זו שאו שהיא צריכה לבשל לעצמה ארוחה נוספת ליום אחר מכן, או פשוט לרכוש ארוחת צהרים בחוץ.

זה לא היה מאוד קשה כי היתה לנו קפיטריה בקומת הקרקע של הבניין שבו עבדנו, אבל האוכל שהם היו מגישים היה לרוב מאוד לא בריא, בסגנון של המבורגר וצ׳יפס או משהו מטוגן ושמנוני אחר וצ׳יפס. היה בעקרון בר סלטים, אבל הוא היה יחסית יקר כי הוא היה לפי משקל, ולאכול רק ירקות לארוחת הצהרים לא היה ממש משביע ליותר מכמה דקות.

לכן ברגע שהייתי יכולה לנסוע באוטובוס לכמה מסעדות אחרות באיזור – יכולתי להגיע למסעדות שהגישו מגוון גדול יותר של אוכל. למשל כריכים, או סלטים שהכילו גם מנת חלבון.

ומעבר לעובדה שיכולתי לאכול בצורה בריאה יותר, הצורך להגיע ולחזור מתחנת האוטובוס גם תרם לזה שהלכתי יותר ברגל במהלך היום – וגם זה תרם להרזיה שלי באותה תקופה.

גראנד טיטונס

הגראנד טיטונס Grand Tetons הוא פארק לאומי במרחק 5 ק״מ מיילוסטון – כשההרים הם חלק מהרי הרוקיס. בגלל הקירבה בין הפארקים כמובן שמאוד טבעי לבקר בשניהם – ועצם קיומם של שני הפארקים בכזו קירבה הופכת את הביקור בהם לכדאי גם אם בעצם שניהם מבודדים ודי רחוקים מריכוזי פארקים אחרים.

שני הפארקים נמצאים במדינת וויומינג, למרות שחלקים מאוד קטנים של יילוסטון נמצאים במונטנה (3%) ואיידהו (1%). המדינות האלו הן מדינות מאוד שמרניות, שהאוכלוסיה בהן די דלילה – אבל יש בהן לא מעט טבע מאוד יפה.

השם של הפארק הוא צרפתי כי הם אלו שחקר את האיזור במקור, ואתם מוזמנים לבדוק את עצמכם מה משמעות השם.

בשני הטיולים שבהם ביקרנו בפארק ביקרנו במסלול שמקיף אגם בשם אגם ג׳ני Jenny Lake שנמצא די צמוד להרים עצמם וניתן להגיע ממנו גם למסלולי הליכה שעולים קצת על ההרים ונכנסים לעמקים ביניהם.

כפי שאפשר לראות יש אפשרות גם לפעילויות כמו שייט קיאקים באגם, ויש גם שירות ספינות בין שתי נקודות מרכזיות בו למי שלא רוצה ללכת את כל היקף האגם אלא מרגיש שהוא מיצה את הסיבוב במסלול קצר יותר.

משפחתי וחיות אחרות במלחמה

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

ההורים שלי גרים בירושלים, איזור שלרוב סובל פחות טילים במהלך מבצעים, כנראה בגלל המקומות הקדושים. כשהמבצע התחיל בשש וחצי בוקר של השביעי לאוקטובר, ההורים שלי עדיין ישנו. ידעתי שאמא שלי לרוב מתעוררת מוקדם, אבל כדי להמנע מלהעיר אותה במקרה וזה לא המצב – שלחתי לה ווטסאפ.

היא אמנם עדיין ישנה אבל היא ראתה תא הווטסאפ ברגע שהיא התעוררה ומיד התקשרה אלי לפני שהיא אפילו שמעה חדשות – כך שאני זו שבישרתי לה על שיגורי הטילים הראשונים ועל כך שיש כל מיני שמועות שקורים גם דברים אחרים, ושלפי אותן שמועות גם מדובר על משהו מורכב יותר מ״סתם עוד מבצע״.

וכמה דקות אחר כך – היתה אזעקה בירושלים, אבל לפחות אמא שלי היתה מודעת לזה שקורה משהו. אבא שלי מצד שני היה צריך להתעורר משינה כדי שהם יוכלו להכנס למרחב המוגן הקומתי של הבניין שלהם. למזלם יש להם שכנים מאוד נחמדים שהם מיודדים איתם, אז זה קצת נחמד לצאת ולבלות יחד באזעקות שהיו באיזור בימים הבאים.

אבל עבור גיסתי הטילים לאיזור ירושלים היו חדשות ממש רעות. המשפחה גרה ברמת גן (די קרוב אלי למען האמת), ומאז שבמבצע של מאי 2021 נפל טיל במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו והרג אדם, גיסתי ממש לחוצה ונמלטת מהעיר בכל פעם שיש אפילו חשש שישוגרו טילים לאיזור.

גיסתי לרוב מעדיפה לעבור להורים שלה שגרים בכוכב יאיר, בין השאר כי יש להם בית מאוד גדול עם חצר, ומאוד קל להתארח שם במיוחד כשלגיסתי יותר נוח לעזור לאמא שלי עם בישולים או ניקיונות. אבל ההורים שלה דתיים – כך שאי אפשר היה לנסוע אליהם בשבת, ולכן באופן טבעי גיסתי חשבה לנסוע להורים שלי. אבל ברגע שהיו מתקפות טילים גם בירושלים, מבחינת גיסתי האיזור לא היה בטוח וגם הנסיעה נראתה מאוד מסוכנת, לכן הם וויתרו ונשארו בבית לכמה ימים – אבל אז החליטו בכל זאת לנסוע להורים שלה.

אני מודה שאין לי מושג למה, אבל נראה שכוכב יאיר באמת לא סובלת ממתקפות טילים, למרות שהפעם יש גם לא מעט התקפות טילים על איזור השרון, ושמעתי ממכרים על התקפות בהוד השרון וכפר סבא שלא מאוד רחוקות מכוכב יאיר.

אחותי והמשפחה שלה גרים בפתח תקווה, אבל אצלם כנראה יש התקפות טילים אבל יחסית מועטות והם מסתדרים טוב בבית ולכן נשארים שם.


הבעיה העיקרית בעיני כרגע היא שאמא שלי החליטה להתקין על הנייד שלה את האפליקציה של פיקוד העורף ולבקש התראות באיזורי המגורים שלי, של אחי ושל אחותי כך שהיא יודעת במיידי בכל פעם שיש לנו אזעקות, וכמובן שהיא נלחצת מזה.

אני אמרתי לה שבעיני זה לא רעיון טוב שהיא תקבל את ההתרעות האלו מכמה סיבות. קודם כל, זה יכול לבלבל אותה בין אזעקות אצלנו ואזעקות בירושלים כך שהיא ואבא שלי יכולים סתם להלחץ להכנס למרחב המוגן הקומתי בגלל התראה אצלנו במרכז – או להיפך, להתבלבל ולחשוב שיש מתקפת טילים אצלנו כשבעצם יש גם אחת זו אצלם ולא להנס לממ״ק במקרה הצורך.

מעבר לזה, אני מאוד חוששת שבגלל הלחץ הנוסף הם ייכנסו להיסטריה מיותרת ויגרמו לעצמם פגיעה פיזית בכך שהם ימהרו ללכת לממ״ק ואז יפלו או שהם יקומו באמצע הלילה כשהם לא ערים לגמרי ויאבדו שיווי משקל ויפלו – רק בגלל הרעש והצילצולים והאורות של האפליקציה שמתריעה להם על אזעקות אצלנו.

זה לא ממש עזר, ולכל היותר אמא שלי מנסה לא להראות היסטרית בכך שהיא מבקשת שמידי פעם אבא שלי ישאל אותנו מה קורה ולא רק היא.


החתולים שלי לא מתרכשים מהאזעקות והן לא מזיזות להם, וכמה פמים הם אפילו קפצו לחלוןכדי להסתכל החוצה כשהתחילה אזעעקה כדי לנסות להבין מאיפה מגיע הרעש הזה. הפיצוצים של היירוטים אולי קצת יותר מפריעים להם, אבל גם הם מסקרנים אותם יותר מאשר מפחידים אותם.

אי אפשר גם להכריח אותם להכנס לממ״ד, אז בעצתה של הוטרינרית שלהם אני עוזבת אותם בשקט ונכנסת לממ״ד לבד.

על התקיפה הקרקעית – ודילמת השבויים

אחרי ימים של דיבורים על מו״מ לשחרור עוד חטופים – הלילה החלה תקיפה קרקעית ברצועת עזה.

הבעיה? ישנם חששות גדולים לבטיחותם של החטופים לאור התקיפה הקרקעית והתקיפה האווירית האינטנסיבית שמלווה אותה. עד כדי כך שמשפחת החטופים דורשות לדבר באופן ישיר עם הקביט הבטחוני כדי לוודא את שלומם של בני המשפחה שלהם בהתקפה הזו.

מצד שני, המו״מ על שחורר החטופים הוא קשה ומורכב. מצב שבו ישראל תתפס כחלשה או נואשת מאוד לשחרר את החטופים תהפוך אותה פגיעה לא רק לדרישות מוגזמות של החמאס תמורתם – אלא בתיאוריה גם תעודד חטיפות עתידיות של חיילים ובמיוחד אזרחים כדי לסחוט את ישראל שוב. עצם העובדה שישראל כביכול לא ממש שמה על הסיכון שתקיפה קרקעית עלול לגרום לחטופים כביכול רק מחזקת אותה במו״מ עליהם וכביכול לוחץ על החמאס לשחרר אותם – בין השאר כי החמאס כנראה מאוד בנה עליהם כמגן אנושי וככלי שיכול לעזור להם להשיג הפסקת אש ודחיה ללא הגבלה של הכניסה הקרקעית.

ברור שאין פה פתרון אידאלי. ברור שהמשפחות ידחפו לשחרור בכל מחיר, אבל שהשיקולים של המדינה יהיו רחבים יותר, גם במחיר של החטופים הנוכחיים.

כדי ליצור דו שיח עם השמאל האנטי ישראלי, צריך להכיר את האידאולוגיה שלו

אני מניחה שמי שעוקב אחרי הבלוג שלי זוכר שאני לא מחובבי השמאל הבינלאומי ששונא את ישראל ומכחיש את זכותה להתקיים.

לכן יאיר לפיד היה צריך הרבה כשרון כדי לגרום לי לנסות להסביר את השמאל הבינלאומי ואת אופן החשיבה שלו כתגובה לפוסט מלא בורות ושגיאות שלפיד כתב כתגובה ליחס של השמאל הבינלאומי לישראל (באיחור אופנתי כמובן).

נתחיל מכך שההתייחסות לשמאל כשמאל קיצוני או כ far left זה ביטוי ישראלי בעיקרו. בארה״ב ואירופה השמאל ה״קיצוני״ בעצם מוגדר כפרוגרסיבי, או אם באמת מדובר על שמאל ממש שמאלני יהיה מדובר על שמאל רדיקלי – אבל המושג המתאים הוא לא far left. זה אולי מושג מכובס כיאה לנכונות הפוליטית של העולם המערבי בכלל והשמאל האמריקני בפרט, אבל ראוי להתייחס אליו במושגים שבהם הוא נקרא. העובדה שלפיד פונה אליו במושג מאוד ישראלי מרגישה כאילו הוא לא מודע לכך שמאחורי אותו שמאל שהוא מנסה לבקר יש פילוסופיה אידאולוגית שלמה, גם אם לפעמים מבקרים אותה כטרלול פרוגרסיבי.

או שאולי הוא מודע לכך, והטור לא בהכרח פונה לקהל השמאל הפרוגרסיבי הבינלאומי אלא בעצם לקהת הבוחרים שלו שנמאס להם מהרבה מאוד דברים שקורים בשמאל הקיצוני הישראלי (החל מהצדקת הפלסיטינים על חשבון הבטחון הישראלי וכלה בלוזריות בשנים האחרונות).

אבל לזה עוד נתייחס אחר כך.

לפיד גם מכלה חוסר הבנה בסיסי במושגים שבהם משתמש השמאל הפרוגרסיבי – ובדעות שלו לגבי הסכסוך פה באיזור. נתחיל מכך שלפיד השתמש במושג LGBT שמתייחס לקהילה הלהט״בית – אבל כיו ההתייחוסת לקהילה בארה״ב היא רחבה יותר ונקראת LGBTQ+ – כלומר מתייחסת גם למושג ״קוויר״ ומוסיפה את סימן הפלוס כדי להראות שיש מגוון מאוד רחב של זהויות מגדריות. מעבר לזה, כיום יש גם מי שמתייחס לקהילה בשם LGBTQAI+ – כלומר התייחסות מפורשת לאנשים שמוגדרים ״אינטרסקס״ (כלומר נולדו עם סממני מין גבריים ונשיים), ואנשים שהם א – סקסואלים (או א – מיניים בעברית) שמוגדרים כבעלי נטיה מינית שבהם יש להם עניין נמוך מאוד או חוסר עניין מוחלט בקיום יחסי מין.

מעבר לזה, בהמשך הכתבה לפיד מנסה ״לזעזע״ אותם בכך שהחמאס כזה איום ונורא שהוא לא מאמין בפתרון שתי המדינות – ולכן בעצם החמאס לא ממש רוצה ״לשחרר את פלסטין״. אבל לפיד כנראה לא מודע לכך שלמרות שברמה המדינית מנהיגי ארה״ב (החל מהנשיא וכלה בחברי הקונגרס האמריקני) תומכים בפתרון שתי המדינות כדי לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני – הפתרון הזה לא בהכרח מקובל על השמאל הפרוגרסיבי.

מבחינת השמא הפרוגרסיבי, ישראל היא מדינת קולוניאליזם, ולכן הפתרון האמיתי לסכסוך צריך להיות הקמה של מדינה אחת פה באיזור שתהיה מדינת כל אזרחיה. יש פה מאחורי הקלעים הנחה חזקה שה״כיבוש״ והקולוניאליזם שמייצגת ישראל הם אלו שגורמים למלחמה בין הישראלים לפלסטינים ולכן סיומם יאפשר הקמה של מדינה משותפת שתתנהל בשלום.

ברור לנו שההנחה הזו לא נכונה, ושמאחורי הגישה הפלסטינית ישנה אמונה דתית שעומדת מאחורי השאיפה לחסל את ישראל ואת היהודים, ועד שהאנטישמיות בצד הפלסטיני לא תטופל לא נגיע לשלום בלי קשר למספר המדינות שיקומו בשטח. אבל עצם העובדה שנשמע שלפיד בכלל לא מודע למה חושב השמאל הפרוגרסיבי על הנושא גורמת לכך שהכתבה שלו כהסברה פשוט לא עובדת.

מעבר לזה, אמפתיה לסבל הפלסטיני לא אומר שאין אמפתיה כלפי הצד הישראלי, או שהשמאל הפרוגרסיבי לא מודע לעובדות. אני למשל חברה כבר לא מעט שנים בקבוצה של השמאל הפרוגרסיבי בארה״ב. בשגרה העמוד עוסק בעיקר לבקר את ״האיום הכתום״ קרי טראמפ, המעריצים שלו, ושאר חברי ותומכי המפלגה הררפובליקנית.

בעבר, כל מבצע של ישראל הוביל לגל ביקורת קשה על ההתנהלות הצבאית שלנו בעזה. אני וכמה ישראלים נוספים עבדנו מאוד קשה לנסות להסביר שהתמונה מורכבת יותר מ״ישראל מפציצה אזרחים חפים מפשע״ ולמרות שלא פעם הצלחנו להראות לאנשים שהמצב באיזור מורכב יותר – היו גם אלו שסירבו להקשיב.

אבל המצב שונה הפעם – אחרי התקיפה המחרידה בשביעי באוקטובר, מנהלי העמוד ורוב הקוראים מגלים אמפתיה כלפי ישראל והישראלים, והם מסכימים שהחמאס הוא גוף טרור שאחראי על הסבל בשני הצדדים – אבל במקביל עדיין מגלים אמפתיה גם כלפי הצד הפלסטיני וקוראים לעצירת הסבל שלהם.

אבל בניגוד למה שכותב לפיד – האמפתיה הזו לא אומרת שהם ״לא מכירים את העובדות״. האמפתיה הזו נובעת מאותו מקום שממנו נובעת האמפתיה שהם מגלים גם כלפינו לגבי סבל של מי שהם תופסים כאזרחים תמימים,

מעבר לזה, צריך לדעת להבחין בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות. ואנטישמיות בהחלט קיימת גם בקרב השמאל הפרוגרסיבי המערבי, וחלק גדול מהתיאוריות שמגנות על הפלסטינים נובעות ממנה.

אבל זה לא בהכרח אומר שהביקורת של השמאל הפרוגרסיבי היא שגויה. ישראל כן צריכה לכבד את החוק הבינלאומי, להמנע עד כמה שאפשר מפגיעה באזרחים, ולפגוע במטרות צבאיות של החמאס ולא רק להפציץ למען הנקמה.

אז אם אין פה שום קשר בין השמאל הפרוגרסיבי והביקורת שלו לבין מה שלפיד כתב, מה המטרה של הכתבה? התחושה שלי היתה שהכתבה נועדה בעיקר למעריציו של לפיד.

כידוע יש פער ענקי בהסברה מצד הממשלה, שרבים נכנסים אליה: נפתלי בנט, יוסף חדאד, נועה תשבי, ורבים אחרים. ובאיחור אופנתי, נראה שלפיד החליט שגם הוא רוצה לקבל קרדיט על כך לאור הקרדיט שמקבלים כל אלו שממלאים את הפער שנוצר בגלל חוסר תפקודה של הממשלה.

אבל הדברים בעצם מציגים את איך שהישראלי ה״קטן״ רואה את המצב: פגעו בנו ולכן מגיע לנו לתקוף בעזה, ואחנו לא ממש שמים מה שלא אמורים לשים על הדעה הבינלאומית, ונמאס לנו מהסמולנים יפי הנפש האלו שמרחמים על הפלסטינים, ובגלל שהם מחו״ל הם בעצם אנטישמים.

אבל לפיד אמור להיות מנהיג, לא עוד ישראלי מהשורה. זזה שמבין יותר לעומק את היחס של השמאל הפרוגרסיבי ואת המוטיבציות והאמונות שלו כלפי ישראל. ואם הוא לא מבין את זה – הוא צריך ללמוד.

אם הוא היה פונה באמת לשמאל הפרוגרסיבי – מעבר לעובדה שהוא יה. קורא לו בשמו ומבין לעומק את הדיעות שלו, לפיד גם היה מציג תוכנית מדינית לטווח הארוך להתמודדות עם המצב בעזה, ומה יקרה ביום אחרי המלחמה כדי לשקם את הרצועה.

עצם העובדה שההסתכלות שלו היא לא גלובאלית כזו מטרידה אותי אצל מי שמתיימר להיות מנהיג.

אילו אירועים היסטוריים משמעותיים זכורים לך?

הצעת כתיבה יומית
אילו אירועים היסטוריים משמעותיים זכורים לך?

אני מניחה שכולנו יכולים לחשוב על אירועים כמו התחלה של מלחמות או מבצעים שונים, מפילת הגוש הקומוניסטי, הרצח של רבין, הפיגועים של ה 11 לספטמבר, והרבה אירועים משמעותיים אחרים.

אבל אחרי שקראתי את הרשומה הזו שבה הכותבת (דרום אפריקאית) – חשבתי על כך שהחתונות של בית המלוכה הבריטי הפכו בעשורים האחרונים למשהו שנחשב ל״אירוע היסטורי״ שרבים מתייחסים אליו באופן מקביל לאירועים היסטוריים שרבים יכולים להגיד ובצדק שהם חשובים יותר.

רבים זוכרים את החתונה של הנסיכה דיאנה, למרות שאני לא זוכרת אותה (למרות שהייתי אז בת שש). אבל את החתונות של וויליאם והארי היה מאוד קשה לפספס כי הן שודרו בכמעט כל ערוץ שהוא, ומאות מיליוני אנשים מכל העולם צפו בהן.

ועולה השאלה למה זה כל כך מעניין לצפות בחתונה של אנשים שאנחנו לא ממש מכירים – אולי כי שני הזוגות (ובמיוחד הארי ומייגן) הפכו בשלב מסוים למקור עשיר במיוחד לסיפורים עסיסיים במיוחד בעיתוני ועמודי הרכילות ברחבי העולם.

ואולי זה משהו שגם משותף לדיאנה בעצם – כי החל מה״דור״ של דיאנה וצ׳ארלס, משפחת המלוכה הפכה מגוף ״מלכותי״ לגוף שמככב בעיקר בטורי הרכילות. כמובן שדיאנה, צ׳ארלס וקמילה מאחורי הקלעים סיפקו לא מעט סיפורים, אבל גם האחים של צ׳ארלס ובנות זוגם גם הם סיפקו לא מעט שערוריות שונות של מריבות וגירושים ושאר בלגנים…

נכון שתמיד היו במשפחת המלוכה שערוריות, אבל לרוב הן היו נסתרות והיה נדיר מאוד שהן הפכו להיות פומביות, אבל איכשהו בשנות השמונים הן התחילו להפוך למאוד פופולריות….