התיירת המקרית

במקור הפוסט הזה היה אמור להיות מאוד שונה. הוא היה אמור לספר על איך חששתי מלצאת לטיול של חודש באיזור מערב קנדה ואלסקה, אבל הוכחתי לעצמי שבעצם אני יכולה הנות מהטיו הזה גם במשקל גבוה יותר ובכושר נמוך יותר.

אבל זה לא קרה. כן חשוב לי להבהיר שבסופו של דבר סיימתי את הטיול, אבל בתחושה שהבעלים עשה לי טובה שהוא לא העיף אותי לכל הרוחות מהטיול.

הכל התחיל מתקרית שבהתחלה הרגישה תמימה.

בשבועיים הראשונים לטיול היו איתי שני מטיילים שמנים. ג׳ולי ולארי בהרבה מובנים היו שמנים כמו שאני הייתי לפני הקורונה, ברמה שבה אפשר להגדיר כעדיין יחסית סבירה, ואפשר היה לראות שהם יחסית פעילים פיזית. הם אמנם לא היו אלו שתמיד הלכו על המסלולים הכי קשים, ולא פעם אני עדיתי את אותם מסלולים שהם עשו – אבל הם עדיין הלכו קצת מהר יותר, ולפעמים איתגרו את עצמם קצת יותר ממני.

אבל אז נוצר מצב שבו אי הבנות גרמו לכך שכמעט נזרקתי מהטיול.

עקרונית הבאתי איתי אוהל שיכולתי לישון בו, אבל אחרי לילה אחד הבנתי שחסר לי מאוד מזרון אוויר קניתי אבל שכחתי בבית, וששק השינה שלי היה דק מידי ולכן היה לי מאוד קר לישון באוהל. ידעתי שתוך כמה ימים נהיה בעיר שבה אוכל לרכוש מזרן אוויר ושק שינה חם יותר, ובינתיים החלטתי לישון באוטובוס – וביקשתי מג׳ולי לישון לידה במיקום שיהיה לי נוח לרדת ולעלות כי אני לא פעם מתעוררת בלילה כדי ללכת לשירותים, ולא רציתי להפריע לאחרים לישון.

אבל ג׳ולי החליטה שאני בעצם רוצה לישון במקום נגיש כי אני לא מסוגלת פיזית להכנס ולצאת ממקומות לא נגישים, והיא ביקשה בשמי מהמדריכה לתת לי לישון במקום נוח יותר. המדריכה הסכימה – אבל כשהמדריך גילה את הסידור ואת הסיבות מאחוריו, הוא השתולל.

המדריך שלנו הוא בעצם הבעלים של החברה, והוא הבן של מי שהקים אותה. הוא עצמו מדריך כבר המון שנים, וכנראה שמשהו במשקל שלי או בהתנהלות הפיזית שלי גרמו לו לחשוש מההשתתפות שלי בטיול. לא היה מדובר על נושא המשקל (או אולי יותר נכון לא רק המשקל), אלא יותר העובדה שמהתבוננות שלו בי במהלך השבוע הראשון של הטיול הוא חשש שאני ״לא יציבה״ פיזית ויכולה בקלות להפצע מנפילה או ממשהו דומה, מה שיכול לסבך את החברה אם זה יקרה במהלך הטיול. החשש שלו לא היה רק מאיך פציעה שלי תשפיע על הטיול (האם יש לי למשל ביטוח טוב במקרים כאלו, והאם אני אידרש לפינוי מסובך יותר אם חלילה אפצע באיזור מבודד?) אלא גם השפיע על תהליך קבלת ההחלטות שלו, והוא הרגיש שעצם הצורך שלו להתחשב בי ובמה שהוא תפס כמגבלות שהוא חשב שיש לי בעצם מפריע למהלך הטיול עצמו וגורם לכך שהוא מחליט החלטות שלעיתים יכולות לגרור חוויה פחות טובה עבור שאר המטיילים. לכן כשהוא שמע על עוד מגבלה ועל הבעיות והעניינים שנוצרו סביבה – זה גרם לו להתעצבן ולרצות שאעזוב את הטיול.

מה שכנראה החריף את נקודת המבט שלו היתה העובדה שהוא לא הבין איך מישהי כמוני מצטרפת לטיול שנועד להיות לתרמילאים שמחפשים טיול מאתגר – ואמור להיות ברור מאליו שאני לא מתאימה לקטגוריה הזו, ולכן לא ברור לו מה אני עושה בטיול מלכתחילה.

יש פה כמה נקודות שחשוב לי להתייחס אליהן.

אני גיליתי את הטיולים של החברה אי שם ב 2003 או 2004, כשא׳ שהיתה חברה שלי באותה תקופה יצאה לטיול שלה, והמליצה לי להצטרף לטיול כזה כדי שגם אני אוכל לבקר במקומות שמאוד רציתי לטייל בהם כצלמת, אבל לא היו נגישים לי, כמו למשל לא מעט פארקים לאומיים בדרום מערב ארה״ב (למשל הגראנד קניון או יילוסטון).

בסופו של דבר אמנם נרשמתי לטיול אי שם בסתיו 2004, אבל בהחלט חששתי שאני לא בהכרח מתאימה לו. אבל בדיעבד גיליתי שלמרות שבאמת הייתי המטיילת הכי איטית וזו שבחרה במסלולים הכי קלים, נהיניתי מאוד מהטיול. וכשהתחלתי להצטרף לטיולים נוספים של החברה, היו מידי פעם מטיילים אחרים שהלכו בקצב דומה לזה שלי. אמנם באמת היינו קצת חריגים בקצב ההליכה שלנו, אבל התחושה שלי היתה שהיה לנו מקום בטיולים האלו.

אבל אני חושבת שהיו שתי נקודות שהשתנו בטיול הנוכחי.

הראשונה היא כנראה שהפעם הגעתי לטיול במשקל גבוה מתמיד, ובכושר יחסית נמוך – ולא פעם זה התבטא בכך שהיו דברים שהפעם היו קצת יותר מאתגרים עבורי, גם אם הם עדיין הצלחתי לבצע אותם, וייתכן שפשוט הפעם ״מתחתי״ יותר מידי את גבולות של מה שיכול היה להחשב לסביר בטיול כזה.

אבל במקביל אני חושבת שהטיולים של החברה השתנו בשנים האחרונות. החברה מעולם לא היתה חברה מאוד גדולה, אבל היה לה צי אוטובוסים קטן ולא מעט נהגים שכירים שהיו אלו שהדריכו את רוב הטיולים. אבל 3 – 4 שנים לפני הקורונה, אנשים התחילו לשים לב שהיצע הטיולים של החברה ירד בצורה משמעותית, ומסתבר שלמרות שהחברה פעילה מאז אמצע שנות השבעים – איכשהו היא כבר לא הצליחה לשווק את הטיולים כמו בעבר.

הקורונה כמובן רק החמירה את המצב, וכיום החברה מפעילה רק אוטובוס אחד, ומי שמדריך הוא הבעלים של החברה (אחד הבנים של מי שהקים אותה) – ובת הזוג הנוכחית שלו. וכנראה בגלל קשיים שמערימות הרשויות בארה״ב וגם מי שמנהל את הפארקים הלאומיים שבעבר היו מוקד הטיולים של החברה – החברה כיום הרבה פחות מתמקדת בטיולים למקומות ידועים ויפים, ומתמקדת הרבה יותר במסלולים שיהיו מעניינים ומאתגרים.

לדוגמא: בטיול האחרון שלי בחברה בקיץ 2014, ביקרנו בגראנד קניון ליומיים. הביקור הארוך נועד לאפשר למטיילים שהיו מעוניינים בכך לרדת לעומקי הקניון ואז לעלות חזרה יום לאחר מכן – הקושי והאורך של המסלול הם כאלו גבוהים שרשויות הפארק ממליצות גם למיטיבי לכת לבצע את הירידה והעליה בימים נפרדים, כדי לא להזדקק לפינוי אווירי. אבל במקביל למסלול הזה – יש גם לא מעט מסלולי הליכה לאורך שפת הקניון שלא דורשים לרדת לתוך הקניון עצמו ובאופן תיאורטי אפשר פשוט לנסוע באוטובוסים של הפארק בין נקודות תצפית שונות וזהו בלי להתאמץ במיוחד.

לעומת את בטיול הנוכחי הגענו לעיירה בשם היינס. ביקרנו בה בטיול הקודם שלי לאלסקה ב 2011 – והיה זכור לי שאני וזוג ישראלים שכלל מבוגר בן 80 עשינו מסלול נחמד לאורך החוף. אבל בביקור הנוכחי – חנינו במרכז העיר בקירבה למסלול תלול שעלה לנקודת תצפית בראש ההר הכי גבוה באיזור, אבל במרחק של קצת יותר מ 3 ק״מ מתחילת המסלול שאני רציתי לעשות – כלומר הוספו לי 6 ק״מ של הליכה אם הייתי רוצה לטייל בו… ולא ממש ניסו לעזור לי למצוא דרך להגיע למסלול – בין אם בתחבורה ציבורית או פשוט בהצעה להסיע אותי לתחילה שלו או לאסוף אותי משם.

ואני חושבת שמצד המדריך – השינוי הזה מגיע ממקום מאוד טוב של רצון לשתף אחרים באהבה שלו למסלולים מאתגרים, כולל למשל ניסיון להעביר ידע שהוא צבר במהלך השנים אפילו בדברים בסיסיים יחסית כמו למשל איך לארוז תיק בצורה יעילה לטיול רגלי ארוך ומאתגר.

אבל השינוי גם אומר שהטיולים הרבה פחות מתאימים לי כיום, וגם כנראה לאותם מטיילים בודדים שהתנהלו בקצב ורמת הליכה דומה לשלי. מכמה הערות ששמעתי מצד המדריכים, כנראה שהם כן מנסים לסנן החוצה מטיילים לא מתאימים בעזרת מחקר ראשוני לפני הטיול (למשל דרך רשתות חברתיות), אבל איכשהו נוצר מצב שבו אני הצלחתי בטעות לעבור את הסינון הזה למורת רוחם.

המדריך ביקש ממני להתמקד בכמה נקודות כדי להוכיח לו שאני מסוגלת להשתתף בטיול בצורה טובה – כמו למשל לרכוש מה שאני זקוקה לו כדי לישון באוהל מאותו ערב. והוא אמר שלמרות ההשגות שלו לגבי ההתאמה שלי – הוא החליט מתוך טוב ליבו לאפשר לי להמשיך בטיול עד סופו כי כבר הגעתי.

הבעיה היא שהשיחה גרמה לי להרגיש רע עם עצמי. אני עדיין שואלת את עצמי עד כמה תמיד נתפסתי כלא מתאימה לטיולים האלו, ופשוט לא הבנתי את זה בגלל חוסר מודעות עצמית. בעצם בהרבה מובנים, דווקא בגלל שחשבתי שהצלחתי לא רע בטיולים האלו, לא פעם העזתי להשתתף בטיולים דומים ביעדים שונים בעולם, החל מטיול במסגרת החברה הגיאוגרפית לרכבת הטרנס סיבירית, וכלה בטיול של חודש בניו זילנד בחברה שעובדת בפורמט דומה.

ואני נזכרת איך בימים הראשונים הראשונים בטיול בניו זילנד היתה לי תחושת בטן מסויימת שאולי הם חושבים שאני לא מתאימה לטיול ושאתבקש לעזוב. באותה תקופה חשבתי על כך שלא ברור לי למה ההתנהלות מולי היא כזו, במיוחד אם הצלחתי להשתלב בטיולים דומים בארה״ב – ועכשיו אני שואלת את עצמי אם בעצם זו היתה הפעם הראשונה שבעצם קיבלתי תגובה אמיתית וכנה על מצבי, ופשוט התעלמתי ממנה בתירוץ שבעצם תמיד הצלחתי לטייל כך בארה״ב אז לא ברור לי למה הנושא פתאום עולה.

ברור לי שהמצב לא משנה הרבה מהחוויות החיוביות שהיו לי במהלך הטיולים. בסופו של דבר, לא פעם אתגרתי את עצמי בטיולים, גם אם המסלולים שעשיתי לא היו מאתגרים עבור מטיילים חזקים יותר. מעבר לזה, המסגרת של הטיולים מעולם לא היתה רק שירות הסעות למקומות לטייל בהם, אלא גם עודדה מסגרת חברתית שבה לא פעם כן יצרתי קשרים חברתיים וחוויות מול משתתפים אחרים בטיול, גם אם הם לא המשיכו מעבר לטיול עצמו.

אבל כן ברור לי שאין לי אפשרות להצטרף לטיולים של החברה בעתיד – הן בגלל העובדה שהם כבר לא מתאימים לי, אבל בעיקר בגלל שהבעלים כבר לא יאפשר לי להצטרף לטיולים של החברה בעתיד. אמנם זה לא נאמר ישירות, אבל בהכרח נאמר לי שאני לא בדיוק סוג הלקוחות שהם מחפשים. והרושם שלי היה שלא היה מדובר רק על הנושא של המשקל ורמת הכושר שלי, אלא גפ על העובדה שבטיולים אני מחפשת משהו שונה מהאתגר של המסלולים הכי קשים שיש.

כשכתבתי רשומה על שכנים שהיו לנו בעבר, הורדתי בין השאר תמונה שאבא שלי סרק של חגיגה משפחתית שלנו אי שם ב 1982, כשהייתי בת 7 (קל עבורי לשייך גיל לשנה כי אני ילידת ינואר).

במעבר על התמונות, גיליתי גם לא מעט תמונות יחיד שלי. היו גם תמונות שלי עם אחותי או בני משפחה אחרים, אבל אני מעדיפה לא להעלות אותן מטעמי פרטיות, גם עם הסתרה של הפנים, כי כנראה אחותי ושאר האנשים לא ממש יאהבו את זה גם עם פנים מוסתרות.

למשל זו תמונה שלי מגיל חמש או שש בערך, וצולמה כשגרנו בקנדה לקצת פחות משנה. אני יודעת שהיינו אמורים להיות שם שנה אבל השהות הסתיימה מוקדם מהמצופה, רק שלא ידוע לי למה.

אין לי גם הרבה זכרונות מהגיל הזה. אני כן זוכרת שבכלל לא הכרתי את השם קנדה לפני שעברנו לגור שם. אני הייתי בגיל שבו היה צריך לשלוח אותי לגן, ואני זוכרת גם שהיום הראשון היה מאוד קשה כי לא הבנתי אנגלית – אבל עם הזמן למדתי אנגלית ומאוד נהניתי. למדתי לכתוב ולקרוא אנגלית הרבה לפני שלמדתי את הא׳ ב׳ בעברית – אבל ההורים שלי לא חשבו להשקיע בלשמר את רמת האנגלית שלי ולכן שכחתי הכל תוך כמה חודשים.

מצד שני הם גם לא חשבו ללמד אותי את הא׳ ב׳ בעברית, משהו ששאר הילדים בגן החובה שחזרנו אליו כבר ידעו והם צחקו עלי שלא ידעתי ונאלצתי ללמוד לבד.

התמונה הזו היא מהמטבח של הדירה שההורים שלי רכשו בשכונת גילה. לא עברנו אליה מיד, וגרנו שנה בערך בדירה שכורה במרחק די משמעותי. אני חושבת שבית הספר שלמדתי בו בכיתה א׳ היה בין שני הדירות בערך במרחק שווה, כך שהוא לא ממש היה רחוק עבורי.

אבל כשעברתי לדירה החדשה, עברתי גם לבית ספר חדש שהיה במרחק של בערך חמש דקות הליכה מהדירה החדשה שלנו והרבה יותר קרוב מבית הספר הקודם. אני חושבת שהכיתה שלמדתי בה החל מכיתה ב׳ בבית הספר הזה הורכבה חלקית מכמה ילדים שלמדתי איתם יחד בכיתה א׳, אבל הרבה אחרים שלא. בדיעבד אני שואלת את עצמי אם בית הספר החדש בכלל היה פתוח כשלמדתי בכיתה א׳, בין השאר כי בית הספר הקודם היה בחלק ישן יותר של השכונה, אבל בית הספר החדש ממש כמו הדירה החדשה שלנו היו בחלק חדש יותר של השכונה, והבניין שעברנו אליו היה בניין חדש.

אני זוכרת שאמא שלי מאוד אהבה את הדירה, אבל תמיד חלמה על דירה עם גינה. במשך שנים חיפשנו דירה עם גינה, אבל לא מצאנו עד שההורים שלי התחילו להיות מודאגים מהילדים שאחי הקטן התחבר איתם, ועברו לדירה באיזור טוב יותר אבל ללא גינה לטובתו.

התמונה הזו צולמה בדירה של סבתא שלי מצד אבא בירושלים. זו היתה דירה ישנה ומצבה היה די גרוע עם רצפות עקומות ושקיעות שונות בחלק מהחדרים. אבל לנו היה כיף לבקר שם ולישון אצל סבתא בשבתות. גם כשלא ישנו אצלה, תמיד היינו מבקרים אותה במוצאי שבת, ובחורף היא היתה יודעת לשמור לנו חלק מהטשולנט שהיא בישלה (וזה תמיד היה טשולנט ולא חמין).

סבתא שלי גרה במה שהיה מכונה בזמנו ״דמי מפתח״ – מצב שבו לאנשים לא היתה יכולת לקנות דירה, אבל כן היה להם סכום כסף מסוים. א הם חברו לאנשים שיכלו להשלים את הסכם הנדרש לקניית דירה וקנו את הדירה יחד – ואז הם יכלו לגור בה עד יומם האחרון תמורת שכר דירה מאוד סימלי, ולעיתים גם להוריש את הזכות לגור שם לאורך זמן לקרוב משפחה מדרגה ראשונה ככל עוד הוא התגורר בדירה בתקופה האחרונה שלהם בה. כמובן שזה הוביל (וכנראה עדיין מוביל אם עדיין קיימות דירות שמושכרות כך) לבעל הדירה לשאוף להעיף ממנה את הדיירים בהקדם האפשרי כדי להחליפם בדיירים פחות מוגנים שמהם אפשר לדרוש שכר דירה גבוה משמעותית.

זה מה שקרה לסבתא שלי, ולמרות התחינות של אבא שלי וכנראה גם של לפחות אח נוסף אחד שלו שהיא לא תעז לפנות את הדירה – היא בסופו של דבר הסכימה להתפנות מהדירה (שבה גר אז גם הבן הצעיר שלה) תמורת סכום כסף שלטענת אבא שלי לא היה מספיק משמעותי, ועברה לדירה בבני ברק. זה כמובן גרם לקשר שלנו איתה להתרופף, במיוחד כשהיא גרה בקרבה לאחד האחים החרדים של אבא שלי שהעדיף לא להפגש איתנו באותה תקופה כדי לא לפגוע באמונה של הילדים הקטנים הרבים שהיו לו.

הקשר עם האח הזה ושאר המשפחה התחדש כשכולנו היינו מבוגרים יותר, אבל לצערנו מה שכנראה עורר את חידוש הקשר היה המפגש בהלוויה של סבתא שלי ז״ל כשהיא הלכה לעולמה.

אני חושבת שכבר סיפרתי שניגנתי בזמנו בפסנתר. אני חושבת שהרעיון המקורי היה שלי – בכיתה א׳ נשלחתי כמו ילדים רבים אחרים לשיעורי קסילופון בסיסיים, ומשם איכשהו המשכתי לשיעורי פסנתר, אולי כי המורה חשבה שיש לי כשרון מוזיקלי מסוים.

הבעיה היתה שלימודי פסנתר היו משהו שאבא שלי תמיד רצה, אבל לא יכול היה לקבל כילד בבית דתי, ולכן אני נבחרתי להיות זו שתגשים את זה במקומו.

היבט אחר של הנושא נבע כנראה מכך שאני כמו הרבה מאוד ילדות בנות גילי הצטרפתי לחוג בלט (כנראה שבאותה תקופה זו נראתה כמו אופציה לא רעה לפעילות גופנית לילדות קטנות) והייתי בו מאוד גרועה. אני חושבת שאני לא קלטתי את זה בתור ילדה, למרות שבדיעבד אני זוכרת לפחות אירוע אחד שבו אחת הילדות בחוג אמרה לי משהו על זה ונעלבתי. אני גם חושבת שזמן קצר אחרי האירוע הזה גם הפסקתי ללכת לחוג למרות שלא ביקשתי להפסיק ודווקא נהניתי מהפעמים שבהן נתנו לנו לרקוד ריקוד חופשי בסוף כל שיעור.

בסופו של דבר הפסקתי לנגן בסוף כיתה ח׳ או ט׳. חלק מזה נבע מכך שלא ממש אהבתי את המורה או את העובדה שהיא נתנה לי לנגן רק מוזיקה קלאסית, שלא התחברתי אליה – ובמקביל לא ידעתי אך ללמוד לבד לנגן סגנונות אחרים, שאולי גם לא בהכרח היו זמינים כיצירות לפסנתר.

אבל היתה גם תקרית אחרת שגרמה לי לפרוש ספציפית בגיל הזה.

כמו שסיפרתי, גרנו אז בשכונה בירושלים שנקראת גילה, שהיא שכונה ענקית – עד כדי כך שכבר אז בסוף שנות השמונים צחקנו שהיא יכלה להיות עיר בפני עצמה אם רק היה בה קולנוע. היו בה לפחות שלושה בתי ספר יסודיים, אולי אפילו יותר – וכל תלמיד מן הסתם הלך לבית הספר היסודי שהיה הכי קרוב אליו הביתה, ולרוב בית הספר גם היה במרחק הליכה עבור ילדים קטנים.

אבל רק בית ספר אחד ששימש כחטיבת ביניים וכתיכון בשכבה. הוא היה בחלק הישן יותר של השכונה, ואנשים כמוני שגרו בחלקים החדשים יחסית של השכונה היו צריכים להגיע ולחזור מבית הספר באוטובוס.

מן הסתם היו בכל שכבה בו לא מעט כיתות, ובית הספר דאג שבכל כיתה יהיו תלמידים מבתי ספר יסודיים שונים, כך שבעצם היו בכיתה שלי תלמידים מכל רחבי השכונה – שבגלל שהיא היתה גדולה, לא כולם גרו במרחק הליכה אחד מהשני.

אני איכשהו נפלתי על כיתה מאוד גרועה – הכיתה הכי מופרעת בשכבה, עם העארסים והפרחות הכי כבדים של השכונה. בתור תלמידה טובה לא התאמתי חברתית לכיתה, ולא ברור למה שמו אותי בה מלכתחילה או המשיכו להתעקש שאלמד בה למרות שהתלוננתי על הבעיות שלי פעם בחודש או חודשיים וביקשתי לעבור לכיתה אחרת.

יום אחד בעודי חוזרת משיעור פסנתר, ראיתי שבדרך שלי הביתה עומדת קבוצה גדולה של תלמידים מהכיתה שלי, כביכול מדברים בינם ובין עצמם אבל לא ממש עושים כלום מעבר לזה. חלק מהקבוצה היו גם תלמידים שגרו די רחוק. מכיוון שלרוב הייתי יודעת אם מישהו היה מתכנן מסיבת כיתה או פעילות אחרת שהיתה כוללת את כל (או לפחות את רוב) הכיתה, היתה לי תחושת בטן מאוד חזקה שהם יודעים שאני עומדת לעבור באיזור והם ממתינים בכוונה כדי לי כדי לעשות משהו.

למזלי שמתי לב אליהם מוקדם מספיק כדי רק לראות אותם מרחוק, ופשוט פניתי למסלול אחר כדי לחזור הביתה כדי שלא אצטרך לעבור לידם, וקיויתי שהם לא שמו אלי לב, בעיקר כדי שהם לא ירדפו אחרי ושהם גם לא יחשבו להמתין לי שוב אחרי שיעורי פסנתר בעתיד.

אבל באותו אחה״צ אחת הבנות מהכיתה שהייתי מיודדת איתה היתה אמורה לבקר אותי – אבל לא הגיעה. יום אחר כך שאלתי אותה בכיתה למה היא לא הגיעה, והיא אמרה שהיא ראתה שהלכתי בכיוון אחר בדרך הביתה ולכן חשבה שלא אהיה בבית ולכן לא הגיעה. כך שכנראה הם כן שמו לב אלי, רק היו עצלנים מידי מכדי להתחיל לרדוף אחרי. למזלי הסיפור לא חזר על עצמו מאז, אבל עדיין ויתרתי כמה חודשים אחר כך על השיעורים.

לפי האורך של השיער, התמונה הזו כנראה צולמה כשלמדתי בכיתה ה׳. כמה חודשים אחר כך כבר עברנו לגור בניו יורק, ושם אמא שלי התעקשה שאסתפר כדי שהיא לא תצטרך להשקיע הרבה זמן בלסדר לי את השיער על הבוקר. הלכנו למספרה מקומית, רק שהיא לא ממש הצליחה עם האנגלית השבורה שלה להסביר לספרית מה היא בדיוק רוצה.

תחשבו על זה שהיה מדובר על אמצע שנות שמונים, שבהן התסרוקות של הנשים ובמיוחד בארה״ב נטו להיות מנופחות עם הרבה ספריי לשיער. אז הספרית קיצצה פה ושם ואז סידרה את התספורת עם מה שאמא שלי חשבה שהיה קצת ספריי לשיער – וזה נראה בסדר.

בוקר אחרי התגלתה הזוועה: היה לי פוני כמו שרואים בתמונה, ואז לידו היה איזור יחסית קטן של שערות שהיו ארוכות ממנו בכמה סנטימטרים בודדים – ואז כל שאר השיער שלי היה באורך שהגיע בערך עד הכתפיים. מן הסתם זה נראה זוועה, וגם אם אמא שלי היתה מוצאת את הזמן לסדר את השיער עם ספריי כדי שהוא יראה כמו אחרי הטיפול במספרה – אני לא חושבת שהיא היתה יודעת איך לעשות את זה.

אז נוצר מצב שבו מצאנו ספרית אחרת שהבינה את הבעייתיות שבתספורת שהספרית הקודמת עשתה לי, ושבמשך שנה ומשהו עבדה על השיער כדי לתקן את הנזק כדי להחזיק את השיער לתספורת נורמלית. לפני שחזרנו לישראל. אני זוכרת שליד הספרית הזו היהת מסעדה סינית שלא פעם ביקשתי מאמא להכנס אליה אחרי התספורת כדי לקנות ולהביא הביתה עוף חמוץ מתוק.

אבל בכיתה ה׳ עדיין היה לי שיער ארוך, וגם בניגוד לסיפור הקודם שלי על האמבוש שעשו לי אחרי השיעור לפסנתר – דווקא בכיתה ה׳ היה לי מאוד כיף. היתה לנו באותה שנה מורה נהדרת שהתייחסה אלינו בצורה הרבה יותר בוגרת מהמורות שהיו לנו ביתות הנמוכות יותר. היה לנו גם במהלך השנה טקס פסח, וגם בטיול השנתי שלנו טיילנו ליומיים רצוף עם שינה באכסניית נוער שהיה חוויה מאוד כיפית – במיוחד כשאני ועוד כמה בנות שכנראה נחשבו לטובות ישנו בעצמנו בחדר בלי אמא מלווה.

במקביל בית הספר עצמו ארגן ״חוגים״ חינמיים שהועברו על ידי אמהות, ואני הצטרפתי לחוג סריגה שבו הכנו בעיקר צעיפים וחותלות.

במקביל לזה הצטרפתי לתנועת הנוער ״הנוער העובד והלומד״ עם לא מעט מהחברות שלי לכיתה ולשכבה, והפעילויות שם גם היו מאוד כיפיות ומהנות.

עם כל זה, אני חושבת שהיה לי קצת חבל לעזוב את המסגרות שהיו לי כדי שנוכל לעבור לגור בארה״ב, למרות שגם שם היה לי מאוד כיף, והייתי אחת מהבודדים מבני הנוער או הילדים האחרים שהגיעו מישראל שאהב לגור בארה״ב ולא רק התגעגע לחברים והמשפחה בישראל.

רק בדיעבד היה לי סיפור שאולי קצת העכיר לי את התמונה. לפני כמה שנים פנה אלי מישהו בפייסבוק שלמד איתי בבית הספר היסודי עד הנקודה הזו שבה עזבנו לארה״ב, אבל אני לא זוכרת שיצא לי לפגוש אותו בחטיבת הביניים שלמדנו בה אחרי שחזרנו לארץ.

חשבתי שהיה מדובר על מישהו שפשוט במקרה נתקל בפרופיל שלי ורצה להגיד שלום ואולי קצת הסתקרן לשמוע מה קורה איתי היום בחיים. אבל אחרי השאלות הבסיסיות בנושא, הוא אמר שחשוב לו להתנצל אם נפגעתי ממנו או שהוא העליב אותי כשהיינו צעירים.

אמרתי. לושלא זכורים לי מקרים כאלו, אבל נשמע שזה מאוד חשוב לו ולכ אני כמובן סולחת לו. בדיעבד מישהי אמרה לי שבלא מעט תוכניות גמילה עוברים תהליך שבו מתנצלים לכל מי שהנגמל פגע. בו בעבר, למרות שכיתה ה׳ נשמעה לי קצת רחוקה כנראה שזה היה חלק מזה.

אני אמנם לא זכרתי אף פגיעה כזו, אבל בדיעבד התחלתי לשאול את עצמי האם היו דברים שפשוט לא שמתי אליהם לב בתור ילדה או שלא הייתי מודעת אליהם באותה תקופה אבל עדיין קרו?

כשרק התחלתי להרזות בשומרי משקל, אי שם ב 2007 – לא ממש עשיתי ספורט, אולי רק הליכה בסופי שבוע בחורף לשדות עם פרחים ליד הבית שלי, או מידי פעם לקניון הקרוב.

יום אחד, פרידה גבעון, המדריכה הראשונה שלי בשומרי משקל – החליטה לתת לנו השראה בכך שהיא סיפרה לנו איך היא התחילה להתעמל. היא ידעה שאם היא תספר לנשים שהן לא בקטע של ספורט שהיא רצה במשך שעה כמה פעמים בשבוע – לא ממש נקשיב לה. לכן היא התחילה את הסיפור בכך שגם היא שנאה ספורט פעם, ולכן כשהיא התחילה לרזות היא מצאה המון תירוצים למה היא לא יכולה לקחת את הזמן לעשות ספורט, בין השאר כי היא תמיד עסוקה, והיא לא ממש סמכה על בעלה שיוכל להשאר עם הילדים לאורך זמן.

אבל יום אחד היא שמעה על מחקר שאמר שאפילו 10 – 15 דקות של ספורט זה בריא, והחליטה פשוט לצאת לצעדה של 7 – 8 דקות לכיוון אחד – ואז לחזור. היא יכלה להתפנות לרבע שעה, וקיוותה מאוד שבעלה יסתדר עם הילדים והיא לא תאלץ לחזור לבית הרוס.

עם הזמן, כדי לא להשתעמם – היא לקחה איתה את הטלפון כדי לענות על הודעות או להחזיר שיחות בזמן הזה, ועם הזמן רבע שעה לא ממש הספיקה לה אז היא התחילה ללכת יותר ויותר זמן, עד שהיא מצאה את עצמה הולכת שעה ויותר כמה פעמים בשבוע.

ואז – היא ראתה אנשים רצים במסלול שלה, ולא נשמע לה הגיוני שאנשים יכולים לרוץ שעה רצוף. אז היא התחילה לשלב כמה דקות ריצה בהליכה שלה מידי פעם – ועם הזמן האריכה את המקטעים שבהם היא רצה עד שהיא הצליחה לרוץ בעצמה שעה שלמה, ובתקופה שבה היא סיפרה לנו את זה, היא כבר השתתפה במירוצים שונים.

---

באותה תקופה אני העדפתי להתרכז בשינוי הרגלי אכילה, אבל המסר הזה חלחל לו לאט לאט.

גרתי באותה תקופה בהוד השרון בדרום העיר בשכונה שנקראת ״נווה נאמן״, מול איזור התעשייה של העיר (מה שהיה לי ממש טוב כי עבדתי שם, ויכולתי להגיע לעבודה בעשר דקות הליכה ברגל). ואיכשהו באפריל 2008, הייתי במצב רוח רע. אני מניחה שזה נבע משילוב של לא מעט דברים, בעיקר בעבודה – ידענו שהעבודה הקיימת עבור החטיבה שלנו הולכת להסתיים די בקרוב, ולא ממש קיבלנו מסרים מהמנהלים שלנו על מה יקרה הלאה – מה שהדאיג אותנו עוד יותר.

ואז התחלתי לצאת להליכות כדי להרגע – ועם הזמן המסלולים שלי הלכו והתארכו. בגלל שהאיזור של הוד השרון וספציפית נווה נאמן היה מוקף שדות – היה לי למשל מסלול שהוביל אותי למושב קטן ליד השכונה שאין לי מושג איך קוראים לו (אולי איזשהו הוד השרוני יגלה לי) שבו הייתי הולכת בסופי שבוע.

אבל במהלך השבוע הייתי פשוט הולכת לרחוב הראשי של הוד השרון והולכת לאורכו עד מרכז העיר – ואז חוזרת הביתה. מכר שלי מהוד השרון ״חישב״ שהלכתי בערך 3.5 ק״מ לכל כיוון (בסה״כ 7 ק״מ) שנשמע לי המון למישהי ללא כושר בסיסי – אבל בהתחשב בעובדה שהמסלול לקח לי לפחות בהתחלה כמעט שעתיים (עם שתיים שלוש הפסקות קצרות) יש סיכוי שזה היה נכון.

בשלב מסוים אכן היו אצלנו קיצוצים בחברה, אני פוטרתי בהם – ומיד אחרי הודעת הפיטורים הודיעו לי שאני לא ממש צריכה לחזור לעבודה. למזלי מצאתי תוך כמה ימים עבודה חדשה, והיו לי חמישה שבועות עד שהתחלתי אותה, שאת החצי האחרון שלהם ניצלתי לחופשה בארה״ב. אבל עד החופשה – ההליכות הפכו להיות כמעט עניין יומיומי.

---

כשהתחלתי לעבוד מחדש – לא היה לי זמן ללכת במהלך השבוע כי עבדתי רחוק מהבית, והנסיעות באוטובוס לקחו לי המון זמן לכל כיוון ומעבר לעובדה שהן גזלו ממני המון זמן גם הייתי צריכה להתעורר די מוקדם כדי לנסות להמנע מהפקקים בדרך. לכן ההליכות נדחקו לסופי השבוע שבהם נשארתי ללון בהוד השרון.

אחרי כמה חודשים – עברתי לגור בהרצליה, ושם לא התחדשה המסורת של ההליכות במהלך השבוע, אבל בסופי השבוע כן יצא לי מידי פעם ללכת במסלולי ההליכה שהיו בשכונה – או ללכת קצת על החוף שהיה במרחק 10 דקות הליכה מהדירה ששכרתי, ועם הזמן התחלתי ללכת מרחקים הולכים וגדלים בחוף, עד שבעצם התחלתי ללכת בחלק הצפוני של החופים של העיר עד המרינה שנמצאת בחלקו הדרומי של החוף של העיר – ואז חזרה.

ואז יום אחד (אחרי כמעט שנה בהרצליה) החלטתי לחדש את המסורת של ההליכות במהלך השבוע – והפעם כן לקחתי את עצתה של פרידה, והתחלתי ״בקטן״: אי שם בסוף 2009, התחלתי פשוט לרדת תחנה (ואז שתי תחנות) אחרי תחנת האוטובוס הקבועה שלי כדי להאריך בקצת את ההליכה שלי. ״תחנה אחת״ אולי לא נשמע כזה משמעותי, אבל היה מדובר על תחנה שהיתה די מרוחקת מהתחנה המקורית שלי, שגם ממנה היתה לי עוד הליכה לכיוון המשרד.

הנהג ה״קבוע״ שאיתו נסעתי היה בטוח בבוקר הראשון ששכחתי לצלצל ועצר לי בתחנה הקבועה שלי, אבל מהר מאוד הוא התרגל לכך שאני פשוט יורדת במרינה של הרצליה והולכת משם לאיזור התעשיה.

ההליכה לא היתה מאוד ארוכה, ובמובן מסוים נדהמתי מזה שהייתי מגיעה למשרד עייפה קצת ולקח לי זמן להתאושש. אבל עם הזמן התרגלתי, וגם צירפתי מידי פעם הליכה דומה לתחנת האוטובוס ליד המרינה (במקום זו הקרובה לעבודה) בערב בחזרה הביתה.

אבל הקיץ התחיל להתקרב – ואני לא רציתי להגיע למשרד מיוזעת מידי. לכן בוקר אחד המרתי את ההליכה מתחנת האוטובוס בהשקמה קצת יותר מוקדמת – ויצאתי להליכה במסלול בשדות שהיו מצפון לשכונה שבה התגוררתי. בהתחלה המסלול לא היה ארוך במיוחד, אבל עם הזמן הארכתי אותו – עד שהגעתי בשלב מסוים אפילו לגן פסלים בטבע בשם ״הגלריה הירוקה״.

כשהקיץ התחיל להסתיים – הימים התחילו להתקצר, וכבר התחיל להיות חשוך מידי בשביל ללכת לשדות הלא ממש מוארים בשעות הבוקר המוקדמות. לכן פשוט התחלתי ללכת ברחובות השכונה (שכונה שנקראה נוף ים, ואז גם בהרצליה פיתוח) – רחובות די יפים וירוקים, וגם פה התחלתי להאריך את המסלול שלי עם הזמן. היה לי אירוע קצת לא נעים אחרי הארכה כזו כשעברתי ליד איזושהי שגרירות והרגשתי שהשומרים שם תוקעים בי מבטים מוזרים כשאני צעדתי הלוך ואז חזור מול הבית – אבל אחרי ששיניתי את המסלול לרחוב המקביל, הצלחתי להגיע למצב שבו הלכתי כמעט 40 דקות לכל כיוון.

---

אבל בשלב מסוים הרגשתי שזה כבר לא ממש מאתגר, והיה ברור לי שיש גבול לכמה זמן אני אוכל להשקיע בהליכות כך שיש גם מגבלה על כמה אני אוכל עוד להאריך את מסלולי ההליכה שלי על חשבון שעות השינה שלי, והחלטתי להרשם לחדר כושר כדי לייעל את ההליכות שלי.

נרשמתי לחדר הכושר שהיה קרוב לעבודה והיה חלק מרשת ארצית. בביקור הראשון שלי שם, מאמן הכושר שהיה אז אחראי על הקומה שלח אותי ללכת בקצב מהיר עבורי על ההליכון, ואז הראה לי איך להשתמש בכמה מהמכשירים עם המשקולות. אבל כשהתאמנתי לבד, פשוט השתמשתי בהליכונים כדי לאלץ את עצמי ללכת מהר יותר ממה שהייתי הולכת עצמאית.

אבל כשנרשמתי לחדר הכושר, קיבלתי חבילה של אימונים חינמיים עבור שירותים שונים שחדר הכושר נותן – כולל לדיאטנית שאיתה עבדתי תקופה מסויימת, אבל גם עם מאמנת כושר. כשהגעתי לאימון החינמי הזה, המדריכה היתה מופתעת שלא השתמשתי במשקולות, והיא נתנה לי אימון מסודר יותר ממה שנתן לי המאמן ביום הראשון שלי. היה לי כזה כיף איתה שהחלטתי להרשם לסדרה של אימונים אישיים איתה שנערכו פעם בשבוע, וכשהיא עזבה היא הפנתה אותי למאמנת אחרת שגם איתה היה לי כיף לעבוד.

בעצם כל הצוות היה נחמד, לפחות בתופה שבה התאמנתי שם. אבל אחרי שנה וקצת נאלצתי לעבור לחדר כושר אחר בת״א (אבל של אותה רשת) כי עברתי דירה. שם השמנתי קצת אחרי המעבר, וכמה חודשים אחר כך יצא לי ״לבקר״ בחדר הכושר בהרצליה שוב לפני יום כיף בעבודה שנערך בצפון. בדיוק כשנכנסתי לקבלה עבר שם אחד המאמנים שזכר אותי מהתקופה שהתאמנתי שם – והוא דאג להראות לי כמה הוא מאוכזב מזה שהשמנתי.

---

דווקא בחדר הכושר בתל אביב התמדתי לאורך זמן – גם בתקופות שרזיתי וגם באלו שהשמנתי. בהרבה מובנים האימונים היו אלו שהאטו (ואולי אפילו מאוד) את ההשמנה שלי בתקופות הפחות טובות שלי תזונתית. אפילו הצלחתי לחזור אליו אחרי הסגירות הארוכות מידי בקורונה.

אבל יש משהו שלא ממש הצלחתי לחזור אליו – וזה דווקא ההליכות, הספורט שבו התחלתי אי שם לפני כל כך הרבה שנים.

אני תמיד הלכתי יחסית הרבה, בין השאר כי אין לי רכב, ומעבר לעובדה ששימוש בתחבורה ציבורית דורש יותר הליכה מאשר שימוש ברכב (כי תחנות אוטובוס נוטות להיות רחוקות יותר מהנקודות שמהן אני יוצאת או אליהן אני צריכה להגיע מאשר רכב פרטי) – לא פעם התגוררתי במרחק הליכה מהעבודה או מהאוניברסיטה, וכך בעצם הלכתי לא מעט ברגל באופן שוטף.

גם כשהתאמנתי בחדר הכושר – האימונים הרציניים שלי תמיד היו על ההליכון, במיוחד אחרי שהמאמנת הראשונה שאיתה עבדתי לימדה אותי איך להתאמן בצורה מאומצת באמת בעזרת מקטעים שבהם מעלים את זווית ההליכון לעליה ו / או את המהירות שלו לכמה דקות ואז נחים בהליכה איטית יותר. לא פעם הייתי מתאמנת כך 40 – 50 דקות ברמה מאוד מאומצת מעבר להרבה צעדים שהייתי עושה ביום יום.

אבל הקורונה, או יותר נכון הסגר הראשון של הקורונה שסגר את חדרי הכושר ומנע מאיתנו להתרחק מהבית בשבועות הראשונים – גרם לכך שהלכתי הרבה פחות, לא רק מבחינה ספורטיבית אלא גם ביום יום. והשילוב של עליה רצינית במשקל עם הרבה פחות הליכה הובילו לאיבוד די רציני של הכושר הגופני שלי.

---

לפני כמה שנים יצא לי לשוחח עם חברת ילדות של אחותי. מדובר על חברה שאחותי פגשה בחוג בלט בגיל חמש או שש, והפכו לחברות טובות. למרות שאחותי היתה רקדנית טובה, היא פרשה בשלב מסוים מהחוג – אבל החברה שלה נשארה והפכה לרקדנית מקצועית ועבדה כמה שנים בלהקה מקצועית עד ששברי הליכה ״גמרו״ לה את הקריירה בגיל צעיר מאוד.

זה אולי יצא לטובה, כי זה אפשר לה ללכת ללמוד לתואר בגיל יחסית מקובל, והיא עשתה תואר בפיזיותרפיה ונשמע שהיא מאוד מצליחה. אבל לפני כמה שנים היא החליטה לחזור לריקוד כתחביב וכדרך לעשות אימון גופני – וסיפרה שהגוף שלה כביכול עדיין ״זוכר״ את ההרגשה של מה זה להיות רקדנית ברמה גבוהה, אבל מן הסתם אחרי כל כך הרבה שנים שבהם היא לא רקדה, הגוף שלה הוא לא בכושר מספיק גבוה כדי לבצע את מה שהוא זוכר.

היא תיארה את ההבדל בין מה שהיא זכרה שהיא מסוגלת לעשות לבין מה שהיא היתה מסוגלת לעשות בתור מי שמזמן לא התאמנה. היה ברור לה שכשהיא תתחיל לחזור לרקוד, הכושר שלה יחזור די מהר – אבל היה קשה לה להתמיד בשלב שבו הפער היה כזה גדול שהוא תסכל אותה, ועדיין לא היו לה את ההישגים של השיפור בכושר כדי שיעודדו אותה שמצבה טוב.

ואני מרגישה שאני נמצאת במצב דומה, אבל אין לי מושג איך להתחיל מחדש את ההליכות כדי להגיע להישגים שיעזרו לי להתקדם. אולי הטיול לאלסקה יעזור לי בזה.

אני זוכרת שכשהייתי ילדה, הכרנו את רוב השכנים שלנו. גרנו אז בבניין שלא ראיתי כמותו לפני כן או מאז – אנחנו גרנו בדירה דו קומתית (מה שההורים שלי קראו לו ״קוטג׳״ אבל מסתבר שהוא לא ממש כזה כי ההגדרה הרשמית של קוטג׳ הוא דירה צמודת קרקע שהיא פשוט פחות פרטית מוילה). היו כמה מדרגות מהרחוב שהובילו לדירה שלנו – אבל בגלל שגרנו על גבעה, בעצם אפשר היה לבנות דירות בקומה אחת מתחת, שאליהן הובילו מדרגות שירדו מהרחוב שלנו אבל בעצם הובילו לדירות גן עם נוף לצד השני של הבניין.

למי שתוהה: אני הילדה שיושבת מקדימה על האופניים עם שמלה לבנה. האישה עם החולצה הכהה שעומדת מאחורי ומחבקת ילד/ה קטנ/ה (שאני לא מזהה) היא סבתא שלי מצד אמא שהלכה לעולמה ביולי שעבר, ומי שעומד לצידה (משמאל בתמונה ומימין בחיים) בחולצה הבז׳ הוא אבא שלה (וסבא רבא שלי) שעיה (קיצור של ישעיהו). מצידה השני עומד ברחוב עם חולצה לבנה וכובע הוא אחיה רמי, ומאחוריה ומאחורי סבא רבא שלי עומד האח השלישי יוסקה. וכמובן שיש פה הרבה מאוד קרובי משפחה אחרים (חלקם לא ממש קרובים), אבל אני חושבת שאני היחידה מהמשפחה ״שלי״ שמופיעה בתמונה.

אני חשבת שהתמונה צולמה ביום ההולדת השישים של סבתא שלי ב 1982 והיתה כנראה גם חנוכת בית כי עברנו לדירה בערך בתקופה הזו.

אבל מעבר לזה, גם הכרנו לא מעט מהשכנים שלנו. היו את מזל וריטה שהן והמשפחות שלהן גרו בשתי דירות צמודות בתחילת הרחוב, ומסיפורים של אמא שלי – אחת מהן טיפלה יום אחד באחותי שסירבה ללכת לבית הספר בזמן שאמא שלי היתה בהריון עם אחי ומאוד מיהרה לתור לאולטראסאוד שהיא לא יכלה לפספס, גם לא עבור ילדה שאי אפשר להשאיר בבית לבד, ומתעקשת לא ללכת לבית הספר באותו בוקר.

קרוב אליהן גרה המשפחה של שרית, שהיתה אחת מהחברות שלי בתור ילדה – יחד עם איה, שגרה בקצה השני והדי רחוק של הבניין.

והיתה את דינה ובעלה (שאת שמו אני לא זוכרת), שהיו הורים של נעמה שהיתה חברה של אחותי – אבל גם אני וענת, אחותה הקטנה של נעמה, היינו לא פעם משחקות איתן ברחוב.

ואני זוכרת גם שכנה דתיה שאת שמה אני לא זוכרת – אבל אני זוכרת שפעם אחת היא תפסה אותי תולשת כמה עלים מאחד העציצים שלה במהלך משחק (אני כבר לא זוכרת בכלל למה עשיתי את זה). היא סיפרה את זה בכעס די גדול או בצורה מוגזמת לאמא שלי, שלא רק שאמא שלי ממש כעסה עלי – אלא בדיעבד אני זוכרת שאמא שלי היתה ממש מוטרדת מהמעשה, כי היא ממש ״תחקרה״ אותי למה עשיתי את זה, ואני זוכרת שאני כעסתי על השכנה לא מעט זמן בגלל שהיא ״הלשינה״ עלי וגרמה לי חוסר נעימות מול האמא שלי.

וכמובן היה את השכן שלדעתי קראו לו מיכאל, שעבד עם אבא שלי באותה מחלקה, ומידי פעם אבא שלי היה נאלץ לנסוע איתו לעבודה בימים שאמא שלי היתה צריכה את הרכב.

---

היום אני גרה שוב בבניין משותף, ואת רוב השכנים אני מכירה בעיקר מהווטסאפ של הבניין, ערוץ שמשמש לא פעם ל״ירידות״ או מחמאות לועד (כתלות במי שכותב) ושאר מריבות בין שכנים, במיוחד בגלל בעיות חניה שונות.

ואני לא היחידה שכנראה חיה כך – אני חושבת שגם אחי ואחותי שגרים בערים במרכז לא ממש מכירים את השכנים ברמה הקרובה שאני זוכרת מהילדות שלי.

אבל בדיעבד אני חושבת שכשגרתי בהוד השרון ובהרצליה – כן הרגשתי שהיתה יותר תחושה של ״שכונה״ ושכנות שהזכירה לי את השכונה שבה התגוררתי כילדה. יכול להיות שזה נבע מכך שמדובר היה על שתי שכונות שהוקמו במקור כמעברות, ולא פעם עדיין גרו בו התושבים המקוריים של השכונה. מעבר לזה, למרות ששתי השכונות שגרתי בהן באותה תקופה היו בערים מאוד ״מבוקשות״, איכשהו הקדמה וההתחדשות עדיין לא הגיעו אליהן, ולכן הן היו זולות יחסית – וגם היתה בהן עדיין קהילה מסויימת.

אני למשל זוכרת שכשגרתי בהוד השרון, גרה בבית לידינו אישה מאוד מבוגרת שבעלי הדירה שלי שהיו צעירים ממנה אבל רק בקצת היו חברים שלה. היא היתה במצב סיעודי, וכנראה רצתה שהילדים שלה יקחו אותה אליהם או יעברו להתגורר איתה, אבל במקום זה הביאו לה עובדת זרה. אבל היא התנהגה בצורה לא יפה לעובדת, אולי מתוך הנחה שאם העובדת תעזוב הילדים שלה יפעלו כרצונה. אבל היחס הזה לא נעלם מעיני השכנים, ובעלת הבית שלי יום אחד כנראה דאגה לשוחח עם הילדים של אותה אישה כדי שהם ימצאו פתרון למצב שלא יכלול יחס גרוע לאותה עובדת זרה, שעבדה קשה לטפל בשכנה והתייחסה אליה מאוד יפה.

ובשכונה שבה גרתי בהרצליה, גרתי ליד מרכז מסחרי קטן – כזה שהיה בו סניף קטן של הדואר, ומרפאה מקומי של וטרינר קטן בתחילת דרכו, וחנות של ירקן שבעצם מומן על ידי המשפחה שלו כי הוא לא ממש הצליח בחיים – וכמובן גם שני בתי קפה קטנים שבהם לא מעט מתושבי השכונה היו מבלים, במיוחד בשעות הערב ובסופי השבוע.

נזכרתי בהם כשקראתי את הרשומה הזו לגבי ״בתי קפה שכונתיים״ שלא חייבים להיות שכונתיים אלא יותר מהווים נקודת מפגש עם חברים (או משפחה, או עם בן או בת זוג, וכו׳).

וכמובן שזה לא חייב להיות גם בית קפה – אלא למשל לקפוץ לדואר בסוף יום עבודה בדרך הביתה כדי לעזור לאחת העובדות שם שגם גרה בשכונה להאכיל את להקת החתולים שגרה שם. או לקפוץ איתה לסופר בימי שישי בצהרים. או לשבת לשוחח מידי פעם עם צוות המרפאה הוטרינרית שטיפלו מאוד יפה בטושי שלי. או לפגוש במהלך הליכה בשדות את בעלת חנות התכשיטים בשכונה עם שתי כלבות הויסלה שלה.

יכול להיות שזה היה קשור לעובדה שבערי המרכז לא פעם אנשים שוכרים דירות ולכן עוברים דירה בתדירות יחסית גבוהה, וכך באמת לא נוצרת קהילה קבועה בשכונה. אבל אני מודה שאולי זה קצת חסר לי.