התיירת המקרית

זו שורה משיר שכתבה ג׳וני מיטשל, אבל אני אוהבת את הגרסא הזו שלו של להקת Counting Crows.

בנובמבר / דצמבר 2019 יצא לי לטייל בניו זילנד לחופש. נרשמתי לטיול המאורגן ורכשתי כרטיסי טיסה די הרבה זמן לפני (בפברואר ומרץ 2019), בלי לחשוש מבעיות כמו מגיפות או מלחמות שעלולות לגרום לביטול הטיסה והטיול, שלמזלי באמת לא בוטלו ולכל היותר היה לי עיכוב רציני ומעצבן בטיסת ההלוך, ובדיעבד יצאתי מטיול המאורגן עם תחושות לא נעימות לגבי כמה אירועים שהתרחשו בו.

אבל כהכנה לטיול, התחלתי כבר בחודשים שלפניו ללכת יותר ברגל – ובמיוחד בהליכות שתמיד הייתי עושה בימי שבת, שבהן הייתי הולכת בחוץ ולא בחדר כושר על ההליכונים. לפני הטיול הייתי הולכת משהו בין 5 – 7 ק״מ בהליכות האלו, אבל עם הזמן השתדלתי להעלות את מספר הק״מ שהייתי הולכת, והיו בהחלט הליכות שבהן צעדתי בין 10 ל 12 ק״מ.

עזבו את העובדה שרובן של הצעדות האלו קרו בחודשים בין מאי לתחילת נובמבר שהיו מאוד חמים. עזבו את העובדה שהן לקחו לי חלק ניכר מהבוקר. וגם עזבו את העובדה שהייתי כל כך מותשת אחרי ההליכות האלו שכשחזרתי מהן הייתי איכשהו גוררת את עצמי להתקלח ואז נכנסת למיטה לשינה של שעה או שעתיים רק כדי להתאושש. ֿ

איכשהו לאחרונה אני מתחילה להתגעגע אליהן.

זה קרה בעיקר מתחילת השבוע הזה, שבו חזרתי לחדר הכושר אחרי היעדרות של כמה שבועות בעקבות המלחמה. בהתחלה חדר הכושר עצמו עבד בצורה לא מסודרת ומוגבלת (היתה מגבלה רצינית על כמות האנשים שיכלה להתאמן בו זמנית, ושירותים כצן הבריכה או שיעורים בוטלו) – ובמקביל היה לי לחץ בעבודה והיה לי נוח להשלים אותה בשעות האלו של האימונים. עם הזמן, זה הפך למעין הרגל – ובמיוחד כשהייתי ישנה פחות טוב בלילות ובודקת כל הזמן חדשות ולכן מאוד נהניתי מהאפשרות של לפחות להתעורר מאוחר יותר בבוקר.

כמובן שבשלב מסוים חדרי הכושר חזרו לשגרה, אבל לי היה נוח עם השגרה החדשה גם כן. אמרתי לעצמי כל הזמן לחזור לחדר הכושר – אבל איכשהו תמיד היתה לי סיבה למה לדחות את זה למחר, ואז לשבוע הבא.

בעצם רק בשבוע שעבר הסיבות האלו היו באמת טובות ורלוונטיות – בשישי שלפני כן סבלתי מכמה התקפים של הקאות יבשות (בערך 5 – 6) בשלוש ומשהו שעות, וזה גרם לגב שלי להתפס לכמה ימים. במקביל הייתי בתורנות בעבודה, מה שאמר שהייתי צריכה להיות זמינה טלפונית כל הזמן, ולא יכולתי ללכת לשחות (כפי שלרוב אני עושה בימי שני ורביעי). בשלישי הלכנו למשרד אז העדפתי לא ללכת גם לחדר כושר וגם למשרד כי היתי צריכה לקחת את התיק עם הלפטופ שלי על הגב ולא רציתי לאמץ את הגב שלי יותר מידי אחרי שהוא היה ממש תפוס, ובחמישי איכשהו בפעם השניה בכל ההיסטוריה של התורנויות שלי (ובפעם הראשונה שבה זה היה לא מוצדק) – אחד מאנשי התמיכה החליט להתקשר אלי לבי משהו שנפתח לנו. התברר שזה לא היה בעדיפות שהצדיקה את השיחה בארבע לפנות בוקר, ושהבעיה בכלל לא היתה שלנו אלא סתם נשלחה אלינו בטעות – אבל עדיין זה מנע ממני ללכת לחדר כןשר.

אבל ביום ראשון איכשהו ״שברתי שגרה״ וגררתי את עצמי לחדר הכושר. וזה היה כואב – פחות האימון עצמו (למרות שהיה לי יותר קשה מהרגיל), אלא אחר כך. איכשהו הגוף שלי התאושש פחות טוב – וזה החמיר ביום שני אחרי אימון השחיה. ביום שלישי בבוקר, כשהגעתי לחדר הכושר לאימון משקולות נוסף – בקושי גררתי את עצמי למקלחות אחר כך שלא לדבר על החזרה הביתה באוטובוס.

אבל ביום שלישי בערב התחלתי להרגיש טוב יותר, וברביעי הרגשתי גם קצת פחות עייפה אחרי האימון, ויותר טוב מאשר ביום שני.

ואתמול (בחמישי) הרגשתי עד כדי כך טוב שכשבערב התקשר אלי המנהל המקצועי של המדריכים והציע לי להתאמן עם מאמן שונה מהמאמן שאני לרוב עובדת איתו (שנמצא מאז תחילת המלחמה נמצא במילואים), הסכמתי לעוד אימון היום בבוקר (שישי).

כלומר עברתי מאפס – לשישה אימונים בשבוע. ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה לפני המלחמה שאפילו ביצעתי חמישה אימונים רציפים בשבוע…

אז אני אופטימית, אבל אולי זה קל בידיעה שמחר אני ככל הידוע לי הולכת לנוח יום אחד (שזה בריא בשגרת אימונים).

לא נועד לבעלי קיבה חלשה.

שלשום פורסם שהחמאס שחרר סרטון של השבויה רב״ט נועה מרציאנו שלא שודר לציבור הרחב בגלל שהוא מכיל ״לוחמה פסיכולוגית״ כזו קשה שהוא לא שודר לציבור הרחב.

ואתמול פורסמה כתבת המשך שבו צה״ל פרסם שנקבע מותה של נועה.

ואני ושאלת את עצמי – איך הם קבעו את זה?

אפשרות אחת היא כמובן שהסרטון ב״כיכובה״ צולם לפני כמה ימים, אבל שהיא נמצאה בשטח ללא רוח חיים אחרי שהסרטון צולם, אבל איכשהו זה לא מסתדר עם לוחות הזמנים של שליחת הסרטון ונשמע יותר מידי כמו צירוף מקרים.

ואז עולה אפשרות אחרת: שהיא הוצאה להורג במהלך הסרטון. זה מאוד מתאים לתזמון, וגם מתאים להצהרות שמדובר על לוחמה פסיכולוגית כזו חמורה שחשיפה אליה תגרום נזק ענקי לציבור הצופים בגלל האימה. מעבר לזה – הידיעות בימים האחרונים מספרים על התפרקות מוחלטת של החמאס, וצעד כזה של רצח ועוד כזה מצולם יכול בהחלט להיות תגובה שלהם למצב כדי לפגוע בישראל – וכמובן כדי לנסות לדחוף מהר יותר להפסקת אש שתאפשר לחמאס להתאושש ולהתארגן מחדש, מה שישראל כמובן מסרבת לעשות…

וזו מחשבה שמפחידה אותי, במיוחד לגורלם של שאר החטופים…

מוקדם יותר השבוע שמתי לב לעובדה שבקושי היו לנו אזעקות בשבוע האחרון, ושגם הקצב שלהן הואט בשבוע שלפני כן.

ביום חמישי כתבתי באחת מקבוצות הפייסבוק שלי שאלה לגבי זה – האם היה מדובר על עוד טריק של לוחמה פסיכולוגית של החמאס בזה שהוא שומר על השקט, או שבעצם נוצר מצב שבו השיגורים באמת הפסיקו מסיבות אובייקטיביות, ובעצם הסתיימו? אחת המשתתפות כתבה לי שלדעתה אולי יש פה היבט של לוחמה פסיכולוגית, אבל לדעתה חלק משמעותי מהסיבה להפסק השיגורים היא שצה״ל עשה עבודה טובה בהרס משגרים וטילים, וגם בכך שהוא מונע שיגורים נוספים בעזרת הלחימה מהקרקע והאוויר.

כמובן שיום אחרי הדיון הזה, קרי אתמול בצהרים ביום שישי – היתה אצלנו אזעקה ושודרו לא מעט טילים לכיוון המרכז, כשחלק מהפיצוצים היו די חזקים ובדיעבד הסתבר שהיו כמה נפגעות מרסיסים (כמה נשים ומכונית אחת). הבחורה שענתה לי סיפרה לי שהיא בדיוק חשבה עלי ועל השיחה שלנו כשהיא רצה למקלט.

אבל אני חושבת שהעדות הכי חזקה לזה שהמלחמה כביכול הסתיימה בעורף היתה שאמא שלי לא היתה בהיסטריה מהטילים אתמול. לא רק שאבא שלי לא שאל בשמה מה שלמנו והאם הכל בסדר תוך שניות מרגע שהאזעקה הופעלה (ההורים שלי הפעילו התרעות של פיקוד העורף לאיזורים שבהם אנחנו גרים). – אלא שגם אמא שלי הגיבה להודעות שאנחנו בסדר רק בערך שעה וחצי אחרי האזעקה עצמה.

והיום היא הזמינה את אחותי ויסי והמשפחה שלהם לבקר בירושלים – כשעד לאחרונה הדרך עצמה בין המרז לבית שלהם בירושלים נחשב מצידה למפחיד מידי.

גם גיסתי ואחי חזרו למרכז מההורים שלה לאור מיעוט האזעקות, למרות שהאזעקה אתמול בצהרים לא בדיוק ערה לשלוות הנפש שלהם, וכנראה ייקח להם המון זמן לחזור לשגרה של לצאת מידי פעם מהבית.

ברור שהמלחמה עצמה לא הסתיימה: יש לחימה קשה בעזה, יש שיגורים ולחימה גם בצפון, וכמובן שהחטופים עדיין לא חזרו הביתה. גם תושבי הצפון ועוטף עזה עדיין לא יכולים לחזור לבתים שלהם.

אבל מבחינת ה״עורף״ שרחוק מאיזורי הלחימה ואין לו קשר אישי לחטופים – נראה שדי חזרנו לשיגרה.

ויכול מאוד להיות שזה לחלוטין זמני. יכול להיות שההפוגה הזו מכוונת – ונועדה להפוך את ההתקפה הבאה למפחידה יותר. יכול להיות שהחמאס בונה על מערכה ארוכה ולכן שומר טילים, ומידי פעם ישגר אותם בזמנים לא צפויים. או שבאמת קשה לו לשגר עכשיו כשיש הרבה כוחות קרקעיים בעזה – אבל הוא בונה על כך שלחץ בינלאומי יגרום לישראל לסגת תוך פרק זמן סביר, והוא שומר כמה שיותר טילים ליום שבו הוא יוכל לשגר אותם יותר בקלות.

וכובן יש תמיד את האופציה שהגבול בצפון יתחמם עד לרמה שבה החיזבאללה יתחיל לירות טילים למרכז.

אבל בעצם נראה שבשלב זה אחנו חוזרים לשגרה שבה המלחמה היא בעיקר חדשות על חיילים שנהרגים בלחימה, וחדשות לגבי החטופים בלי השפעה ישירה או סיכון לחיים שלנו בעורף.

והשאלה היא – האם אנחנו מוכנים לשגרה הזו?

אני מכירה מישהו מלמרות שהוא לא מתגורר באיזור עוטף עזה או אפילו בקרבה גדולה לאיזור – אבל הילדים שלו בטראומה איומה וסובלים מחרדות קשות אחרי האירועים של השביעי באוקטובר. כיום במצב של מלחמה – קל לו להמשיך לעבוד מהבית בלי לחזור לעבוד מהמשרד, ולעבוד בשעות גמישות שיאפשרו לו לעזור לילדים שלו להרגיש בטוחים יותר. אבל אני מניחה שבקרוב הסבלנות למוד עבודה כזה תרד, והוא יצטרך לחזור לעבוד לפחות זמנית מהמהשרד.

ואולי אחרי ההפתעה של השביעי באוקטובר – קשה לנו לסמוך על השקט הזה, ואנחנו בעצם ממתינים לפעם הבאה שבו החמאס יחליט להרגיש שוב.

התחלתי לעבוד במקום העבודה הקודם שלי כשהמשרדים של החברה היו בהרצליה, אבל בשלב מסוים העבירו אותם לאיירפורט סיטי.

בגלל שהמעבר הרחיק את המשרדים מהבתים של לא מעט מהעובדים, ההנהלה חששה שהרבה עובדים לא יגיעו לעבודה בתקופות חול המועד של סוכות ושל פסח, ולכן החליטה לסגור את המשרדים ולכפות על כולם חופשה שהאורך שלה היה תלוי באורכו של חול המועד. כדי להמתיק את הגלולה, החברה לקחה על עצמה חלק מהעלות של ימי החופש.

היו כמובן אלו שהיו מרוצים מאוד – במיוחד הורים לילדים בגילאים שבהם ההורים היו צריכים לקחת חופש בדיוק בימים האלו של חול המועד כי לא היו בימים האלו לימודים, וכך הם הרוויחו כמה שעות או אפילו ימי חופש על חשבון החברה. אבל רבים אחרים כעסו על זה שמאלצים אותם לנצל לא מעט ימי חופש פעמיים בשנה בדיוק בתקופה שבה כל המקומות המעניינים מפוצצים באנשים, והטיסות לחו״ל הכי יקרות בגלל הביקוש הגבוה יחסית עבורן בכל תקופת חגים.

אבל אני חושבת שלאורך זמן – גם הסרבנים הכי גדולים הבינו שיש משהו מאוד נוח בכך שיש חופש פעמיים בשנה, גם אם הוא כפוי.

נכון שחלק מהגישה שהשתנתה נבעה בין השאר כי חלק מהחופש היה על חשבון החברה, והיה מי שניצל את התקופה סביב חגי תשרי למשל כדי לקחת חופשה מאוד ארוכה כדי לטוס לחו״ל, ויכול היה לצאת ולחזור כמה ימים לפני ואחרי החגים כדי לחסוך קצת כסף בעלות כרטיסי הטיסה.

אבל היה לזה יתרןן בכך שזה אפשר לאנשים פשוט לקחת חופש כדי להתאוורר. לפעמים אפוילו האפשרות להשאר בבית ולנוח היתה מאוד מרעננת, גם אם במקרים מסוימים מדובר היה על מצב שבו רוב הימים של החופש הזה היו ימי חג שבהם לא היתה תחבורה ציבורית או הרבה חנויות פתוחות.

זה למשל מה שקרה לנו בחופשה האחרונה שבה נהניתי מחופשה כזו – בתקופת חגי תשרי בספטמבר ואוקטובר 2019. איכשהו היו ימים מאוד בודדים שלא היו חגים או רעבי חג, ולכן היו מאוד משעממים, במיוחד לאנשים שהם פחות אוהבים ארוחות וחגים משפחתיים.

כמה חודשים אחרי זה פוטרתי מהעבודה, וכה שבועות אחרי זה – התחילה מגיפת הקורונה שבזכותה לא מעט עובדי היי טק, כולל עובדים בחברה שלי לשעבר, התחילו לעבוד בלית ברירה מהבית. החברה אמנם היתה מהראשונות לדרוש מהעובדים לחזור לעבוד במשרד – אבל גילוי האופציה לעבודה מהבית אפשרה לחברה לחשוב שאין כבר צורך לסגור את המשרדים בחגים, ולכן בעצם גם מי שרוצה חופש – יצטרך לקחת אותו על חשבון עצמו בלבד.

אבל אני מודה שאני מתגעגעת לתקופות האלו שבהן כפו עלינו לקחת את החופש הזה, גם אם הוא בא חלקית על חשבון ימי החופש שלי.

דביר בנדק הוא אדם עסוק. הוא משחק בסדרה הקומית "סברי מרנן", שעכשיו משודרת העונה השמינית שלה, הוא פרזנטור של בנק טפחות כבר המון שנים – ובין לבין הוא גם מספיק להנחות סדרות, ואפילו לשחק תפקיד משמעותי בסרט ההוליוודי "גולדה".

והדבר הראשון שחשוב לדבר עליו בכתבה על ההישגים שלו והתובנות שלו לגביהן היא לדבר על הירידה שלו במשקל – ועל הניתוח לקיצור קיבה שהוא עבר.

לזכותו של דביר אפשר להגיד שהוא לא שש להמליץ על הניתוח לאנשים אחרים, בניגוד להמון מנותחים ״מצליחים״ שמטיפים לאנשים שמנים עד כמה הניתוח נפלא.

הכרתי לפני המון מישהי ששמעה את ההטפות האלו, השתכנעה להתנתח, ממש נלחמה כדי לקבל את הניתוח כי קופת החולים בה היא היתה חברה לא הסכימה לממן לה אותו – ואז הלכה לעולמה מסיבוכים של הניתוח, משהו שאף אחד מהמטיפים או המטיפות לא דיבר על הסיכוי שהוא יקרה.

למזלו של דביר, יש לו סביבה מאוד תומכת: גם אישתו עירית החליטה להרזות ולשמר בבית כולו אורח חיים בריא שמשפיע גם על הבנות של הזוג. מצב שבו שאר הבית ממשיך להתנהל ״כרגיל״ כנראה פוגע בלא מעט אנשים שמנסים לשמור על המסגרת.

אבל יש פה נקודה רגישה, שאולי רק דביר יכול לענות עליה: עד כמה הניתוח אחראי ל״משמעת העצמית״ שגורמת לדביר לאכול במידה ובתדירות מתאימה כל מיני מאכלים? מה הניתוח מעניק לו שעוזר לו מלבד הגבלה פיזית על כמות האוכל שהוא אוכל? ואולי מבחינתו ההגבלה הזו מספיקה?