הפארק הלאומי יילוסטון

צפונית לפארק הלאומי הרי הרוקיס, עדיין בקרבה די גדולה לשרשרת ההרים עצמה – יש את הפארק הלאומי יילוסטון.

מצד אחד יילוסטון הוא הפארק הלאומי הראשןן של ארה״ב, וכנראה הייחודי ביותר במדינה, ואולי אפילו ביבשת כולה בגלל התופעות הגיאוטרמיות בו שנובעות מכך שהפארק יושב על מערכת געשית ענקית ומורכבת. התפרצות של המערכת הגעשית הזו היא לא סתם התפרצות של הר גגעש רגיל (שהיא נוראית בפני עצמה) אלא התפרצות שנקראת התפרצות על שתגרום לנזקים סביבתיים מרחקים עצומים מהפארק. היו התפרצויות כאלו בעבר לפני כמה מאות אלפי שנים וגיאולוגים טוענים שאנחנו כנראה מתקדבים להתפרצות נוספת. מן הסתם לא תרצו להיות בסביבה כשהיא תקרה, אבל עד אז שווה לבקר בפארק.

חשוב לציין שבניו זילנד יש פארק דומה בשם וואי או טאפו, אבל בעיני הוא היה הרבה פחות מרשים אחרי שני ביקורים ביילוסטון. יש באתר הניו זילנדי גייזר שבו יש תצוגה של התפרצות, אבל זה גייזר קטן והצוותים של הפארק פשוט ״מאלצים״ אותו להתפרץ פעם ביום למען התיירים. יש בו גם בריכות תרמיות, אבל רובן דומות לאלו הפחות מרשימות ביילוסטון חוץ מבריכה אחת בצבע צהוב זרחני.

ביילוסטון יש כמובן גייזרים מרשימים מאוד כשרבים מהם גדולים מאוד (אבל לא כולם), כשהמפורסם מכולם הוא כמובן ה״אולד פיית׳פול״ או ״הנאמן הזקן״ שמתפרץ בזמנים קבועים כל יום..

בפארק יש לא מעט בעלי חיים פראיים, כשהביזון האמריקני מסתובב פחות או יותר בכל מקום, כולל בקרבה גדולה לכבישים – ולא פעם גורם לפקקים שאנשים עוצרים לצפות בו ואפילו לצלם אותו.

חשוב לציין שלמרות שנראה שהביזונים שקטים ולא תוקפניים – עדיף לא להתקרב אליהם יותר מידי כי אז הם כן מתעצבנים מה שמוביל לכך שהם נוגחים באנשים ופוצעים אותם (ואפילו עלולים להרוג).

מלבד הגייזרים, יש כמה איזורים שיש בהם תופעות גיאותרמיות נאות.

Grand Prismatic Spring

mammoth hot springs

Upper Geyser Basin

West Thumb Geyser Basin, Blue Funnel Spring

מעבר לתחופעות האלו, יש בפארק לא מע מסלולי הליכה, למשל מסלול קל ונגיש בשם Grand Canyon of Yellowstone שבסופו יש נקודת תצפית יפה בשם Artist Point כי הרבה ציירים אהבו לצייר את הנוף.

לכל התופעות הגיאותרמיות האלו יש משמעות מאוד חשובה: הן מסוכנות בגלל שהמים בהם רותחים. לכן יש שבילים מסומנים ששומרים על הבטיחות של המטיילים. וכן, כל שנה יש אנשים שמנסים לעבור על הכללים, וחלק גדול מהם נפצעים ואפילו קשה (ויש סיכוי שכמה אפילו מתו) בגלל זה. בכל מקרה מי שנתפס מועף מהפארק.

אפקט ביידן – לאן יוביל את המלחמה?

זה הנושא של השרביט השבועי השבוע.

אני חושבת שקודם כל חשוב לזכור שלמדינות העולם, כמו ארה״ב ומערב אירופה ומסתבר שגם לסין אינטרסים להכיל את המלחמה הזו כדי שהיא תהיה כמה שיותר קטנה. במצב כזה, הביקורים של ראשי מדינות ובכירים אמריקנים רבים קודם כל בישראל אבל במזרח התיכון בכלל – במצרים, ירדן, ערב הסעודית ואפילו בגדה לשיחות עם המנהיגים שלהן כדי לפעול שהמלחמה לא תתפשט אפילו באיזור המזרח התיכון.

האם זה הוגן? העיתונאית דניאל רוט אבנרי חושבת שלא – וטוענת שזכותה של ישראל לחסל את החמאס אפילו במחיר של פריצת מלחמת העולם השלישית שארה״ב כל כך לא רוצה בה.

אבל האם זה צודק ונכון?

קודם כל, חשוב לזכור שאולי אפשר לחסל ארגונים כמו החמאס והג׳יהאד האיסלמי פיזית, אבל לא את הרעיונות שלהם לגבי חיסול ישראל והיהודים, ולא את התמיכה העממית בהם. במצב כזה, הארגונים הלאו פשוט יקומו מחדש מאפס – או שבואקום השלטוני והאידאולוגי שהם ישאירו אחריהם, יקומו גופים אחרים עם בדיוק אותה אידאולוגיה ועם מנגנוני פעולה אלימים אחרים. ויש סיכוי שמנגנוני הפעולה האלו יהיו אפילו חריפים יותר – כשארה״ב התחילה להלחם באל קאעידה והארגון נחלש, קם בואקום שנוצר דאע״ש, ארגון עם אידאולוגיה קיצונית יותר ודרכי פעולה אלימות יותר שכללו רצח אלים ואכזרי של אזרחים שהם שידרו בסרטונים שהם הפיצו כל העולם, וזה בנוסף לרצח והרס של כל תרבות שאינה האיסלאם הסוני באיזורים עליהם הם הצליחו להשתלט.

וגם לפני שנים דובר על זה שבכל פעם שחיסלנו מנהיג של החיזבאללה – קם תחתיו מנהיג גרוע וקיצוני יותר.

ואם מישהו חושב שיש לנו שליטה על הקמתם או יותר נכון אי הקמתם של ארגונים כאלו, הוא טועה ובגדול.

וזה מעלה את השאלה האמיתית: מה בדיוק המטרות שלנו במצבע הזה?

בנאום של ביידן באמצע שבוע שעבר, הוא אמר במפורש שהמבצע צריך להיות יעיל לבטחונה של ישראל – אבל לא להפוך למסע נקמה. והשאלה היא מהן המטרות שנוכל להשיג כדי להעלות את רמת הבטחון בישראל לטווח הקצר, הבינוני והארוך ולא רק לזרוע הרס כדי לנקום.

כמובן שברור שצריך לשתק את היכולות הצבאיות של החמאס לעוד הרבה מאוד שנים (אני מניחה שרובנו מבינים שאין לנו את היכולת לשתק את הטרור לחלוטין) ולעודד אותו וגופי טרור אחרים לא להתעסק איתנו. אבל מה הגבול של מהלך כזה, ומה המשמעות של מהלך מדיני, אולי לא עם הפלסטינים אלא עם המדינות המתונות האחרות בסביבה (ומיד אגיע לזה)?

דבר שני, חמה איזורית ובמיוחד מלחמת עולם שלישית היא לא סתם הרחבה של הפעילות שקורית לנו פה כאן ועכשיו לאיזורים אחרים באיזור ובעולם, ואצלנו תמשיך הלחימה כמו שהיא. לחימה במסגרת מלחמת עולם תהיה משהו הרבה יותר רחב ורציני מאשר מה שקורה עכשיו. סביר להניח שיהיו לנו כמה חזיתות – אבל ארה״ב תהיה עסוקה מידי בלחימה משלה כדי לעזור לנו בהן. תהיה כנראה גם פגיעה הרבה יותר רחבה בעורף – כולל טילים מדויקים ופוגעניים יותר לכל הארץ, לא רק בגבולות הצפון והדרום.

מעבר לזה, החשש ממלחמת העולם השלישית היא שהיא תהפוך מהר מאוד למלחמה גרעינית כוללת בין ארה״ב, רוסיה, סין, וכל מדינה אחרת שמחזיקה בנשק כזה (בריטניה, צרפת, פקיסטן, הודו, ישראל, איראן וצפון קוריאה). ומלחמה גרעינית עולמית תהיה פחות או יותר סוף האנושות על פני כדור הארץ תוך כמה עשרות שנים לכל היותר – ויש סיכוי גם שזה יהיה סוף החיים על פני הכדור באופן כללי, כולל ג׳וקים.

לכן נראה שבשלב זה, חלק משמעותי של האינטרסים של ישראל ושל ארה״ב חופפים. כנראה שיש ויהיו אי הסכמות על חלק מהפעולות, וייתכן שישראל תאלץ לוותר על כמה פעולות חשובות עבורה אבל לא עבור ארה״ב, אבל נראה שיש הבנה שגם כחלק מהחזון של ביידן, חשוב שישראל תחזיר לעצמה את ההרתעה גם בפעולות צבאיות כדי לייצב את האיזור.

אבל חשוב לזכור במקביל כמה התמיכה של ארה״ב חשובה – קודם כל מבחינת הרכבת האווירית של אספקה צבאית שמגיעה לפה, וכלה בתמיכה בינלאומית למבצע שהיא מובילה. הרבה מאוד מהצעדים החכמים שהתבצעו עד עכשיו במלחמה, הם בזכות ההצעות שארה״ב הציעה כנראה מאחורי הקלעים ותמכה בהן כמו למשל פינוי אזרחים מעזה או מיע מודיעיני שמראה שאנחנו לא אלו שפגעו בבית החולים אלא החמאס והג׳יהאד האיסלמי.

סביר מאוד להניח שתהיה פה הכוונה מאוד חזקה מצד ארה״ב לכל פעולה של ישראל, כדי שהאינטרסים של ארה״ב באיזור לא יפגעו – ושברור שהאינטרסים של ארה״ב לא תואמים לחלוטין לאינטרסים של ישראל. אבל בסופו של דבר לדעתי זהתהליך הזה יהיה טוב ברובו עבור ישראל, ויכול אפילו לעזור לנו לפנות לפתרונות שיהיו באוריאנטציה מדינית במקום להתבוסס שוב צבאית ברצועת עזה.

על גרטה תונברג מעוררת השערוריות

אני מניחה שכולנו שמענו על כך שפעילת איכות הסביבה השוודית גרטה תונברג פרסמה תמונת תמיכה בפלסטינים במהלך הימים האחרונים, לזעמם של הרבה מאוד ישראלים.

גרטה גם ידועה בכך שהיא אוטיסטית בתפקוד גבוה, ובתור אוטיסטית היה לה באופן אופייני לאוטיסטים תחום שאליו יש לו אובססיה – תחום איכות הסביבה. היכולת שלה להעביר את המסרים במה שנראה בתור להט ותשוקה לנושא הפכה אותה למאוד פופולרית במשך תקופה מסויימת כדוברת עבור איכות הסביבה.

אתמול ערב שיתפה חברת בפייסבוק שלי את הציטוט הבא של גבר צעיר ואוטיסט שהביא נקודת מבט מעניינת לגבי גרטה:

אז גרטה תורנברג תומכת בחמאס בעיצומה של מלחמת ההישרדות שלנו, ותומכיה במאבק האקולוגי מאוכזבים וכבר מכתתים את המזלגות האקולוגיים – לקלשונות. כפי שעשו לי בשיא תפארתה, כשטענתי שהיא ילדה קטנה, אוטיסטית, נוטה להתקפי חימה, שיכולותיה האוטיסטיות מנוצלות לדיקלום דף מסרים שיווקי שכתב מישהו אחר. שהיא התמכרה לתשומת הלב, ותעשה טעויות ללא הצוות המשומן שליווה אותה.

עיזבו אותה לנפשה. אתם לא ראיתם עד כמה היא מנוצלת באופן לא אקולוגי. היא לא אשמה. בממדיה האמיתיים, היא לא הוגת דעות מקורית או מנהיגה חברתית, אלא אדם שתחום העניין האובססיבי שלו הוא אקלים.

אני מודה שיש פה משהו שקצת מפריע לי, בין השאר מתוך הבנה שלא פעם אוטיסטים בתפקוד גבוה הם לא אנשים מוגבלים או חריגים, אלא אנשים שפשוט יש להם נקודת מבט שונה וייחודית על העולם והחיים בכלל.

וחשוב להודות שפרסום יכול להיות חוויה מבלבלת של ניצול עבור כל אדם, גם כזה שהוא לא אוטיסט. קחו לדוגמא משתתפים בתוכניות ריאליטי שונות כמו למשל ״הפח הגדול״ או ״חתונמי״ שהתפרסמו עליהם כתבות שבהן הם טוענים שההפקה עיוותה את דמותם בעזרת עריכה לא נכונה, ושהופעל עליהם לחץ להשאר במצבים וסיטואציות שלא היה להם נוח בהן והם רצו לצאת – אבל הפעילו עליהם לחץ בלתי סביר להשאר שהם הצטערו בדיעבד שהם נכנעו לו. במקרה של ״הפח הגדול״ באחת העונות הראשונות שלה היו גם טיעונים של מתן תרופות פסיכיאריות למשתתפים מסוימים כדי לגרום להם לפעול בצורה מסויימת שאחרת הם לא היו מתנהלים לפיה.

לכן גרטה לא בהכרח חריגה בחוסר היכולת להתנהל מול פרסום, למרות שייתכן שכאוטיסטית הקושי שלה להבין סיטואציות חברתיות מקשה עליה קצת יותר, והופך אותה לתמימה יותר מהממוצע.

אבל עולה השאלה האמיתית טמונה בפסקה האחרונה: האם גרטה היא מישהי שדעתה חשובה ורלוונטית פה, רק כי היא מפורסמת?

ומעבר לזה, האם אין לה אחריות כמפורסמת ללמוד את הנושא לעומק? הרי אחת הבעיות עם הפוסט המקורי נבעה מכך שבתמונה הופיעה בובה של תמנון, שמסתבר שמייצגת דעה אנטישמית שלפיה ״היהודים שולטים בעולם״. במצב כזה, חוסר הידע שלה משווע, ופוגע בתדמית שלה ובמטרה המוצדקת שחשובה לה ולכל העולם.

אני לא יודעת עד כמה האוטיזם שלה באמת פגע ביכולת שלה להגיב על המצב, או שמדובר בתמימות של מישהי צעירה שמקבלת מידע מוטה מהתקשורת ומגיבה לפיו בלי להבין את האחריות שבלהיות מפורסמת. אבל אני מקווה שהיא ואחרים ילמדו את הלקח מהאירוע הזה מולה.

בין האינטרס האישי לאינטרס הכללי, ובין מבצע למלחמה

יש עכשיו דיון מאוד סוער לגבי האם להעביר לעזה עזרה הומניטרית או לא. ארה״ב ״מציעה״ שנעביר אותה, שזה אומר שכנראה זה מה שיקרה כי לארה״ב כידוע יש אינטרסים מאוד חזקים פה באיזור.

מצד אחד, יש את אלו שדורשים שזה לא יקרה עד שלא יתנו לנו מידע לגבי החטופים (ויש את אלו שמגדילים לעשות ודורשים שחרור מלא של כולם תמורת אותה עזרה הומניטרית). יש אחרים שמתנגדים לזה כנקמה נגד הפלסטינים שששו וצהלו על המוות של אזרחים כל כך רבים בצורה כזו אכזרית, ועל החטיפות האכזריות לא פחות של ילדים, תינוקות וזקנים חסרי ישע מישראל.

אבל האם בעצם יש לנו אינטרס ״קר״ ושקול לתת לעזרה הומניטרית להכנס לעזה? יכולות להיות לכך כמה סיבות:

  • קבלה של לגיטימציה בינלאומית למבצע ארוך יותר, שיכלול גם כניסה קרקעית שהיא צעד שנוי במחלוקת מבחינת כמות הפנגעים שהוא יגרור משני צידי המלחמה – ומה שקורה בצד הפלסטיני לא עקרוני עבורנו בפן האישי, אבל כן חשוב ללגיטימציה הבינלאומית עד כמה שזה לא נכון וצבוע.
  • מניעה של זעם וזעזוע בעולם הערבי, מה שישרת את הרצון שלנו שהמלחמה לא תתרחב לחזיתות אחרות בגלל דרישה מה״רחוב״ במדינות ערביות שונות.
  • להשאיר על כנם את הסכמי השלום שלנו עם מדינות ערביות שונות כמו איחוד האמירויות – ואולי אפילו להרחיב אותם לסעודיה ואולי אפילו עם הזמן למדינות נוספות.

ברור שהמצב פה מורכב, ושצריך ללחץ על החמאס ולהביא לחיסולו בכל מחיר. אבל אני חושבת שיש פה מורכבות מאוד גדולה, שלעיתים העולם לא בהכרח מבין אותה אבל אנחנו עדיין צריכים להתחשב בדעתו.

וזה חשוב במיוחד במצב שבו נראה שכולם חוששים שהמלחמה שלנו תהפוך למלחמה איזורית וכנראה גם יכולה להפוך למלחמה בינלאומית, ואולי אפילו למלחמת העולם השלישית, למרות שארה״ב וכנראה גם מדינות אחרות כמו מדינוצת מערב אירופה ואפילו כנראה סין לא מעוניינות בכך, ממש כפי שמדינות העולם פעלו כדי למנוע מלחמת עולם בעקבות מלחמת יותר כיפור.

כך שיכול להיות מצב שבו לטווח הארוך, לאפשר לפלסטינים לקבל עזרה הומניטרית טוב יותר עבורנו, למרות שעכשיו זה נראה לנו מכעיס?


אני גרתי בארה״ב כשקרו פיגועי ה 11.9ֿ. ארה״ב היתה מזועזעת ויצאה ל״מלחמה נגד הטרור״ ונראה היה שאנחנו פוצחים במלחמה בין האיסלאם הפונדמנטליסטי לבין העולם המערבי, במיוחד כשארה״ב יזמה פלישה לאפגניסטן ולעיראק.

אבל עבור רובנו, השגרה המשיכה כרגיל. כלומר לא היתה מלחמה במובן של שגרה שהפכה סובבת מלחמה כמו שקרה למשל במלחמות העולם שבהן המלחמה שיבשה את החיים של האוכלוסיה האזרחית בהפצצות, במקלטים, ובלחימה ברחובות. גם הלחימה שקרתה היתה במדינות שעבור רובנו היו רחוקות כמו עיראק ואפגניסטן.

ברור שבמערכה הנוכחית העורף בישראל מושפע מהרבה שיגורי טילים, אבל שמתי לב לשינוי מאוד משמעותי בין שיגורי הטילים לאיזור המרכז הפעם לבין שיגורי הטילים של מבצע שומר חומות ב 2021. בשומר חומות היה ניסיון לשבש את יכולת היירוט של כיפת ברזל בכך שהחמאס והג׳יהאד האיסלמי שיגרו כמות עצומה של טילים בבת אחת, ולמרות שרובם ייורטו היו כמה נפילות באיזור המרכז, כולל נפגעים.

אבל הפעם לפי כמות הפיצוצים שאנחנו שומעים אחרי כל אזעקה – יש שניים או שלושה יירוטים לכל היותר, למרות שבאמת לא פעם יש שיגורים בפערים יחסית קצרים (בשלישי או רביעי בערב היו שלושה שיגורים בהפרשים של חצי שעה אחד מהשני). זה מפחיד ולא נעים, אבל בשלב זה לא היו פגיעות משיגורי הטילים בקרב האוכלוסיה האזרחית באיזור המרכז.

זה מרגיש כאילו החמאס מבין שהם עומדים בפני מבצע ארוך, ושומרים חלק משעותי מהתחמושת לשימוש בשבועות והחודשים הקרובים.

וזה מעלה את השאלה מתי נחזור ל״שגרה״. ברור שהלחימה תיקח זמן (מביני עניין מדברים על שבועות ואפילו חודשים), וזה כשרק לוקחים בחשבון שהלחימה תשאר מוגבלת בין ישראל לארוני הטרור ברצועת עזה. תכניסו למשוואה את החיזבאללה וכוחות אחרים שאיראן שולטת בהם (הלילה למשל היו שיגורי טילים מאיזור תימן שנראה שהופנו לכיוון ישראל, שהאמריקנים יירטו עבורנו), ואת הסיכון לכך שהאיזור כולו ואולי אפילו העולם כולו ייכנס למערכה הזו – וזה יוביל בקלות לבלגן הרבה יותר גדול וכמובן הרבה יותר ארוך (תחשבו על כך שמלחמת העולם הראשונה ארכה למעלה מארבע שנים, ומלחמת העולם השניה אכ מעט שש שנים).

כמובן שיש פה הרבה מאוד אירועים שאין לנו שליטה בהם – למרות שברור שאיראן רוצה לעשות בלגנים, אבל שארה״ב ונראה גם שהמדינות הערביות הפרו מערביות כמו ערב הסעודית מנסות לבלום את זה בכל הכוח.

הרי הרוקי האמריקנים

חשבתי לנסות לפרסם משהו קצת רחוק מהמציאות כדי לעזור לאנשים להרגע…

הרי הרוקי הם שרשרת הרים במערב צפון אמריקה, שממש כמו מפלי הניאגרה – מתחלקים בין ארה״ב לבין קנדה, וגם פה הקנדים יצאו כאלו ש״זכו״ באתרים היפים יותר בהרים – אבל זה לא בהכרח נכון.

האתר האמריקני הידוע ביותר בהרי הרוקי הוא כמובן הפארק הלאומי הרי הרוקי במדינת קולורדו.

יש מן הסתם בפארק לא מעט מסלולי הליכה – אבל יש גם קושי מסויים בהליכה בהם כי הפארק נמצא בגובה של קילומטר ומשהו מעל פני הים. אמנם לא מדובר על גובה מטורף כמו באוורסט או בשאר ההרים הגבוהים בעולם, אבל בהחלט אפשר כבר להתחיל להרגיש בפארק את ההשפעות של הגובה המשמעותי מעל פני הים על הגוף. זה אומר שמי שלא רגיל לגבהים יתחיל להרגיש די רע אם הוא יתאמץ יותר מידי, ואנשים שונים רגישים לזה יותר או פחות. ומנסיוני ביומיים שבילינו בפארק פלוס מצב דומה בסין – אין בהכרח קשר בין רמת הכושר של האדם לבין הנטיה שלו לסבול ממחלת גבהים (כפי שקוראים לה), למרות שייתכן שאנשים בכושר גבוה אולי בטוחים בעצמם יותר וחוששים פחות בגלל הכושר הגבוה שלהם ולכן לוקחים יותר סיכונים ומתאמצים יותר – ולכן דווקא הם בשני הטיולים סבלו יותר ממחלת גבהים מאשר המטיילים החלשים יותר.

אנחנו בחרנו לעשות מסלול שהיה בעליה אבל הוביל אותנו לשלושה אגמים חביבים ביותר:

אחרי ההליכה עצרנו גם להנות מהנוף הנקודה הכי גבוהה בפארק אליה הגענו בנסיעה. ופה היתה תקלה מסויימת שנבעה מאי הבנות, פערים תרבותיים, וקושי מסוים באנגלית של מטיילים מסוימים לעומת חוסר סובלנות של האמריקנים בטיול (מטייל אחד פלוס שני מדריכים).

באוטובוסים אמריקניים לא פעם יש שירותים ניידים שאפשר להשתמש בהם אבל צריך לרוקן אותם בתדירות גבוהה כדי שהם לא יסריחו. לכן בטיולים האלו הנהגים מבקשים בכל לשון של בקשה לא להשתמש בהם כדי שהם לא יצטרכו להתעסק בזה, ודואגים לעצור להפסקות שירותים בתדירות גבוהה – חוץ במקרים חריגים. והיום הזה היה מקרה חריג בגלל שמאוד מיהרנו, והנהגים ביקשו מאיתנו להשתמש בשירותים הללו עם תוספת של בקשה עקרונית להשתמש בהם רק לפיפי ולא לשום דבר אחר.

בדיעבד הסתבר שהיו איתנו כמה נוסעים סינים שלא דיברו אנגלית טובה ולכן לא הבינו את ההוראה הקודמת על אי השימוש בשירותים לפני כן (או שאולי הם זלזלו בה), והם השתמשו בשירותים האלו בימים הקודמים. זה כמובן גרם לריח לא נעים בשירותים ביום הזה, ולכן אחד המטיילים האמריקנים שנכנס אליהם משום מה חשב שאני (שהשתמשתי בשירותים לפניו) עשיתי בהם משהו שהוא מעבר לפיפי, ודיווח על כך לנהגים.

העניין הוא שזה לא היה נכון, ואני השתמשתי בשירותים כפי שהורו לנו רק לפיפי, ולכן כנראה לקח לי זמן להבין שהמדריכים חושבים אחרת בגלל אותו מטייל. גם הוא עצמו לא היה אשם בכך כי הם באמת היו מסריחים למדי, והיה לו נוח להניח שבתור מישהי שלא דוברת אנגלית שוטפת פשוט לא הבנתי נכון את ההוראות, והוא רק רצה לדווח על המצב למדריכים כדי שלא תווצר בעיה.

כשהבנתי שיש אי ההבנה ומה המהות שלה מיד ניסיתי להסביר למדריכים שלא השתמשתי בשירותים לא כראוי, אבל אני לא בטוחה עד כמה הם האמינו לי – לפחות לא בהתחלה, ואולי גם לא אחרי הסיבה האמיתית לריח הלא נעים של השירותים, שרצה כשמועה בין המטיילים אחרי שהמטיילים הסינית דיברו בינם לבין עצמם.

יום לאחר מכן היינו אמורים להמשיך לטייל בפארק עצמו, אבל המדריך שלנו היה עובד באיזור כמדריך סקי בחורף – והוא החליט להביא אותנו לאיזור אתר הסקי בו הוא עבד. זה היה נחמד כי היו באיזור כמה מסלולי הליכה על ההר שמשמש לסקי בחורף, ובנוסף היה בעיירה ליד מתקן ספורט עם בריכה ומקלחות ששמחנו להשתמש בהן – אבל אולי בדיעבד קצת עצוב לי שלא ראינו עוד מהפארק עצמו.

לקראת סוף היום כשהתכנסנו לאכול ארוחת ערב גילינו שהמדריך בילה את היום בחברת כמה חברים שלו שהצטרפו אלינו גם לארוחה, מה שכנראה נתן לו מוטיבציה נוספת להגיע לנקודה הזו ולא להשאר בפארק הלאומי.

ולסיום, כמה סנאים:

שגרת מלחמה

בתחילת שבוע שעבר אחד מהעובדים בחברה שלי נעדר כמי שהשתתף במסיבת הטבע באיזור רעים. רק במוצאי שבת הודיעו לנו רשמית שהוא נהרג שם, למרות שמשיחות בשבוע שעבר כבר עלה שלא היתה הרבה תקווה מלכתחילה למצוא אותו בין החיים אם לא קיבלו ממנו אות חיים אחרי יומיים או שלושה.

העובד הזה היה חלק מהצוות שלי בעבר, ואני חושבת שיצא לי לשוחח איתו טלפונית פעם או פעמיים מסיבות מקצועיות, אבל לא מעבר לזה, אפילו לא ברמה של שיחה מעל קפה. לכן החלטתי לא לנסוע ללוויה שלו – כי אני מרגישה שלא הכרתי אותו ברמה שזה ירגיש לי נוח.

אבל רוב הצוות שלי כן נסע. העובדים הוותיקים יהו חברים שלו, במיוחד אחד מהם. לגבי החדשים יותר, אני חושבת שרובנו לא נסענו, אבל אני מרגישה לא נעים לשאול אותם לגבי זה, במיוחד שאם הם יגידו שהם כן נוסעים אני ארגיש עוד פחות נעים על זה שאני לא נסעתי.

ואז חשבתי שבמקום העבודה הקודם שלי דברים היו שונים. היתה לנו עובדת שהלכה לעולמה אחרי מאבק במחלת הסרטן, ורבים מאיתנו (כולל אני) הגענו ללוויה שלה. אמנם לא עבדנו יחד, אבל המשרד שבו היא עבדה היה קרוב לחדר ישיבות שבו השתמשנו הרבה לישיבות, ולכן יצא לי לקשקש איתה מידי פעם. לכן היה לי קשר אישי איתה שלא היה לי עם העובד הזה, הרגשתי צורך להשתתף בלוויה שלה, והיא גם היתה חסרה לי אחריה.

את העבודה הנוכחית שלי התחלתי בערך חצי שנה אחרי שהתחילה מגיפת הקורונה, כך שהתחלית לעבוד מהבית, ועד היום אנחנו עובדים בעיקר מהבית. ואני חושבת שאולי בגלל זה יוצא לי להכיר פחות אנשים שאני לא עובדת איתם באופן ישיר, והקשר שלי איתם מאוד לא קרוב.


ואז נשכרתי שלפני כמה חודשים, חזרתי מביקור בוקר בחדר הכושר הביתה לעוד יום עבודה, וחשבתי לעצמי שיום אחד עוד נחזור לשגרה הקודמת שלנו.

ואז הבנתי שמבחינתי השיגרה הזו מאוד קשורה לעבודה הקודמת שלי, כי הפסקתי לעבוד בה ממש לפני הקורונה שהפרה לנו את השיגרה הקודמת, ובהרבה מובנים השיגרה שלי לא חזרה למה שהיא היתה קודם – למשל בעובדה שאני הרבה יותר עובדת מהבית מאשר בעבר.

ולכן בעצם אני מרגישה מעין חוסר שגרה כבר כמה שנים. ואולי חוסר השגרה הזה קצת מקל על ההתמודדות עם השגרה המוזרה של המלחמה.


יש לנו לאחרונה הרבה מאוד ריבים בבניין לגבי ניקיון. לצערי אני מעורבת בכמה מהם, למרות שאני מנסה להמלט מזה כי יש לי תחושה שהדיונים האלו הם בעיקר מצד כמה יאכנעיות זקנות ומשועממות שאוהבות את האקשן של המריבות והויכוחים ושל לצאת צודקות בכל מחיר. אולי יום אחד אכתוב על זה פוסט ארוך יותר.

אבל היום, אחרי שאתמול בערב והיום בבוקר ירדו גשמים חזקים עם רוחות, נפלו כמה עלים גדולים מעץ הדקל שגדל לנו באיזורים המשותפים. אחת מאותן נשים מחרחרות ריב צילמה אותם והעלתה אותם לקבוצת הווטסאפ של הבניין בשאלה מי אמור לנקות את זה.

נכון, זה נראה רע ולכלוך. אבל אני מניחה שזה משהו שיכול לקרות בחורף, במיוחד בגשמים החזקים הראשונים, ואפשר פשוט לקחת את הענפים האלו ולזרוק אותם לזבל, או אם הם כבדים מידי אז לכתוב בקבוצה ולבקש מאחד הגברים לרדת ולזרוק אותם לפח כשיתאפשר.

אבל אולי יש משהו קצת אופטימי בקנטרנות הזו – שאנשים שהם לא מנפגעי המתקפה הראשונית ולא קרובים מאוד לאיזורי הגבול כבר מתחילים ליצור שיגרה במלחמה הזו, בניגוד ללחץ ולחוסר הודאות שהיתה לפני שבוע, כשהיה ברור שזה לא מבצע רגיל אבל לא היה לנו ברור מה יהיה במקומו.

יש אפילו אנשים שבאים לשחק במגרש המשחקים של בית הספר ליד הבית שלי. אתמול בערב היו גם ילדים שם. כשהיתה אזעקה הם כנראה נכנסו לשטח בית הספר, ויצאו דקה או שתיים אחרי שהפיצוצים הסתיימו.

יכול להיות שזה ישתנה, במיוחד כשכנראה תהיה כניסה קרקעית לעזה. גם הרעשים בגבול הצפון לא הפכו למלחמה או מבצע כוללים, אבל הם מתחילים לאט לאט להחמיר, ואיראן כבר איימה שאם תהיה כניסה קרקעית היא תדאג להחמרת המצב.

אבל בשלב זה, יש מעין שגרה. באמצע שבוע שעבר היו כמה ימים שקטים ללא טילים לאיזור גוש דן, למרות שהחל משישי בערב נראה שהתדירות שלהן עלתה. אבל לרוב המטחים לא ממש כבדים, ונראה שבשלב זה כיפת ברזל מצליחה להתמודד איתם לא רע.

על השמאלנים בחו״ל

למרות תמיכה בינלאומית גדולה בישראל, יש משום מה את אלו שמאשימים את ישראל במה שקרה בשבת האחרונה.

כמובן שיש את החמאס והתומכים המיידיים בו, ורבים בעולם הערבי שעדיין שונאים את ישראל, ולא פעם אפילו מאמינים בצדקתם של מעשי רצח כאלו של יהודים מסיבות דתיות.

אבל בשנים האחרונות יש מין טרנד כזה בשמאל ה״פרוגרסיבי״ בארה״ב ובאירופה, ובמיוחד באוניברסיטאות המובילות בארה״ב, לראות בישראל כמדינה לא לגיטימית. זה מין שילוב של האמירה שישראל הוקמה רק כי היו אינטרסים קולוניאליסטיים של המערב בהקמת המדינה, התנגדות להתנהלות שלה בשטחים – ואמפתיה כלפי הפלסטינים שנתפסים כאלו שהאדמה שלהם נגנבה בכוח על ידי הישראלים, והם נתפסים תמידית כחלשים וחסרי הישע בהתמודדות מול ישראל שמפעילה את הצבא שלה באופן חופשי מידי נגדם.

מהדעות האלו עד המסקנה שישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת ניקוי אתני של הפלסטינים לא היה רחוק, ובעיני רבים מהם ישראל אמורה להמחק מהמפה. מבחינתם הם מדברים על ״מדינת כל אזרחיה״ שתוקם פה.

לצערי גם אצלנו יש כמה כאלו, כדוגמת עופר כסיף וחבר מרעיו מהשמאל הקיצוני וההזוי. והם לא פעם מחמירים את הבעיה בכך שהם משתפים פעולה עם אותם שונאי ישראל מהשמאל המערבי ומפרסמים סיפורים בצורה מאוד לא מאוזנת לגבינו ובכך מספקים עוד סיבות לשנאת ישראל.

אבל עכשיו מסתבר שסוף סוף יש תגובה למצבים הללו בחו״ל. אחרי שלא מעט סטודנטים באוניברסיטת הרווארד בארה״ב (אחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה) חתמו על עצומה שבה הם האשימו את ישראל במצב שנוצר (כלומר ישראל אשמה בטבח שקרה לאזרחיה) – רבים ממנהלי התעשייה בארה״ב דרשו לשחרר את שמות החתומים כדי שהם ידעו לא להעסיק אותם.

לצידם יש אחרים, כולל יהודי, שמבקשים לא לשחרר את השמות למרות שגם הם מתנגדים לעצומה עצמה – בטענה שהסטודנטים לא ממש הבינו על מה הם חותמים. חלק מהסטודנטים אכן החליט לסגת מהחתימה בדיוק בטיעון הזה שהם לא היו מודעים לתוכנו המלא של המכתב.

חבל לי שהיינו צריכים להגיע למצב קיצון כזה כדי שתהיה הבנה עד מה הדעות האנטי ישראליות האלו באקדמיה האמריקנית איומות ולא אנושיות.

אב עדיין אני דואגת, בין השאר כי לא מעט יהודים צעירים ״קונים״ את הסחורה על ה״כיבוש״ והגזל מהפלסטינים. התחושה שלי היא שכנראה הנרטיב שסופר להם היה שישראל היא נפלאה ומושלמת, וכשהם נתקלו בביקורת על הנרטיב הזה, הם לקחו אותו לקיצוניות השניה של השאלות לגבי זכותה של ישראל בכלל להתקיים.

ואולי זו חלק מהבעיה – שאפילו מולם אין דו שיח שמסביר שהמצב פה באיזור מורכב, ושגם אנחנו הישראלים עשינו טעויות, החל מתקופת מלחמת העצמאות ועד היום. וגם אם ישראל היא לא נס אלא מדינה עצמאית וחזקה ולכן היא לא בסכנה קיומית יומיומית לא אומר שההתקפות נגדה מוצדקות.

אנשים באת עד כדי כך מטומטמים?

החל מאתמול בערב אני קוראת המון פוסטים ברשת שמדברים על ״לשטח״ את עזה ולגרום לתושבים שבה לעבור למצרים או ירדן כי ״אי אפשר לחיות איתם כבר יותר״ אחרי מה שקרה בשבת שעברה.

וזה שיא הטמטום.

לא כי זה לא מגיע לחמסניקים ולמי שתמך בהם אחרי האירועים של שבת שעברה (7.10.23). מגיע להם משהו חמור בהרבה מזה. למשל כמה חודשים של חקירות בעינויים בשב״כ בתור התחלה. ואז אולי הוצאה להורג סטייל דאע״ש בעריפת ראש או שריפה בחיים שתשודר לכל העולם.

אבל זה לא הולך לקרות. פשוט כי העולם לא יתן לזה לקרות.

נתחיל מזה שמצרים לא תסכים שהפלסטינים ייכנסו לשטחה מלכתחילה, גם במחיר של מאות ואלפי הרוגים ופצועים באוכלוסיה האזרחית הפלסטינית. בחחנתם זה אולי אפילו טוב כי זה יגרור לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק את המערכה, והם לא רוצים את המלחמה הזו ליד הבית.

ויש כמובן את הלחץ הבינלאומי. ולא, לחץ בינלאומי לא אומר שאנחנו צריכים להגיד לכל מיני מנהיגים של כל מיני מדינות שיקפצו לנו כשהם מבקשים בנימוס שלא נפגע בתושבי עזה. זה אומר למשל שארה״ב יכולה להפסיק לשלוח לנו ציוד צבאי. מעבר לזה שפשוט לא יישאר לנו ציוד להלחם איתו בשטח – גם כיפת ברזל לא תעבוד, והטילים יתחילו לפגוע בצורה מדויקת הרבה יותר.

וכמובן שיש את היום אחרי – שבו יהיה לנו הרבהה פחות ייצא. אתם זוכרים את ההייטק שכולנו גאים בו? אז חברות בינלאומיות פתאום ייזכרו בזה שיש מתכנתים גם במזרח אירופה או הודו שאפשר להשתמש בהם, לא פעם בשכר נמוך משמעותית. זה אומר הרבה מובטלים, הרבה פחות מיסים – והרבה פחות כסף לדברים כמו חינוך או בריאות.

על מלחמות וחדשות

אתמול בערב כל הארץ קיבלה התראה להכנס למרחבים המוגנים, ואז לצאת מהם. רק בדיעבד מסתבר שזו היתה טעות אנוש של פיקוד העורף. מה זו בדיוק טעות אנוש? לא ברור – מישהו שהכניס נתונים לא נכונים למחשב איפשהו, או שגיאה של תוכנה כזו או אחרת?

מעבר לזה, בימים הראשונים דיברו הרבה על החטופים, ואפילו ההורים של החטופים ערכו מסיבת עיתונאים כדיד לקבל תשומת לב למצב. פתאום הפסיקו כמעט לחלוטין לדבר על זה.

האם מדובר על מצב שבו לא רוצים לדבר על זה כדי לתת למשא והמתן על השחרור שלהם להתבצע בצורה שקטה ודיסקרטית? יכול מאוד להיות, ולא פעם זו הדרך הכי יעילה לבצע שיחות כאלו, ודווקא תשומת לב תקשורתית יכולה להעלות את הדרישות של החמאס.

אבל יש פה בעיה אחרת:כמה עיתונאים ופרשנים מדברים על זה שהלחץ הציבורי לשחרור החטופים גורם לחמאס רק לדרוש יותר ולעשות יותר מניפולציות לפני שהוא ישחרר אותם, ועדיף היה לא להגיד כלום כדי לגרום לחמאס שהלחץ הציבורי לשחרור החטופים נמוך משמעותית ממה שהוא באמת.

ויש כמובן את החדשות לגבי טיל שנורה מהדרום לכיוון חיפה והצליח להגיע למדרונות הכרמל. ושלשום היה טיל לכיוון ואדי ערה, גם בצפון – שנפל בשטחים בצפון השרון והרג פלסטיני. נראה שהחמאס ממש שואף להגדיל את טווח הטילים שלו. הרי ב 2012 היו טילים ששוגרו בפעם הראשונה לאיזור המרכז, וגם הם היו רחוקים מלהיות מדויקים ונפלו לים או לשטחים פתוחים, אבל עם הזמן הם הפכו להיות מדויקים יותר ויותר.

אזעקות

לפני הרבה יותר מעשור, בתקופה שבה עבדתי וגרתי בהרצליה, פתאום באמצע היום שמענו אזעקה. לא היתה סיבה שנשמע אזעקה באותו היום – באותה תקופה החמאס עדיין לא למד לשגר טילים למרכז, וגם לא היתה מתיחות בטחונית מולם וגם לא מול החיזבאללה שהיה הגורם האחר שיכול היה לשלוח טילים (וגם הוא כנראה לא היה מסוגל אז לשלוח טילים למרכז).

לקח לנו כמה דקות להבין שלא היה מדובר פה מצב חירום, אלא על ניסוי צופרים שנועד לבדוק האם הם תקינים, ומאותו אירוע לרוב דאגו להודיע מראש על בדיקות כאלו כדי שאנשים לא יבהלו.

כמה שנים אחר כך, נוצר מצב שבו הייתי בשטח פתוח בשדות שליד הוד השרון ליד גבעת הכלניות ושוב שמעתי אזעקות בלתי צפויות, שגם הן התגלו בתור בדיקת צופרים ולא התראה לשיגור טילים.

לכן לא מפתיע שאני, אמפי, ועוד רבים אחרים התלבטנו האם האזעקות ששמענו בשבת בבוקר היו התראה אמיתית לשיגור טילים או תקלה, כי לא היתה סיבה לחשוב שצפויה התקפה. אני חשבתי ששמעתי אולי פיצוצים רחוקים שנשמעו כמו טילים שהתפוצצו או שיורטו דרומית למרכז (משהו שהכרתי ממבצעים קודמים), אבל לא היתה סיבה לכך שיהיו פיצוצים של טילים ולכן זה לא נשמע הגיוני – ממש כמו שהאזעקות שהתחילו דקה או שתיים אחר כך לא היו הגיוניות.

כי כמו שכתבתי בתגובה לרשומה של אמפי – לרוב יש מתיחות שמובילה לעוד מבצע מול החמאס. הרי התפורעויות של מתנחלים קיצוניים בערים ובשווקים קיימת באופן די שוטף, וכנ״ל הפרעות אחרות שלהם. יש גם לא מעט יהודים שמנסים בכוח לעלות להר הבית באופן שוטף. אבל צריכה. להיות התפרעות רצינית, או עליה מאוד בולטת להר הבית בתקופת החגים המוסלמיים, או אירוע שהוא באמת יחסית רציני כדי להוביל למבצע.

ולרוב גם אירוע כזה מוביל ליום או יומיים של מתיחות לפני שמתחילים הטילים לעופף להם לכיוון ישראל כך שלרוב הטילים לא מגיעים בהפתעה גמורה כמו ההפתעה שקרתה הפעם.


אני חושבת שכולנו נמצאים במצב של חשש מוגבר כי אנחנו במצב לא מוכר. במבצעים קודמים יכולנו לנחש מה יהיה הלך הדברים כי היינו במבצעים דומים בעבר: יהיו כמה ימים של טילים בעיקר בדרום אבל עם מספיק מטחים למרכז כדי להתגרות בישראל ולעורר בלגן, תהיה תגובה ישראלית שהעולם בהתחלה יתמוך בה אבל כשיגיעו תמונות של ההרס בעזה – העולם יתחיל ללחוץ על ישראל להפסיק את ההתקפות שלה, ויהיה לחץ על שני הצדדים להגיע להסכם הפסקת אש. ייתכן ששני הצדדים ישתמשו בימים האחרונים ללחימה כדי להגיע להישגים שהם יהיו בעיקר פסיכולוגיים – כמו למשל הרס של מפקדות והרג מפקדים של החמאס בידי ישראל, ומטחי טילים על המרכז בתקווה לפגיעה מצד החמאס. אבל בסופו של דבר אחרי לחימה מוגבלת של שבועיים שלושה לכל היותר – הצדדים יגיעו להסכם הפסת אש שישרוד עד הפעם הבאה שיהיה לאחד הצדדים (ולרוב לשניהם) אינטרס במבצע כזה כדי להראות יכולות בפני הקהל שלהן.

ובואו נודה בזה: מלבד ביישובי הדרום ובעיקר ביישובי עוטף עזה, המבצעים הקודמים לא השפיעו משמעותית על שאר המדינה. נכון שהיו תקיפות טילים נגד איזור המרכז ואולי קצת השרון, אבל לרוב הצליחו ליירט את הטילים והשגרה במרכז נפגעה בקושי.

אבל מעבר לגורם ההפתעה ולהיקף המבצע שהחמאס הצליח לבצע – אני חושבת שהתגובות של מערכת הבטחון היו חריגות לעומת מה שחווינו בעבר. זה קרה למשל בתחילת הלחימה כשעדיין לא התפרסמו רשמית הפרטים על מה שקורה בשטח ורובנו לא ידענו על הזוועות שקרו ביישובי עוטף עזה ובאיזור מסיבת הטבע – כוחות הבטחון ופיקוד העורף כבר התחילו לדבר על זה שלא מדובר על עוד מבצע אלא על מלחמה. כמובן שההתייחסות החמורה יותר הפכה לברורה ומובנת יותר ברגע שפורסם המידע הרשמי על הרצח והחטיפות האיומות, וברור שההתנהלות של צה״ל צריכה להיות חריפה במיוחד כדי לשחרר את החטופים וליצור מחדש את ההתראה הצה״לית – מה שיוביל כנראה לפעילות משמעותית הרבה יותר בעזה, שתיקח יותר זמן ותגרור יותר תגובות קשות לדרום בפרט ולישראל בכלל.

אבל מה זה בעצם אומר?


אני נזכרת במלחמה הרצינית האחרונה שהיתה לנו – מלחמת לבנון השניה אי שם בקיץ 2006. זה היה מזמן (לפני 17 וקצת שנים), וגם אז זו היתה מלחמה של ממש, עם גיוס מילואים מאסיבי, הרבה נפגעים והרוגים בקרב החיילים – וגם אז אני זוכרת שדובר רבות על פגיעה בעורף בנוסף לקרבות.

אני כמישהי בת שלושים ואחת אז זוכרת שהיה איום כבד גם על איזור המרכז (ברמה שדיברו על להפסיק לעבוד כדי לאפשר לאנשים להתפנות לאיזורים בטוחים יותר) – אבל כזה שבסופו של דבר לא התממש. לא זכורות לי אזעקות בהוד השרון שבה התגוררתי אז.

מצד שני, בבדיקה מהירה בוויקיפדיה מסתבר שהיו ניסיונות של החיזבאללה לשגר טילים לאיזור חיפה ואפילו לאיזור המרכז, רק שהניסיונות לא היו אז מוצלחים במיוחד.


כמובן שהמצב כיום שונה, והחמאס בהחלט מסוגל לשגר טילים לעבר איזור המרכז ולגרום לפגיעות. ואני מניחה שאם החזבאללה יחליט להצטרף להילולה, כנראה שהיכולות שלו יהיו טובות יותר מאשר בעבר.

אבל אני מודה שלא ממש ברור המה עומד לקרות ואיפה – וחוסר הודאות הזו בהרבה מובנים גורמת לרובנו קושי מאוד גדול.

למשל לא ברור מה עומד לקרות בגבול הצפון – היו שם כמה מתקפות קטנות, אבל בדיעבד מסתבר שאלו היו התקפות של הג׳יהאד האיסלמי ולא של החיזבאללה כפי שחששנו. החיזבאללה עצמו כרגע אומר שהוא לא רוצה להצטרף למהלך, ויש עליו לחץ מצרפת וארה״ב לא לעשות את זה, אבל כמובן שאי אפשר לדעת מה ילד יום.

ואז יש את האמירות הלא בהירות של פיקוד העורף שמייעץ לכולנו להצטייד במים ומזון לשהות של שלושה ימים, בלי לפרט מה צפוי לנו. אולי זה נובע מחששות של מה שיקרה בגבול הצפון, אולי זה נובע מכך שצה״ל עומד לתגבר את התקיפות בעזה וצפויה החמרה רצינית בכמות הטילים שישלחו לישראל – ואולי יש מודיעין על פעולות אחרות שצפויות בכל הארץ שלא רוצים לפרסם עדיין.

ונכון שגם במלחמת לבנון השניה היו בקשות כאלו, ליתר בטחון. אבל עדיין יש פה אלמנט מפחיד עבור הציבור, שרק מגביר את חוסר הבהירות….