עד כמה ביקורת על הרזיה של אחרות היא בעצם קנאה?

אי שם בנובמבר 2008, הייתי שנה וחצי לתוך הדיאטה הראשונה שלי שעבדה וירדתי בערך עשרים וקצת ק״ג מתוך בערך 50 – 60 ק״ג שרציתי לרדת. אמנם זו ירידה מאוד איטית, אבל בדיעבד התברר שדווקא האיטיות הזו עזרה לי להגיע למצב שבו התרגלתי בהדרגה לאורח חיים בריא שהתמדתי בו המון שנים ושעזר לי לשמור על הירידה במשקל בטווח מסוים, עד שהגיעה הקורונה.

באותו סוף שבוע נסעתי להורים שלי, וכשהשתעממתי נכנסתי לחדר שינה לשעבר של אחי (שהיה בעבר הרחוק חדר השינה שלי עד שיצאתי מהבית של ההורים ועברתי לגור ליד האוניברסיטה) שהפך להיות ה״משרד״ של אמא שלי.

פתחתי את אתר ווינט. על המחשב שלה, ונתקלתי בטורים הראשונים של מישהי שהפכה להיות אחת מ״גורו הדיאטות״ של ישראל: שירה ווסרמן המכונה כבר מאותו הטור ״חצי שירה״. הטור בעצם סיפר סיפור של מישהי שהיתה נערה וצעירה עם משקל עודף מאוד גדול, עד שהיא חוותה ״התעוררות״ כשהיא חטפה קלקול קיבה רציני והבינה שהיא ״מרעילה״ את הגוף שלה בצורת האכילה שלה. ימים ספורים אחרי שהיא הבריאה היא הצטרפה לקבוצת הרזיה (שבהתחלה היא סירבה לגלות על איזו קבוצה מדובר, אבל אחרי שכמה מהמשתתפות בקבוצה שבה היא השתתפה חשפו את זה – התברר שמדובר על מירי ״לא חסה״ בלקין) – והכל הלך נהדר. בשבועות הראשונים של ההרזיה שלה היא ירדה שניים או שלושה ק״ג בשבוע, שלושים קילו בחצי השנה הראשונה, וחמישים בשנה הראשונה. אז היא החליטה לצאת לדרך משלה, ירדה עוד עשרים וקצת ק״ג בשנה וחצי בערך בלי מסגרת, ובמקביל התחילה ״לחיות״ בצורה שבה רק נשים רזות כביכול יכולות לרזות, כמו למשל לצאת לדייטים, למצוא בן זוג, או אפילו למצוא עבודה טובה.

ואז בחתונה שלה אחד האורחים לא זיהה אותה כי הוא הכיר אותה בתור ״שירה השמנה״, אז הוא קרא לה ״חצי שירה״ – וכך נולד הכינוי שלה שליווה אותה מאז.

היא מבחינתה כתבה שהיא מבינה שיש נשים שמנות שמרגישות טוב עם עצמן, אבל היא עצמה מעולם לא הרגישה כך ולכן היה לה חשוב לרזות. ובמקרה (או שלא ממש במקרה כפי שקוראים רבים העירו בדיעבד), לאור התגובות הרבות והבקשות לעזרה שהיא קיבלה בעקבות הטור, שירה החליטה כביכול בספונטניות לפתוח קבוצות הרזיה בהנחייתה שעדיין קיימות כיום בפורמט של פגישות זום.

וחשוב להגיד: שירה רזתה בצורה בריאה ולא בדיאטת כאסח, והיא כבר שומרת על ההישג למעלה מעשור (ובעצם אולי כבר כמעט עשרים שנה). גם קבוצות ההרזיה שלה היו לכתחילה בליווי דיאטנית (כשכיום נשמע שהליווי של הדיאטניות אפילו צמוד ואישי יותר מאשר בעבר), ולקבוצה גם הצטרפה קואצ׳רית שמלווה את הקבוצה מבחינה התנהגותית. הדיאטה של ״חצי שירה״ היא אחת הדיאטות היותר איכותיות מבחינה בריאותית שקיימות בשוק הדיאטות שמוצף בלא מעט שרלטנים שמציעים ניקויים או דיאטות שומן בלי הסמכה מקצועית או הבנה בפיזיולוגיה או הפסיכולוגיה של ההשמנה.


אבל כבר מהקריאה הראשונית של הטור לפני 15 פלוס שנים, משהו בו הרגיש לי מאוד לא נוח, גם אם הייתי כביכול במקום שבו גם אני מנסה להרזות.

מה שגרם לי את תחושת חוסר הנוחות הזו היתה הגישה של שירה שלפיה ההשמנה היא כל מה שגורם לה לבעיות בחיים, ושרק הרזיה מהירה ״הצילה״ לה אותם.

וזה צרם לי כי המציאות היא לא פעם מורכבת יותר, וחלק משמעותי לש הבעיות של שירה בפרט ושל אנשים שמנים בכלל נובעות מיחס חברתי גרוע כלפי אנשים שמנים. במצב כזה, האם השינוי חייב להיות הרזיה – או שאפשר (ואפילו צריך) לדרוש מהסביבה להפסיק להתייחס בצורה גרועה לאנשים שמנים בלי שום סיבה?

והאם העובדה שאנשים כמו שירה פונים להרזיה בתור פתרון נותנת לאנשים שונים תירוץ להמשיך להתייחס בצורה נוראית לאנשים שמנים כי כביכול זה עוזר להם להרזות?

מעבר לזה, שירה (כמו מרזים רבים אחרים) מנסה להציג את ההרזיה שלה בתור מצב שבו ״אם אני הצלחתי – אז כל אחד יכול!״. אבל הסטטיסטיקות מוכיחות שבערך 95% מהמרזים לא מצליחים לשמור על ההישגים שלהם לאורך חמש שנים (ואחרי עשר שנים המספר אפילו נמוך עוד יותר), גם בשיטות שבהן אותם 5% הצליחו לשמור על ההרזיה.

וגם אותם 5% שהצליחו לשמור על ההישג לפחות לחמש שנים – הצליחו לרזות בשיטות מאוד שונות אחת מהשניה, ולא פעם בשיטות שנכשלו עבור מרזים אחרים.

אז משהו באמירה הזו נשמע לי מאוד צורם כי כביכול שירה באה להית דוגמה לכך שמי שבאמת רוצה יכול להצליח – אבל זה לא עובד כך בעולם האמיתי, כנראה כי כל אחד מאיתנו שונה.


אבל הנטיה הראשונית על כל ביקורת שעולה כלפי אנשים כמו שירה שרזו נתקלת בתגובה של ״טוב, את בטח מקנאה בה כי היא הצליחה להשלים את ההרזיה שלה, ועשתה את זה הרבה יותר מהר ממך, ולא עלתה חזרה״.

אבל בעצם הביקורת הזו נמצאת הבעיה בטורים כמו אלו של שירה. ואני בכוונה כותבת את הביקורת על הטורים של שירה, ולא שירה עצמה. קודם כל כי אני פשוט לא מכירה את שירה באופן אישי ולכן לא יכולה לכתוב עליה ועל מה השיקולים או הדעות או המחשבות שלה. אבל הטורים שלה נגישים, ובהם יש לא מעט ביטויים לגבי התחושות שלה לגבי הרזיה והשמנה.

ואני לא רוצה חלילה להשמע שיפוטית כלפי שירה ה״שמנה״. שירה היתה שמנה מגיל מאוד צעיר, ונשמע שהיא חיה בסביבה שמאוד לעגה לה בתור ילדה שמנה. זו חוויה שמאוד שונה מהחוויה שלי: אני הייתי ילדה רזה, בתור מתבגרת התחלתי להתמלא אבל עדיין הייתי בטווח הנורמלי ולא הייתי שמנה בצורה חריגה כמו ששירה היתה – ורק בתור מבוגרת בתחילת שנות העשרים שלי הגעתי להשמנה שהיתה חריגה.

וזו בהחלט חוויה שונה, כנראה כי אני הרבה פחות נתקלתי בלעג כשמנה מבוגרת, לכן החוויה שלי שונה מאוד מזו של שירה. זה כמובן לא אומר שלא קיבלתי יחס חברתי גרוע – היחס לאנשים שמנים מאז ומתמיד היה גרוע, גם כלפי מבוגרים, אבך מוגרים עושים את זה בצורה הרבה פחות מציקה לרוב. ולפני עשרים ומשהו שנים כשרק הפכתי לשמנה מאוד, היחס היה גרוע בהרבה מהיחס החברתי כלפי אנשים שמנים היום.

אבל זה גם עניין של פרספקטיבה. בגלל שהילדות שלי היתה נורמלית בהיבט של ההשמנה וגם תקופת הנעורים שלי לא היתה מאוד מושפעת מהשמנה מאוד חריגה (למרות שכמובן שהיחס של המשפחה שלי להשמנה שלי ולחובה לרזות כן השפיעה עלי) – היה ברור לי שהרבה מהקשיים שלי שאפשר היה לשייך כביכול באופן אוטומאטי להשמנה בעצם לא היו קשורים אליה. שירה ראתה במצבה הזוגי והחברתי הקשה תוצאה ישירה של ההשמנה שלה – אבל לי היה ברור שחלק גדול מהבעיה שלי נובע מזה שאני ביישנית ושקטה.

והשוני הזה הוא משמעותי כי הוא גורם לכך שאנחנו תופסות את ההשמנה שלנו בצורה שונה, גם אם שתינו רוצות לשנות אותה. מבחינתה של שירה ההשמנה היא הורסת חיים, ועבורי היא משהו שמשפיע עלי בריאותית ומקשה עלי למצוא בגדים למשל או יכולה להפריע ברמה כזו או אחרת בטיולים (בעיקר בטיולים מאורגנים) – אבל הבה פחות משמעותית מגורמים אחרים בכל מה שקשור ליכולת שלי לחיות חיים טובים עם עבודה טובה.

ובעצם כנראה זה מה שמפריע לי בסיפורים כמו הסיפור של שירה – שהם ממשיכים לתחזק את הדעות הקדומות האלו שלאנשים שמנים לא יכולים להיות חיים עד שהם לא מרזים – גם אם המציאות הזו היא לא בהכרח אובייקטיבית אלא בעיקר נקבעת על ידי דעות קדומות שכאלו.

אני לא חושבת שבהכרח מדובר על משהו מכוון ששירה עושה נגד אנשים שמנים, וכמובן שהיא או כל אדם אחר שחשוב שהרזיה היא הפתרון המתאים עבורו יכול ואפילו צריך לממש את הרצון הזה.

אבל קשה להכחיש שלא פעם אנשים שהם לא שמנים לוקחים את המקרים האישיים האלו מהפרט אל הכלל – החל מההנחה שאנשים שמנים הם פחות מוצלחים ברמה האישית, וכלה בכמה קל לרזות רק כי שירה הצליחה (למרות שרבים נכשלו לרזות ולשמור על ההישג גם בצורה ששירה עצמה רזתה ושמרה על המשקל שלה).

אבל מעבר לשינוי עצמו – לא פעם טורים כמו אלו של שירה מייצגים גם הרזיה שהיא מאוד אידאלית, כזו שקורית מהר מאוד יחסית ובאופן רציף – ולא פעם בגאווה גדולה על כך שהתהליך נעשה בלי ״עזרה חיצונית״ של תרופות או ניתוחים. אבל בעצם הם מציבים כך רף מאוד גבוה לקצב הרזיה שהוא ראוי, ולצורת הרזיה שהיא ״תקנית״ שגם אלו שמנסים להרזות לא בהכרח מסוגלים לעמוד בה. דוגמאות כאלו יכולות לא רק לתסכל את המרזה עצמו – אלא גם לשלול ממנו אמצעים שהוא אולי זקוק להם (כמו למשל תרופות שיכולות לעזור במקרים מסוימים, או ניתחוחים שעבור מי שהם מתאימים לו הם חיוניים), וגם לא פעם ליצור עליו לחץ חיצוני מהסביבה של ״אם שירה רזתה כל ך מהר, אז למה אתה לא?״.

והגבול הזה בין הרצון להשתנות באופן אישי ולעזור לאחרים שמעוניינים באותו שינוי (מבחירת השראה או עזרה ממשית) לבין להקשות על אחרים שלא מעוניינים בשינוי הזה או שמסוגלים לבצע אותו יותר לאט הוא מאוד דק ועדין, ואולי אפילו שני הדברים לא בהכרח יכולים להתקיים בו זמנית, למרות ששניהם מוצדקים.

וזה כנראה מה שהפריע לי בטורים של שירה.

שכירויות הזויות?

כשתמר בן יוסף כתבה על דירות הזויות שהיא והחברה שלה שכרו בירושלים, נזכרתי גם אני בדירות שכורות שאני שכרתי לאורך השנים.

בפעם הראשונה ששכרתי דירה זו היתה דירת סטודנטים כשהתחלתי ללמוד לתואר בבאר שבע – ובתור מי שהיתה ירושלמית במקור כמובן שלא היה לי איפה לגור בעיר. חיפשתי דירה ומצאתי כזו שנשמעה לי טוב – במרחק הליכה מהאוניברסיטה, עם שותפה אחת שלמדה רפואה ונראתה חביבה. בדירה היו שלושה חדרי שינה אבל בשביל השקט היא העדיפה להתחלק בשכירות רק עם עוד סטודנטית אחת.

אבל בדיעבד לא הסתדרנו, האווירה בדירה היתה איומה – ואחרי שנה למזלי אחד מהסטודנטים שלמד איתי לתואר הציע לי לעבור לגור יחד, ולכן כשהתבקשתי לעזוב את הדירה היה לי לאן לעבור. עברתי לגור בדירה מקבילה בבניין שליד, והפעם היינו שלושה שותפים. אותו שותף רצה לגור עם שתי שותפות ומצא שותפה שלישית – רופאה שהיתה במקור מסין ובאה ללמוד משהו פה בארץ. לו היה מאוד כיף איתה כי יצא להם לשוחח הרבה על השוואות בין סין לארץ ושאר נושאים פילוסופיים, אבל לי היה מאוד קשה איתה כי הרגשתי שבתור אישה – היה לה קל יותר לשוחח איתי על דברים שהפריעו לה בבית, כמו למשל נושאי ניקיון – מה שהתבטא שכל שיחה שלה איתי הפכה לשיחת קיטורים מצידה.

השותף ממש התחנן בפני להיות יותר נחמדה אליה, כנראה כי היא קיטרה לו עלי (לפחות היא מצאה משהו אחד לקטר לו עליו) – ובאמת ניסיתי לנסות לפתח איתה קשר אישי טוב יותר, אבל זה היה מאוד קשה במצב שבו היא המשיכה בהתנהלות שלה והרגשתי שלא היה לה ממש עניין לשפר את מצב העניינים. יכול להיות שהיא ציפתה שפשוט אכנע לדרישות שלה – או בדיעבד אני שואלת את עצמי האם היא אולי רצתה לגרום לכך שאני אעזוב את הדירה כדי שהיא תוכל לבחור שותפה אחרת. אבל זה לא קרה, והיא עברה באמצע השנה, ובמקומה נכנס שותף אחר, סטודנט לפיזיקה ממזרח אירופה שאיתו הסדרנו שנינו טוב יותר.

לקראת סוף השנה, היחסים בין השותף המקורי לחברה שלו אז התחממו – והם החליטו בשנה הבאה לעבור לגור יחד. אני חושבת שלמרות שבדירה שלנו לא ממש הרגשנו את הנוכחות שלה והיא לא הפריעה לנו שהיא באה לישון, השותפות שלה לדירה לא אהבו כשהשותף שלי היה מגיע לישון אצלה בתדירות גבוהה (כי בסופו של דבר הם ישנו יחד כמעט כל לילה ועברו בין הדירות). לכן לקראת סוף השנה הוא ״נעלם״ מהדירה כי ם חיפשו דירה קטנה יותר לגור בה יחד, ואני נשארתי בדירה כדי לחפש שותפים חדשים.

למזלי במהלך הקיץ המשכתי לגור בדירה כי למדתי בסמסטר קיץ באותה שנה. אז היתה לי הזדמנות לחפש שותפים בצורה יחסית רגועה, ואחרי הניסיון הרע שהיה לי עם שתי שותפות לדירה החלטתי לחפש שותפים גברים. אני זוכרת המון טיפוסים הזויים שהגיעו לראות את הדירה, כולל זה שדי הבהיר לי שהוא מעוניין לערוך מסיבות בדירה כמה פעמים בשבוע. כשהוא ראה את המבט שלי – הוא הבין שזה לא הולך להיות הכיוון ודי מהר אחר כך קטע את הצגת הדירה והלך לדרכו.

מצאתי די מהר שני שותפים, אבל ברגע האחרון אחד מהם הבריז לי. אם אני זוכרת נכון הייתי מאוהבת בו קצת מההיכרות הקצרה שלנו, מה שבדיעבד אני חושבת שיכול היה להקשות עלי לגור איתו וכנראה שהיה טוב שהוא עזב. אבל אז הייתי מאוד מדוכאת, במיוחד כשנאלצתי להכניס במקומו שותפה כי כבר כמעט התחילה שנת הלימודים ולא נשאר לי הרבה זמן לחפש מחליף. ביליתי לא מעט מהקיץ בנקיון יחסית אובססיבי של הדירה, מה שהפך אותה ליותר נעימה למגורים אבל מצד שני בגלל שבדיעבד אבא של השותפה דאג שהדירה תצבע ותשופץ – הניקיון היה חלק מהרושם הכללי הטוב יותר על הדירה ולכן לא ממש קיבלתי קרדיט עליו.

אבא שלה היה סמנכ״ל כזה או אחר, וגילה די מהר שהדירה אמנם היתה של בעלי הדירה שלנו, אבל קיבלו אותה כירושה ולא העבירו אותה על שמם בטאבו כדי לא לשלם מס ירושה. כמבוגרת אני מבינה את החשיבות של בדיקה יסודית כזו, ושבעצם הוא רק דאג לבת שלו שזו היתה הפעם הראשונה שבה היא שכרה דירה. אבל אז הוא בעיקר דפק אותי כי הוא השתמש בידע הזה ככוח לסחוט מבעלי הדירה לא מעט דברים. בין השאר הוא התלונן על כך שהתריסים בחדר של הבת שלו היו שבורים, ושהדירה לא עברה סיוד לא מעט זמן.

בעלי הדירה הסבירו לו שאין להם כסף לתקן הכל בבת אחת, ומן הסתם היה חשוב קודם כל להחליף את התריסים (כדי שלא יציצו לה מהחלון), אבל לאבא שלה היה רעיון: הוא הציע שאנחנו השותפים נצבע את הדירה. אני והשותף השלישי לא היינו מעוניינים בכך, אבל הוא דחף לזה שהדירה תהיה מוכנה לקראת הבת שלו, ובעלי הדירה התלהבו מזה כי מבחינתם הם חסכו לא מעט כסף בזה שאנחנו צבענו (ולא היה להם אכפת שהתוצאות יהיו פחות טובות).

אני זוכרת שהיה יום שבו אני, השותפה והאבא הגענו לדירה והתחלנו לצבוע כמה ימים לפני תחילת הסמסטר (השותף היה אז בחו״ל וצבע את החלקים שלו אחר כך). הוא עזר לבת שלו אבל ייעץ גם לי קצת, ואני מצאתי את עצמי ממש מותשת בסוף היום.

אז הוא בישר לי שהוא לוקח את הבת שלו לקניון כדי לאכול ארוחת ערב, אבל שאני לא מוזמנת להצטרף אליהם כי כבר בילינו יותר מידי זמן יחד באותו היום. אני הייתי אז בלי רכב, בדירה שהיתה ריקה מאוכל.- ולא במרחק סביר מאף מסעדה שיכולתי לקנות בה אוכל עצמאית, אז האמירה הזו היתה די איומה מצידם, כי הם יכלו להציע שניסע יחד – אבל שבקניון עצמו נאכל בנפרד.

כנראה שבסופו של דבר הזמנתי משהו ושילמתי דמי משלוח על זה.

המון שנים אחר כך, בתקופה שבה כבר סיימתי מזמן את התואר ועבדתי בתפקיד השני שלי בהייטק, אכלנו בצהריים באחת המסעדות הפופולריות בהרצליה. לקראת סוף הארוחה שמתי לב לגבר מבוגר שנועץ בי מבטים – אבל כשהסתכלתי לכיוונו וניסיתי להבין מאיפה אני מכירה אותו ראיתי שהוא מנסה להתחמק מהמבט שלי.

רק אחרי שהוא עזב קלטתי שהיה מדובר על האבא של אותה שותפה. אני לא יודעת אם הוא זכר מי אני וחשב שמושם מה אפנה אליו ואביך אותו מסיבה כזו או אחרת – או שהוא לא ממש זכר אותי אבל הבין שאני מוכרת לו מאיפשהו ומשום מה הוא לא רצה שיזהו אותו מסיבה כזו או אחרת.

בדיעבד הבת עצמה לא היתה טיפוס כזה נוראי, ואני זוכרת למשל כמה ערבים שבהם שלושתנו אכלנו יחד ארוחת ערב. אני גם זוכרת סוף שבוע שבו שתינו במקרה נשארנו בדירה כדי ללמוד בלי לתאם את זה מראש, והיא הזמינה כמה חברות ללמוד איתה. אני כמובן נשארתי בחדר כדי ללמוד וכי לאפשר להן ללמוד בסלון, אבל היא מצידה היתה רגישה מספיק כדי לפנות את הדירה לכמה שעות באיזור הצהרים כדי לאפשר לי להסתובב קצת ולהכין לעצמי ארוחת צהרים, מה שהיה מאוד נחמד מצידה.

אבל אני חושבת שהאכזבה סביב הקבלה שלה כשותפה לדירה במקום שותף גבר וספציפית במקום השותף ההוא שהייתי מאוהבת בו גרם לי לאנטי די גדול נגדה. אני זוכרת למשל איך הייתי מתעצבנת עליה שהיא היתה לפעמים מסתובבת בדירה עם עקבים יחסית מוקדם בבוקר לקראת היציאה מהדירה. היא כנראה נעלה את הנעליים רק דקות ספורות לפני היציאה, אבל מבחינתי היא הרעישה בכוונה כדי להעיר אותי.

בסוף אותה שנה – כנראה שאבא שלה איים שוב על בעלי הדירה כדי שיאפשרו לבת שלו להישאר בה אבל להעיף אותי ואת השותף השלישי כדי שהיא תוכל לגור עם חברות שלה. בעלי הדירה התקשרו אלי ואמרו שהם היו בתכלס מעדיפים שאני אשאר ואחפש שותפים חדשים, אבל הם כל כך פחדו ממנו שהם נאלצו לבקש ממני ומהשותף השלישי לעזוב.

הפעם היה לי ממש קשה למצוא דירה, ומצאתי אחת כזו רק ברגע האחרון ממש – דירה שבה שותפה כביכול החליטה בדקה התשעים לעזוב כדי לגור עם החבר שלה וחיפשה מחליפה לחדר שהיא שכרה.

אני חושבת שחלק מהבעיה נבע מכך ש״התחכמתי״ מראש והתחלתי את השכירות של הדירות שלי באוקטובר שהוא החודש שבו תמיד התחילו הלימודים – אבל איכשהו נוצר מצב שבו רוב הדירות עמדו לשכירות כבר מספטמבר. מבחינתי הייתי מעדיפה להתחיל לשכור דירה חדשה כבר מספטמבר מתוך הבנה שבכל מקרה אני משלמת שכר דירה לשנה, וגם אם אשלם שכר דירה כפול על חודש ספטמבר – בסופו של דבר אסיים גם לשלם את שכר הדירה חודש קודם, וזה היה מאפשר לי לראות הרבה יותר דירות.

אבל ההורים שלי עזרו לי כספית עם השכירות, והם התעקשו שאמצא דירה רק החל מאוקטובר, והמבחר של הדירות שהיה זמין היה מאוד נמוך יחסית.

ולכן בגלל המצב ״נפלתי״ על דירה שבה היה דייר ותיק ומבוסס שבדיעבד גיליתי שהיו לו יחסים אישיים קרובים עם בעל הדירה. אותו בעל דירה התעקש לחתום מול כל אחד מאיתנו על חוזה נפרד, ובדיעבד גיליתי שלמרות שהוא דרש ממני (ולדעתי גם מהשותפה הנוספת) לשלם חצי שנה מראש את שכר הדירה – מהשותף הוא קיבל שכר דירה על חצי השנה הראשונה, אבל בחצי השני של השנה הוא שילם פעם בחודש.

אני זוכרת אותו בתור מישהו שראה בצמו ״גבר גבר״ ומאוד אהב את השיר הזה שיצא באותה תקופה כי לדעתו הוא בהחלט היה טיפוס שנשים בבגדי ים אמורות היו לנענע את האגן עבורו. בדיעבד אני מבינה שהשיר מאוד התאים לו כי הוא בעצם מדבר על בחור שרק חושב שהוא מגניב, אבל בעצם הוא ההיפך הגמור.

השותף כנראה הבין עד כמה אני לא ממש מחבבת אותו והוא תיעב אותי בחזרה – ולמרות שאני והשותפה השניה התיידדנו, מתישהו בסביבות פסח הוא הצליח לסכסך בינינו והיא הפסיקה לדבר איתי, כך שלא יכולתי אפילו לשאול מה הוא אמר לה כדי לנסות להסביר את הדברים. אני זוכרת שאחת החברות הטובות שלה מהתואר ניסתה לגרום לה לשוחח איתי, אבל גם זה לא עזר.

הקטע היה שהיא היתה זו שהביאה את הטלוויזיה לדירה – ומאז שהוא סכסך בינינו היא היתה מסתירה את השלט הרחוק של הטלוויזיה בחדר שלה כשהיא לא צפתה בעצמה בטלוויזיה (ובמיוחד כשהיא לא היתה בבית) כדי לא לאפשר לי להשתמש בה, כי מן הסתם האווירה בסלון כשהיא כן היתה שם וצפתה בטלוויזיה היתה גרועה.

בסוף אותה שנה בעל הדירה ניסה לפנות אותנו מהדירה מוקדם מהצפוי ולהשכיר אותה אפילו החל מספטמבר אם הוא היה יכול (כלומר לקבל שכר דירה כפול על ספטמבר). יכול להיות שזה היה קשור לכך שהשותף כבר לא היה בדירה ולא רצה לשלם או אפילו לא שילם את המשך שכר הדירה – ובעל הדירה רצה להשכיר אותה כמה שיותר מוקדם. אולי הוא הניח שלא נהיה בדירה בקיץ ואז בעצם לא נשים לב בכלל שיש בה דיירים אחרים החל מספטמבר.

במקרה אני נשארתי מאוחר יותר בדירה כדי לסיים קצוות של סוף התואר ולכן הייתי היחידה שלא פינתה את הדירה – ולא אפשרה לבעל הדירה להסתיר את הניסיון שלו להשכיר את הדירה במקביל אלינו. ובעל הדירה התעצבן על זה – גם כי נראה הפרעתי לתוכניות שלו של השכירות הכפולה, וגם כי הוא כנראה לא רצה שדיירים פוטנציאליים ידברו איתי על הבעיות שהיו בדירה כי היא היתה ישנה. אז הוא התחיל להאשים אותי בכל מיני נזקים לדירה וניסה לגרום לי לפנות אותה, וגם פדה את צ׳ק הבטחון שלי בלי רשותי. אולי גם חלק מהעניין נבע מזה שהשותף הנבזי מקודם ניסה להתחמק מל מיני נזקים או הצורך לנקות את הדירה בכך שהוא האשים אותי בהכל, ובגלל שבעל הדירה היה מקורב אליו – הוא האמין לו.

אני בתורי ובעזרת אבא שלי – פשוט פנינו לעורך הדין של אגודת הסטודנטים שאיים על בעל הדירה קצתבעזרת מכתב מאיים וזה גרם לו להחזיר לי את הכסף (ויש לי רושם שגם כסף של השותפה, או לפחות שהיא תשלם גם על חלק מהנזקים שבעל הדירה טען שנגרמו לה בשנה האחרונה). בסופו של דבר ביום שבו פיניתי את הדירה בסוף ספטמבר – עדיין לא היו לבעל הדירה דיירים והוא התחיל להתקין בדירה מזגנים כדי לגרום לה להיות יותר אטרקטיבית.

הטיול לאלסקה – חווית שדה התעופה

אני מודה שבשדה התעופה שלנו, בן גוריון, תמיד עוברות עלי אחת משתי חוויות קיצוניות למדי: או שאני עוברת את תהליך הצ׳ק אין מהר מאוד ומקללת את עצמי למה השארתי לעצמי כל כך הרבה זמן בשדה עצמו כשאני לא אוהבת לעשות שופינג בדיוטי פרי ושונאת לשלם מחירים מופקעים למסעדות ובתי הקפה בשדה – או שאני נתקעת המון זמן בשלב מאוד ספציפי של תהליך הצ׳ק אין (בין אם זה בדלפק או בבדיקת הבטחון) ובלחץ תמידי שאולי עם התור והעיכובים אני לא אצליח להגיע בזמן לטיסה, או לפחות שאני אעלה למטוס בשלב כזה מאוחר שלא יהיה מקום במדפים העליונים לתיקים שלי, ואז אצטרך לטוס איתם מתחת למושב (משהו שאני שונאת).

הפעם החוויה שהיתה לי היתה מהסוג השני – ומסיבה מאוד חריגה.

הכל התחיל מזה שהגעתי לשדה שלוש וחצי שעות לפני הטיסה, וחיפשתי את עמדת הצ׳ק אין של חברת טורקיש איירליינס, שאחרי הליכה די נרחבת בקומה השלישית של טרמינל שלוש – גיליתי שבכלל נמצאת בקומה הראשונה. אני מודה שאני לא אוהבת את עמדת הצ׳ק אין בקומה הראשונה, אבל הפעם לפחות ניחמתי את עצמי בכך שהיו לי שני תיקים גדולים עם ידיות (האוהל שהיה בתוך תיק והצ׳ימידן שלקחתי במקום מזוודה) שלהם אי אפשר לעשות צ׳ק אין רגיל דרך העמדה של חברת התעופה, אלא צריך להפקיד אותם בנפרד אחרי הצ׳ק אין בעמדה של כבודה מיוחדת שזכרתי שבעבר היתה בקומה הראשונה, כך שלפחות הייתי צריכה לרדת למטה בלאו הכי.

רק שהפעם מתברר שהעמדה המיוחדת עברה לקומה שלישית, אז מצאתי את עצמי עולה שוב לקומה השלישית עם כל הציוד שלי – רק כדי לגלות מחזה לא מוכר: תור אימתני לתחנה שבפעמים הקודמות שבהן ביקרתי בה, לכל היותר היה אדם או שניים לפני, ולרוב הייתי היחידה בה. ורק שתבינו שיש לי הרבה ניסיון בעם העמדה הזו – בנסיעת עבודה לדבלין, אירלנד שהיתה לי אחרי הנסיעה לאלסקה, גיליתי שבפעם האחרונה שבה השתמשתי במזוודה שלי היתה לטיסה באביב 2016… כלומר מדובר על שבע שנים שבהן טסתי לכמה וכמה טיולים עם צ׳ימידן שדורש את הצ׳ק אין המיוחד.

וזה הגיוני שיהיה תור יחסית קצר לעמדה המיוחדת הזו, כי רוב האנשים מגיעים לטוס עם מזוודות ולא עם צ׳ימידנים או תיקים חריגים אחרים, ולרוב מקפידים גם על מידות המזוודות כדי לא להגיע למצב של משקל יתר או מזוודה גדולה מידי שתדרוש מהם לשלם על משקל מיותר.

אבל הפעם היה לפני תור ענקי של בני נוער אמריקניים, שלכל אחד מהן או מהם היו 4 – 5 מזוודות ענק אימתניות, שכנראה בגלל הגודל והמשקל החריגים שלהן הם נדרשו להעביר אותן למחלקת הכבודה המיוחדת.

בגלל שהטיסה שלי היתה באמצע יוני, אני מניחה שהיה מדובר על תלמידים יהודיים אמריקניים שבאו ללמוד בישראל או באו במסגרת פרוייקט תגלית, והיו להם כל כך הרבה מזוודות בגלל שהם היו הרבה מאוד זמן בארץ, או לפחות עשו פה המון שופינג.

הבעיה היתה שהתחנה לכבודה מיוחדת לא נועדה לכמות כזו של מזוודות. מה שיש בה היא בעצם עגלה נגררת למזוודות כמו שיש במלונות, ושכשיש עליה בערך 10 – 15 מזוודות, מורידים אותה במעלית לעובדים שיפרקו אותה, ואז הם מחזירים את העגלה למעלית, המעלית חוזרת לטרמינל – ושוב מתחילים למלא אותה עד שיש עליה מספיק מזוודות כדי להוריד אותה לצוות הסבלים.

הבעיה היתה שתכולה של 10 – 15 מזוודות נורמליות היא לרוב 8 – 10 מזוודות ענק אימתניות כמו שהיו לבני הנוער, כך שכל נער/ה או שניים הצליחו להעמיס אותה, והיה צריך להוריד אותה, לתת לסבלים לפנות אותה – ואז לתת לה לעלות חזרה. תוסיפו לכל זה את העובדה שכל מזוודה כזו היתה כבדה והיה קשה לנערים ובמיוחד לנערות לסחוב אותן מהעגלות שלהם לעגלה הכללית ולכן תהליך הטעינה היה ארוך משמעותית, והתור בקושי הזדחל.

ואני הצלחתי לעמוד מאחורי הנערה הכי צעקנית בכל הקבוצה , ששוחחה בצעקות עם האמא שלה בטלפון בכל הזמן שעמדנו בתור, מה שהיה שעה וקצת. בשלב מסוים ראיתי שאחת החברות שלה שמה לב כמה הצווחנות של אותה נערה הפריעה לי וכנראה לאחרים, אבל לא אמרה לחברה שלה כלום.

ואז כשכבר הייתי קרובה לאיזור המסירה של המזוודות, איכשהו הגיע לאיזור שלי בתור כמה בחורי מכללה אמריקנים שהתחילו לקשקש עם הנערות האמריקניות. בשלב מסוים שמתי לב לזה שהבחורים האלו מתקרבים לראש התור עם התרמילים שלהם כביכול כדי לעזור לנערות, אבל נראה היה שהם ניסו גם לנצל את המצב כדי למסור גם את התרמילים שלהם קצת מוקדם יותר, כי כנראה הם למדו שבישראל אפשר להתנהג כישראלי החצוף בתורים.

אני חושבת שבשלב הזה הייתי כבר כל כך עצבנית ועייפה שפשוט תקעתי בהם מבט ישראלי מאיים בסגנון של ״שלא תחשבו על לעקוף אותי אם לא בא לכם לחטוף ממני צעקות״ שלא היה מבייש את העארס הכי עצבני בישראל. בואו ונגיד שהתרמילים שלהם נותרו מאחור והם רק עזרו לנערות להרים את המזוודות הכבדות שלהן ומיד ברחו אחורה.

אני חושבת שנשארו לי בערך 30 – 40 דקות לפני הטיסה שלי כך שהיה לי קצת זמן לשבת בשדה התעופה, אבל הרגשתי כבר כל כך עייפה ועם כאב ראש מהלחץ והנערה האמריקנית הצווחנית שלא היה לי כוח לעשות כלום חוץ מלמצוא מקום לשבת ולנוח קצת. אפילו לא הצלחתי לכעוס על זה שבצ׳ק אין לא נתנו לי אפשרות להכנס לטרקלין של מחלקת העסקים, אבל על זה אכתוב ברשומה הבאה.

והסבר קצר לגבי התמונות: אלו תמונות מהטיול עצמו שנראו טוב לא רק בצבע אלא גם בשחור לבן. לכן החלטתי להוסיף את הגרסאות השחורות לבנות לרשומות הרקע לטיול – ואת הצבעוניות לטיול עצמו בהתאמה לאתרים שבהם היינו.

חשבתם שהזריקות יעזרו לכם בהרזיה? אתם עצלנים וטיפשים!

טוב, הדיאטנית מאיה רוזמן לא ניסחה את הדעה שלה בכזו נחרצות – אבל זה פחות או יותר המסר שעולה מהכתבה שלה.

בעקרון, היא צודקת. הרזיה קורית בעזרת שינוי הרגלי תזונה. אין שום שיטה, כולל קיצורי קיבה, שבה אפשר לרזות ולשמור על ההישג לאורך זמן – והכי בריא לרדת במשקל בדיאטה לא קיצונית שבה אוכלים אוכל בריא יותר (שהוא לא פעם גם אוכל יותר משביע).

הבעיה היא שבעצם השינוי הזה לאורך חיים בריא הוא לא בהכרח שינוי שקל לבצע אותו.

כי קודם כל, כדי להרזות צריך להפחית את מספר הקלוריות שאוכלים – ולכן גם לאכול פחות. נכון שבאכילה בריאה יש לרוב אפשרות לאכול ״יותר אוכל״ כי הוא לא פעם מכיל פחות קלוריות (כמו למשל בירקות), אבל עדיין מדובר על הפחתה די רצינית בכמות האוכל.

וכדי להגיע לזה – יש אנשים שצריכים את העזרה החיצונית של הזריקות או של הניתוחים. נכון שאלו ״קביים״, אבל למה לעשות שיימינג לאנשים שזקוקים לעזרה החיצונית הזו?

ולמה בעצם השימוש בזריקות בהכרח סותר מעבר לאורח חיים בריא? נכון, יש אנשים מסוימים שמחפשים ״קיצורי דרך״, ויש אנשים שהקושי שלהם בשמירה על אורח חיים בריא לא בהכרח נובע מקושי לשבוע. אבל יש לא מעט אנשים שעבורם הטיפול התרופתי עוזר לשמור על המסגרת של אורח החיים הבריא בעזרת הקלה על רמת התיאבון שלהם, וזה לא בהכרח דבר רע.

ויש עוד נקודה שחשוב לי לציין שמאוד הפריעה לי, והיא ה״אנטי״ נגד פחמימות.

ד״ר רוזמן מציינת בשלב מסוים שהיא חושבת שזה רע שאנשים מניחים שהזריקות יאפשרו להם לרזות בזמן שהם אוכלים ״קמח לבן, בצקים וסוכר״, כשאני מניחה שבמושג ״בצקים״ היא מתכוונת למאפים מקמ לבן שלרוב קונים במאפיות כמו למשל בורקסים, רוגעלך ומאכלים דומים.

אני מניחה שכולנו יודעים שפחמימות פשוטות כמו סוכרים או קמח לבן הן לא מזון שהוא מאוד מזין – וגם לא תורם להרזיה בכך שהן מובילות לתחושת שובע יחסית קצרה.

אבל לרוב התזונה שלו מורכבת מיותר גורמים מאשר רק איכות הפחמימות שאנחנו אוכלים: אנחנו לרוב אוכלים את האוכל שלנו כחלק מארוחה שכוללת אבות מזון אחרים כמו חלבון או שומן שגורמים בפני עצמם לספיגה איטית יותר של הפחמימות, ולא פעם גם עם ירקות או פירות שמכילים סיבים שגם הם מאיטים את קצב הספיגה של הפחמימות.

מעבר לזה, בהמשך הכתבה ד״ר רוזמן מדברת על ״הפחתת פחמימות״ בלי לציין את המקור שלהן – כלומר היא שוללת גם פחמימות מלאות שהן ״בריאות״ יותר.

ובאופן כללי זה לא בהכרח דבר שגוי – בתזונה בריאה (ובמיוחד כזו שאמורה להוביל להרזיה ו / או טיפול בסוכרת) בכל מקרה צריך לאכול כמות מאוזנת של פחמימות. מעבר לזה, יש הרבה מאוד אנשים שבהחלט מסתדרים לאורך זמן עם תזונה שהיא דלה יחסית בפחמימות כי הם אוהבים למשל בשר ו / או ירקות אבל פחות נהנים מהאורז / תפוחי האדמה / הלחם שמלווים אותם ולכן קל להם לוותר עליהם.

ולא פעם, ויתור על פחמימות באמת עוזר להרזיה – בין השאר (אבל לא רק) בגלל שזה תורם להפחתת תחושת הרעב ושיפור תחושת השובע.

הבעיה היא שלא כל אחד יכול לוותר בקלות על פחמימות לאורך זמן. וזו בעיה שדיאטניות רבות מתקשות להתמודד איתה – כי הניסיון לשיפור אורח חיים שגוזר גזירות שהמרזה לא מסוגל לעמוד בהן נגמר במפח נפש וחזרה להרגלים הקודמים.

לכן חשוב לזכור שבמקרים מסוימים כן ראוי לשלב פחמימות בתזונה בצורה מאוזנת כדי להל על ההתמדה בשינוי אורח החיים. עדיף כמובן שאלו יהיו פחמימות מלאות ולא מעובדות, אבל אם כמה בורקסים פעם בשבועיים או שלושה זה מה שיעזור לשמור על המסגרת – זה לא ממש אסון…

טירונות

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני כבר כתבתי רשומה על הטירונות שלי (שהתבססה על זכרונות שהעלתה תמר בן יוסף).

אבל אחד הדברים שלא כתבתי עליו בפוסט ההוא היתה על הפעם שיצאנו מהבסיס לשבת בסוף השבוע הראשון שלנו.

כזכור, את הטירונות העברתי במחנה 80 שנמצא אי שם בין פרדס חנה לחדרה. בסופ״ש הראשון שלנו בטירונות נתנו לנו לצאת הביתה. אחרי מסדר וכל מיני קישקושים, לקראת הצהרים הסיעו אותנו לתחנה המרכזית בחדרה. אני ועוד שתי בנות שהיינו צריכות לנסוע לירושלים מצאנו תחנה שממנה היה אוטובוס ישיר לירושלים, וממה שזכור לי המתנו לו די הרבה זמן יחסית. עלינו עליו ומצאנו שלושה מושבים פנויים לקראת סוף האוטובוס.

לכן לא מפתיע שתחנה או שתיים אחרי חדרה – פתאום ראינו שעולה עליו אחת המ״כיות של המחלקה שלנו. אני לא זוכרת איך קראו לה כי היא לא היתה המ״כית האישית שלי, אבל כן זכור לי שבמחלקה כינינו אותה ״אבו צמה״ על שם הצמה שהיא תמיד היתה עןשה.

חשבנו שהיא ראתה אותנו ולכן התיישבה בחלק הקדמי של האוטובוס, ונראה היה שהיא נרדמה. בדיעבד גם הבנו שהמ״כיות עצמן לא רצו להתקל בנו מחוץ לבסיס ולכן עלו לאוטובוסים השונים בתחנות אחרי חדרה – וכנראה שתזמנו את העליה לאוטובוסים מספיק זמן אחרי ששחררו אותנו הטירוניות בחדרה כדי שלא נהיה על אותו האוטובוס. כמובן שאצלנו זה התפספס כי כנראה שאנחנו הטירוניות פספסנו בכמה דקות את האוטובוס לירושלים ולכן עלינו על אותו אוטובוס כמו אחת המ״כיות.

לכן כשהגענו לירושלים די חששנו לפגוש אותה כי לא ידענו איך להתנהג מולה כל כך רחוק מהבסיס. למזלנו היא הצליחה כנראה להתחמק איתנו בצורה מוצלחת.

בדיעבד אחרי ״שבירת הדיסטנס״ בסוף הטירונות יצא לנו לשוחח איתה והיא סיפרה לנו שהיא באמת לא שמה לב אלינו כשהיא עלתה על האוטובוס – ורק ראתה אותנו כשהיא ירדה בתחנה המרכזית בירושלים ודי נבהלה מזה בעצמה.


הדרך חזרה היתה מלחיצה הרבה יותר.

סיכמתי עם שתי הבנות שהגעתי איתן שנחזור יחד בראשון בבוקר, ואחת מהן עשתה תחקיר וגילתה שיהיה לנו הכי קל לחזור עם עצירת ביניים בתל אביב, וביררה עם המודיעין כמה זמן אמורה לקחת כל נסיעה ולקחה קצת מרווח בטחון.

מה שהיא לא חשבה עליו זה שהתנועה בימי ראשון בבוקר יכולה להיות פקוקה יחסית, ושהאוטובוסים יהיו מפוצצים בגלל שהרבה חיילים חוזרים לבסיסים.

בשלב מסוים היא הודיעה לי שהחיילת השלישית לא חוזרת איתנו כי היא רוצה להיות יותר זמן עם החבר שלה, אבל בדיעבד גיליתי שאותה חיילת גם יצאה מוקדם יותר ויכול להיות שהיא פשוט יותר הכירה את הנושא והבינה שהיא צריכה לצאת מוקדם משמעותית, והחיילת ה״שניה״ פשוט העדיפה להצמד לתוכנית שלה ולא חשבה לתת לי לבחור בין האופציות.

האוטובוס הראשון מירושלים לתל אביב לקח יותר זמן ממה שחשבנו, אבל בעזרת ריצה אסטרטגית בין התחנות הצלחנו להגיע ממש בשניות האחרונות לאוטובוס לחדרה שעצר ליד מחנה 80. וכמובן שגם הוא התעכב יותר ממה שהפקידה באגד אמרה, וחזרנו לטירונות באיחור של משהו בין חצי שעה לשעה.

בסופו של דבר ה״עונש״ שלנו היה לכתוב מכתב למ״כיות עד הערב שבו היינו אמורות להסביר למה איחרנו, ואני כמובן הסברתי שחקרנו את החזרה לבסיס אבל הפרטים שקיבלנו ממודיעין אגד היו שגויים. ההסבר התקבל – כנראה לא כי הוא היה מי יודע מה טוב אלא כי למ״כיות היה ברור שבתור חיילות חדשות נסתבך בקלות עם נסיעות, ובנוסף כנראה שלא היה להן כוח להעניש כל כך הרבה חיילות על האיחור.

אבל אני וחיילות האחרות במחלקה שלי נשמנו לרווחה כשהודיעו לנו שבסופ״ש השני של הטירונות אנחנו נשארות בבסיס.

על פרידות וחזרות

ביום שלישי האחרון החזרתי לעבודה את המחשב שלי. אני אמנם עובדת רשמית עד סוף אפריל, אבל משום מה החברה החליטה לסגור את החשבון שלי החל מהראשון באפריל.

זה לא קרה על הבוקר – האימייל והצ׳אט של העבודה עדיין היו זמינים לי במשך רוב היום, ואפילו המנהלת שלי השתמשה בהם כדי לשאול אותי שאלות אחרונות. אבל פתאום בשש או שבע בערב (שזה בערך תחילת יום העבודה בחוף המערבי של ארה״ב ששם נמצאים המשרדים הראשיים של החברה) שמתי לב לזה שאני יכולה לגשת למייל ולצ׳אט אבל הם לא מתרעננים ומתחילים לדרוש ממני סיסמא וכך בעצם נותקתי.

את התוכנה של הצ׳אטים פשוט הסרתי, אבל אני לא מצליחה להבין איך להתנתק מהמייל של העבודה כי אני לא רוצה להסיר את ההתקנה של האאוטלוק כדי שאוכל להשתמש בה בעבודה הבאה שלי.


כשהגעתי לעבודה ביום שלישי קודם כל ניגשתי לאיפה שהצוות שלי לשעבר יושב כדי להיפרד. כולם אמרו לי שלום במין התלהבות מוגזמת כזו שהרגישה לי מאוד מזויפת, אבל לא ממש טרחו להגיד לי שלום כשעזבתי.

בתפקידים הקודמים שלי העזיבה שלי באמת היתה הרבה יותר חותכת: אחרי שהודיעו לי שאני עוזבת – עזבתי את המשרד, וחזרתי לעשות טופס טיולים באחד הימים האחרונים שלי בתפקיד. במשרה השניה מתוכן ניצלתי את היום הזה כדי לאכול צהרים עם קולגות שלי בתור מעין מסיבת פרידה – ובמשרה הראשונה נוצר מצב שבו לא יכולתי משום מה לחגוג ביום של טופס הטיולים ולכן הגעתי יום אחד כמה חודשים אחר כך כדי לערוך מסיבה באחד מחדרי הישיבות של המשרד.

הפעם אני לא רוצה לערוך מסיבה במשרד כי אני לא מכירה הרבה אנשים מחוץ לצוות – וגם מהמעטים שאני מכירה אני לא רוצה להתחיל להסביר למה אני עוזבת.

אז נוצר שביום שלישי שבוע לפני זה בישרתי לצוות בארץ שאני עוזבת. ביום רביעי היה לנו יום כיף שכלל פעילות ואז ארוחה שבסופה הם נתנו לי מתנת עזיבה. ואז ביום שני לפני שהגעתי להחזיר ציוד הצטרפתי לכמה ישיבות כדי להיפרד מהצוות המקביל שלנו בהודו.

אז כביכול נפרדתי, אבל זו לא הרגישה פרידה ממשית, אולי כי במקומות העבודה הקודמים שלי כן היה חשוב למנהלים שלי ולעובדים שהכרתי לערוך פרידה מסודרת, והפעם הרגיש לי שמבחינת הצוות זה פשוט לא כזה חשוב.

ואני בוחרת לראות את זה לטובה, שאם היה להם כל כך קל להיפרד ממני, אז אני מבחינתי מעדיפה למצוא שוב צוות שירצה מסיבת פרידה מסודרת.


נראה שגם הסיפור עם המאמנים נסגר. או לפחות כך אני מקווה.

בשישי בבוקר היה לי אימון עם המאמן הקודם שלי. באופן עקרוני הוא אמר שמבחינתו הוא ראה בסידור של חלק מהמתאמנים שלו עם מאמנים אחרים כמשהו זמני ושהוא שמר להם את הזמן הקבוע שלהם מלפני כן, אבל הוא מבין שאולי חלק יצרו קשר טוב עם המאמן האחר.

הוא גם אמר שבמקרה קבענו בשישי בשעה קצת יותר מאוחרת כי הוא יודע שלפעמים הוא לא מתעורר מוקדם בבוקר – ולכן כשהתפנה לו אימון בשישי בשעה יותר מאוחרת הוא העדיף אותו כדי להקטין את הסיכון שהוא לא יתעורר.

אני אמרתי שמבחינתי אני אשמח לחזור לעבוד איתו וקבענו לחזור לשעה המקורית שלנו בחמישי בבוקר.

הוא כן אמר כמה דברים לא ברורים על זה שהוא כביכול שוחרר מאוחר יותר ממה שהוא ציפה אבל הוא רצה כמה ימים חופש אז קצת לא היה לי ברור בדיוק מה קרה עם ההודעות שלי שלקח לו זמן לקרוא אותן ולענות עליהן. אבל החלטתי לא להיכנס לזה. מעבר לעובדה שבעקבות תגובה שכתבה לי n_lee פתאום קלטתי שזה התחיל להשמע יותר מידי כמו התלבטויות שלרוב מלוות מערכות יחסים אישיות ולא מקצועיות שזו ממש ממש לא הכוונה שלי מולו – הגעתי למסקנה שבסופו של דבר זה לא משנה. אם הוא לא היה רוצה להמשיך לעבוד מולי הוא יכול היה לסרב, ואם היו לו כל מיני הנחות על האם אני רוצה לחזור או לא – אז הבהרנו את זה.

כן דיברנו על זה ששנינו לא ממש ״שמרנו על קשר״ – אני אמרתי שחבל לי שלא שאלתי מה שלומו יותר, והוא עצמו אמר שהוא בתור המאמן היה צריך לשאול יותר אבל הוא הניח מהיכרות אישית שלו איתי כמתאמנת מתמידה והעובדה שאני עובדת עם מאמן אחר כנראה שאני ״בסדר״ והוא פחות דאג לגבי.

בכל מקרה כנראה שיש סיכוי שהוא יגויס שוב למילואים בעתיד הלא רחוק. מעבר לעובדה שלצערי תהיה לי עוד הזדמנות אחת לפחות להיות יותר נחמדה, נראה לי שבפעם הבאה אני לא אקח לו מחליף כי כאב הראש הזה היה יותר מידי עבורי.

האימון עצמו עבר ממש ממש טוב, למרות שהוא אמר שלא יצא לו לשוחח עם המאמן המחליף לגבי. אבל בסופו של דבר אני זכרתי את המשקלים שבהם אני עובדת במכשירים השונים אז זה הסתדר גם בלי המידע הזה. בשלב זה אני חושבת שהיה מדובר על רצון שלו לבדוק איפה אני עומדת מבחינת כושר, והחל משבוע הבא נתחיל לעבוד ״באמת״ (עד הפעם הבאה).

מה שכן שמתי לב שנוצר מצב שבו אני דחפתי את עצמי לעשות את המקסימום, שזו הדרך שבה אני אוהבת לעבוד.

איך להתמודד עם כל הפנאי הזה?

אני לא יודעת אם סיפרתי את זה בעבר, אבל קצת לפני הקורונה פוטרתי מהעבודה הקודמת שלי, אחרי שעבדתי בחברה כמעט 12 שנים.

הקיצוצים האלו באו בהפתעה, כי החברה שבה עבדתי היתה חברה בינלאומית מאוד יציבה – ולא היה ברקע אף משבר כלכלי.

תוך קצת פחות משבוע הפסקתי לעבוד, אבל לקחתי את השבועיים הראשונים כביכול כדי להתארגן – לשכתב את קורות החיים שלי, לעשות כמה סשנים עם הקואצ׳רית שמקום העבודה שלי סיפק לי, ובאופן כללי לנוח.

ואני זוכרת שמאוד נהניתי מהתקופה הזו שהיתה יחסית רגועה.


את העבודה הנוכחית שלי התחלתי בספטמבר 2020, ומשהו הרגיש לי מוזר מאוד כבר מתחילת העבודה, כאילו המנהל שגייס אותי מצד אחד ציפה שאהיה תותחית על חלל מבחינה מקצועית, אבל מצד שני לא ממש חושב שאני מסוגלת למלא את התפקיד, וכאילו הוא גייס אותי כי הייתי האפשרות הכי פחות גרועה (או אפילו האפשרות היחידה?) כשהוא היה מאוד לחוץ לגייס.

הבעיה התחילה שאחרי התקופה של הכניסה לתפקיד, לא עבדתי ישירות עם המנהל שלי, אלא עם עובדת ותיקה בצוות שכבר מהימים הראשונים של העבודה המשותפת שלנו נראה היה שמשהו בי מפריע לה. וגם אחרי שעשיתי עבודה טובה במשימה הזו – היא מצאה סיבות לא לסמוך עלי. התחושה שלי תמיד היתה שהיא די מקובעת על התחושה הגרועה שלה כלפי ופשוט מחפשת סיבות להצדיק אותה.

לצערי בשלב מסוים המנהל שגייס אותי החליט לקדם אותה לתפקיד ניהולי ומשום מה לשים אותי תחתיה. זה כמובן לא יכול היה לעבוד טוב, והיה די צפוי שמשהו פה יתפוצץ. לקראת סוף אוגוסט, אחרי עוד תקרית, התחלתי לעבוד עם קואצ׳רית שיחד הבנו שכנראה לא אוכל להמשיך ולעבוד מולה בצורה יעילה – והתחלנו לחשוב על חיפוש עבודה ״אחרי החגים״.

אבל אז קרה השביעי באוקטובר ששיבש כמובן את התוכנית הזו. בעיקר כי בתקופה של המלחמה הרגשתי את הצורך ביציבות הזו של העבודה, וקיוויתי שיתחשבו בזה בהערכות השנה, אבל זה לא ממש קרה.


עקרונית ידעתי שאני הולכת לעזוב כבר בסוף פברואר. אבל התהליך של העזיבה שלי לקח חודש, כי לקח לחברה עצמה זמן לארגן את הסכם העזיבה שלי, ואז הסכמתי לסיים את המשימות שלי ש״נמרחו״ על פני כמעט שבועיים.

בדיעבד אני מבינה שזה חלקית נבע ממני – כי זה עזר לי ״לא להשלים״ עם המצב כי השגרה שלי כביכול ממשיכה. ובדיעבד אני גם מודה לחברה הקודמת שלי שאילצה אותי לצאת לחופשה יחסית מוקדם כדי לאלץ אותי להשלים עם המצב.

אבל בניגוד לפיטורים הקודמים שלי – אני מרגישה ממש אבודה בחוסר המסגרת הזו, למרות שהפעם יש לי יותר ניסיון בחיפוש עבודה, והבנה שאני צריכה לתרגל לא מעט דברים לפני שאני מתחילה להתראיין שוב. בפעם הקודמת לא תרגלתי, ואז היה לי קשה לעבור ראיונות ראשונים בצורה טובה.

כנראה שזה נובע פשוט מירידה מאוד דרסטית בעומס ובלחץ. התפקיד תמיד היה מאוד לחוץ, ואיכשהו כנראה הרצון לנסות ״להציל״ אותו גרם לי להיות עוד יותר עמוסה ולחוצה, ברמה של לבדוק אימיילים והודעות גם מחוץ לשעות העבודה, כולל מאוחר בלילה או בסופ״שים, ולפעמים גם לענות עליהם.

אפילו בשביעי באוקטובר הייתי ערה עוד לפני שהתחילו אצלנו האזעקות שהעירו את רוב המכרים שלי (כי מי ער שבת בשש וחצי בבוקר?) כדי להשלים משימה בזמן שהמנהלת שלי קבעה לי, ואילצתי את עצמי לסיים אותה למרות הלחץ שנלווה לסיטואציה שהתחילה להתפתח…

ועכשיו בעצם נעלם העומס הזה לחלוטין, ולמרות שאני כנראה כן צריכה קצת זמן להרגע – הירידה הזו ברמת התעסוקה שלי מאוד צורמת לי.


בגזרת המאמנים, דברים כביכול מתחילים להסתדר, אבל משהו עדיין מרגיש לי קצת מוזר.

המאמן המקורי שלי חזר אלי כמה שעות אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם שלי בנושא (וקצת יותר מ 24 שעות אחרי שכתבתי לו), התנצל על זה שהוא עונה לי באיחור, ונשמע היה שהוא שמח לקבוע איתי אימון בשישי על הבוקר.

יצא לי גם לפגוש אותו כשהגעתי להתאמן עצמאית ברביעי בבוקר. הוא היה באמצע אימון ולא רצה לקטוע אותו – אבל הציע שנשוחח אחרי שהוא יסיים. נראה היה שהוא שמח לראות אתי והשיחה היתה נעימה, וגם הווטסאפים שלו היו כאלו – אבל משהו עדיין מרגיש לי מוזר.

כי למשל התרשמתי שהוא כבר חזר לעבוד עם מתאמנים אחרים שלו לשגרה שבה הם עובדים באותם ימים ושעות שבהם הוא עבד איתם קודם, אבל איתי הוא קבע השבוע אימון בזמן אחר לגמרי, וגם ציין שהוא היה זמין במקרה כי המתאמן הקבוע ביטל את האימון שלו בשעה הזו. הוא אמר שנדבר בזמן האימון מה הלאה – אבל אני מרגישה שאולי הפתעתי אותו בזה שביקשתי לחזור לעבוד איתו.

גם שמתי לב לכמה הוא מחמיא למקצועיות של המאמן שהחליף אותו בתקופה הזו. אני כבר לא יודעת אם הוא רוצה לפרגן או להודות לו (במיוחד במצב שבו המאמן המקורי שלי חושב שאני רוצה להישאר עם המאמן המחליף) – או שהוא אולי מנסה לרמוז לי שהוא מעדיף שאעבור לעבוד עם המאמן המחליף?


ובאמת מדובר על מישהו מאוד מקצועי – אבל אני מודה שבדיעבד אני מרגישה שהיו כמה דברים באימונים מולו שהפריעו לי. לא מדובר על דברים איומים ונוראים, אלא יותר פרטים בסגנון העבודה שלי אישית פחות מתאימים.

למשל הרגשתי שהוא לא פעם נכנס יותר מידי בקלות למרחב האישי שלי. באחד האימונים. ראשונים שלנו עבדנו על מכונה מסוימת והוא פשוט העביר יד ממש ממש קרוב אלי (ולחזה שלי) כדי לשנות בה את המשקל. ויש כמה תרגילים שבהם הוא ״עוזר לי״ אחרי שהוא מעלה משקל, או מחזיק לי את הזרועות או הגב.

אני לא חושבת שמדובר על הטרדה אלא על סגנון אישי שלו – אבל אני פחות מתחברת לזה. זה לא שיש לי בעיה במגע, גם לא מגברים (לא פעם אני נרשמת לעיסויים בספא מול גברים), אבל משהו בקונטקסט הזה מרגיש לי פשוט לא נעים.

ויש את הנושא של המשקלים – אני מרגישה שהוא דוחף אותי להעלות את המשקלים בקצב וברמה מהירה מידי בשבילי, וכשאני לא מסכימה – הוא מנסה לעשות את זה מאחורי הגב שלי בתקווה שלא אשים לב. כשאני מגלה את זה – זה מעצבן אותי. כשאני לא מגלה את זה – זה לא פעם מתבטא בזה שאני מגיעה הביתה והגוף מתחיל לכאוב לי כמה שעות אחרי האימון כי השרירים שלי נתפסים, לפעמים לכמה ימים.

אני בטוחה שיש לא מעט אנשים שעבורם לראות שהם מסוגלים להרים משקולות במשקלים יותר גבוהים ממה שהם ציפו – זה נותן להם מוטיבציה להמשיך. אבל כשאני מרגישה שהוא דוחף בצורה מוגזמת – זה לא נותן לי בטחון אלא מעצבן אותי, ואני מוצאת את עצמי מתעקשת להישאר במשקלים הנמוכים יותר גם אולי כשאני יכולה עקרונית להעלות אותם בצורה שנוחה לי.

וכמו שכתבתי גם קודם, לי היה ברור שהאימונים איתו זמניים – והוא באמת ראה בהם משהו קבוע. ברור לי שזו אי הבנה שבהחלט יכולה לקרות, אבל קצת מפריעה לי המחשבה שאול חלק מהבעיות שלי מול המאמן המקורי שלי נובעות ממסרים שהמאמן המחליף העביר לו מתוך ההבנה הלא נכונה הזו.

על טיולים מאורגנים בארה״ב לתרמילאים בנפשם, חלק שני

אז איך מתנהל הטיול?

בהרבה מובנים, הטיול והארגון שלו מאוד דומים לטיול שערכתי בניו זילנד.

בעבר הטיול היה מתנהל באוטובוס שבו יש שני נהגים שמשמשים גם כמדריכים, כשלא פעם אחד מהם בכיר ומנוסה יותר והשני צעיר ופחות מנוסה. אבל בחברה הזו זה פחות עניין של חלוקת תפקידים, אלא לא פעם יותר עניין של הכשרה: הנהגים הצעירים הם לרוב מתחילים בחברה, או כאלו שיש להם ניסיון במסלולים אחרים ומעוניינים להכיר מסלול חדש (כמו למשל הטיול לאלסקה). אבל יש חשיבות לכך שיש שמה שמאפשר להם לנהוג בלילה בצורה בטוחה.

כיום כפי שאמרתי מי שמוביל את הטיולים הוא הבעלים, שלו יש ניסיון רב בתחום כי אבא שלו הוא זה שהקים את החברה וכנראה שהבעלים הנוכחי התלווה כבר מגיל צעיר להמון טיולים, ולכן יש לו את הוותק שהיה בזמנו ללא מעט מהנהגים ה״ותיקים״.

הניסיון כולל לא רק נהיגה והיכרות עם אתריםשונים (הן לטיול והן לקמפינג), אלא לא פעם גם היכרות עם מכרים ואנשי קשר באיזור. לחברה עצמה יש לא פעם ניסיון של לא מעט שנים בטיולים באיזורים השונים, ולא פעם הנהגים עצמם נתקלים בנקודות לטיול או באתרי קמפינג פחות מוכרים או מעניינים (כמו למשל אתר הקמפינג ביוטה שכתבתי עליו שבו יש מעייינות חמים) ובהדרכה מהסוג הזה גם נהגים צעירים מכירים את האתרים ואת הבעלים שלהם – וכך בעצם נוצר קשר ארוך טווח שבו אנחנו כמטיילים זוכים לבקר או ללון במקומות ״שווים״, ובעלי העסקים זוכים לתפוסה גבוהה יותר של מטיילים שברוב המכריע של המקרים לא משתולל יותר מידי כי לנהגים יש אינטרס לשמור על ההתנהלות שלהם כדי לא להרוס את הקשר.

האוטובוס בנוי בצורה מעניינת עם ספסלים שעליהם יש מזרונים, ובלילה בעזרת פריסה שלהם אפשר להפוך את האוטובוס למשטחי שינה שעליהם אפשר לישון בשקי שינה. לרוב האיזור האחורי נשאר כמשטח שינה גם לאורך היום למי שנוח לו לנסוע בשכיבה או סתם רוצה לנמנם. בין המשטח הקדמי (שעובר להיות ספסלים במשך היום) יש בעצם שני שולחנות עם מעין ספסל לשניים למי שרוצה לנסוע בצרוה סטנדרטית ולמשל לכתוב במהלך הנסיעה. הספסלים האלו הופכים למעין מיני מיטות שלא פעם משמשים זוגות שמעוניינים לישון יחד בצורה קצת יותר דיסקרטית, אבל לא פעם משמשים גם מטיילים בודדים. מעל למושבים / ספסלים יש גם איזורים שבהם אפשר לאכסן תיקים במהלך היום אבל ניתן להמיר אותם למקמות שינה במהלך הלילה למי שזה נוח לו, משהו שמאפשר שינה קצת פחות צפופה שלא צמודה לאנשים אחרים.

הסיבה למגוון אפשרויות השינה באוטובוס נובעת מכך שבעבר לא פעם החברה היתה מעדיפה לנסוע בשעות הלילה, כדי לאפשר לנוסעים לישון בזמן הנסיעה כדי שהם יוכלו לנצל את הימים עצמם לטיולים. זה אמנם לא תמיד מספיק (ובטיולים באלסקה לא פעם הנהגגם מעדיפים לנהוג במהלך היום כדי שאנשים יוכלו להנות מהנוף), ולא פעם כשנשארים באיזור מסוים למשך כמה ימים (למשל כשיש כמה פארקים קרובים או פארק שבו רוצים להשאר כמה מים) אז האוטובוס עוצר באתרי קמפינג שונים. במצב כזה ניתן היה להמשיך לישון על האוטובוס, או להקים אוהל ולישון בו. בעבר הבאה של אוהל לרוב היתה יוזמה של המטיילים עצמם – אבל בשנים האחרונות החברה התחילה להשכיר בעצמה אוהלים למי שמעוניין בכך.

כיום זה השינוי המשמעותי ביותר בכך שהבעלים הפך להיות המדריך הראשי – מכיוון שהוא הנהג היחיד, האפשרות לנהיגה בלילה הפכה להיות הרבה יותר נדירה. לו עצמו יש ניסיון בזה והוא למשל ידאג לישון שנ״צ טוב במהלך היום, ולדאוג להרבה קפה ומשקאות אנרגיה שיאפשרו לו להשאר עירני במהלך הנסיעה (ולכל היותר הוא היה עוצר לנמנום קצת לשעה במקרה הצורך). באלסקה השינוי הזה היה פחות משמעותי, אבל אני מניחה שבטיולים שבהם זה יותר נדרש יש שינוי משמעותי מאוד בגלל זה.

אבל מעבר לכך – יש כיום ממש דחיפה של אנשים לא לישון על האוטובוס. אני לא יודעת אם מדובר היה על תהליך מדורג שקרה עם השנים (שבו יותר ויותר אנשים הביאו איתם אוהלים) או שהבעלים החליט על שינוי מדיניות כדי למנוע שחיקה של הציוד באוטובוס, אבל יחד עם הורדת כמות הנסיעות בלילה, הבעלים כבר מצהיר בתחילת כל טיול שמבחינתו השינה באוטובוס אמורה להיות נדירה מאוד ושהוא עצמו ידאג לעזור בבניית אוהל לכל מי שזקוק לכך. עצם המחשבה שהשינה באוטובוס היא נוחה יותר מסיבות שונות (כי למשל לא צריך לזחול פנימה והחוצה כמו באוהל) פחות רלווטית עבורו.

את הארוחות המטיילים מבשלים יחד בהנחיה של בת הזוג של המדריך והבעלים (כשבעבר זה היה נעשה בהנחיה של אחד מהנהגים), כשהבעלים עצמם אחראיים על ביצוע הקניות. אין באופן רשמי מקרר על האוטובוס, אבל במהלך הרכישה של המוצרים הבעלים גם רוכשים קרח ומאחסנים את המזון שמקורר על ידי הקרח בשני איזורים מבודדים מתחת למושבים הקדמיים. זה מאפשר לא פעם לעשות קניות רק פעם ביומיים שלושה ולחסוך זמן. למרות שאני חייבת לציין שבעבר העצירות לקניות אכן היו קצרות יחסית ובסופרמרקטים מקומיים שהם גם למטיילים היה נחמד לבקר – לעומת הטיולי האחרון שלי שהיה בהנחיית הבעלים שבו בערך פעם בשבוע היינו ״נתקעים״ למשך כמה שעות בעיר לא בהכרח מעניינת רק כי היו בה אפשרויות לקניות זולות בחנויות ייעודיות לרכישה כמעט סיטונאית של מוצרים ושאר סידורים שנדרשו לבעלים כדי לאפשר להם לחסוך כסף.

בניגוד לטיול בניו זילנד, הארוחות פה לרוב היו בכמות נדיבה יותר, ובעבר אפשר היה לראות שהנהגים או הבעלים מנסים למתוח כמה שהם יכולים את תקציב האוכל של הטיול כדי לספק לנו כמה שיותר ארוחות. מעבר לכך, ארוחות הבוקר היו לרוב יותר ״כבדות״ ומשמעויתיות מארוחות הבוקר בניו זילנד, מה שלקח יותר זמן להכנה ובניקיון אחריהן – אבל מצד שני הארוחות היו משביעות יותר באופן משמעותי ולרובנו הן אפשרו להסתדר בטיול רק עם ארוחת צהרים מאוד קלה, מה שמאוד הקל על האפשרות שלנו לטייל ברצף בלי הרבה הפסקות לקפה או לארוחה גדולה בצהרים.

ויש עוד שני שינויים מאוד עקרוניים שחשוב לי לציין. קודם כל – בעבר לפחות הטיול בארה״ב בהחלט היה פתוח לאנשים בכל רמות הכושר. רוב המטיילים הם בכושר די גבוה, אבל בהחלט היו איתי לא פעם מטיילים שהלכו לאט כמוני או אפילו לאט יותר. למשל בטיול שלי לאלסקה ב 2011 היה זוג שבו אישה בת חמישים וקצת היתה נשואה לגבר שהיה כנראה בן שמונים פלוס, ובהחלט היה לו מקום להינות מהטיול. זה כנראה נבע מהעובדה שבטיולים בארה״ב יש הרבה יותר נטיה להגיע לפארקים לאומיים שבהם יש מגוון של מסלולים כל אחד יכול לבחור בקלות את רמת המסלול וכמות הזמן שהוא מעוניין להשקיע בטיול.

אבל כפי שכתבתי כבר בעבר, כיום נראה שהנטיה הזו נעלמה, ויש לי תחושה שיש פחות סובלנות לכושר לא גבוה או כמי שלא נתפס כמתאים לטיולים אתגריים. לכל היותר אם יש אנשים בכושר יותר נמוך הם לא פעם מסוגלים למצוא את עצמם לא פעם במצבים ומקומות שההם הם צריכים להמתין לשאר הקבוצה כי המסלול או היעד הנבחר מאתגרים מידי.

מצד שני, החברה האמריקנית תמכה בעבר בהתנהלות כמה שיותר עצמאית. בניו זילנד למשל רק לנהג היתה גישה למקום האכסון של המזוודות באוטובוס, ורק הוא היה יכול להוריד אותן מהאוטובוס ולהכניס אותן מחדש – כשלרוב הוא היה פורק אותן בערב, ומעלה אותן חזרה רק בבוקר כדי שנוכל להשתפש בהן באופן חופשי במהלך הלילה כשעשינו קמפינג. בארה״ב ציפו שאנחנו נהיה אחראים על ההוצאה וההכנסה של המזוודות בעצמינו, ואם היו המון מזוודות כבדות שחסמו את זו שלנו -זבש״נו ואנחנו היינו אחראים על הכנסה והוצאה שלהן מהאוטובוס. למזלנו לרוב כולנו היינו צריכים להכניס ולהוציא מזוודות בערך באותן זמנים, כך שרק במעט מאוד מקרים באמת היה צורך להוציא מזוודה בודדה מתא המטען. הגישה הזו קצת התרככה תחת ניהולם של הבעלים.

יש מי שיגיד שהדרישה הזו לעצמאות של המטיילים (שכללה עוד הרבה דברים מלבד הנושא של המזוודות) היתה מוגזמת. יש סיפור שנתקלתי בו לפני כמה שנים על בחור עם שיתוק מוחין קל וצליאק שהחליט לשהות באכסניה של החברה בסן פרנסיסקו וא לצאת לטיול של כמה ימים עם החברה הסתבך בהרבה מובנים – החל מנושא התשלום לאכסניה וכלה בגישה לאוכל בטיול עצמו. התחושה שלי מקריאה של הסיפור היא שהבחור כנראה היה חסר ניסיון בטיולים מהסוג הזה ולכן נתקל בהרבה סיטואציות שבהן הוא התקשה, ואיכשהו הצליח להכנס לכל פינה אפשרית שבה הוא יכול היה להסתבך עם החברה. חלק מהדברים שהוא מספר אכן היו חסרי אחריות מצד החברה, כמו למשל ההבטחה שהוא יוכל לקבל אוכל ללא גלוטן (בלי להבין מה המשמעות של הדרישה הזו עבור חולה צליאק), אבל חלק גדול מהבעיות נבעו מחוסר הבנה שלו על איך לטייל באופן עצמאי כפי שנדרש במצבים הללו, ושרבים מהמטיילים המנוסים לא היו מגיעים אליהם (כמו למשל להגיע לטיול ללא מזומן ״ספייר״ למקרה חירום, או לא לבצע מחקר מעמיק מראש על מה בדיו׳ק יהיו התנאים בשטח ומה החברה עצמה מבטיחה לספק).

על לחץ וחיות אחרות

בלילה אחד של חוסר שינה, התקשרו לי שני אירועים: הראשון הוא הפיטורים שלי, והשני הוא ״סאגת המאמנים״.

אתמול קרו לי שני דברים במקביל: הראשון היה שהפסקתי לעבוד. הרבה מאוד חברות הייטק מאפשרות לעובדים מפוטרים לא לעבוד בחודש של ההתראה מראש – כנראה בגלל שילוב של הבנה שהעובד לא יהיה ממש מרוכז בעבודה בגלל חיפושי עבודה (ואולי אפילו הרצון הטוב לאפשר לו לחפש עבודה בצורה יעילה ועם כמה שפחות הפרעות) – וחשש מסוים ממקרי קצה שבהם יהיו מי שינסו לפגוע במערכות של החברה בגלל רצון לנקמה.

אבל לחופשה כפויה כזו יש גם פנים פחות טובים לפעמים. במקרה הזה היא היתה הטריגר להפנמה שלי של העובדה שאני מפוטרת – במקביל לכך שהקואצ׳רית שאני עובדת מולה פחות זמינה בתקופה הספציפית הזו לאימונים, ובהרבה מובנים העבודה מולה בכל מה שקשור לבעיות שהיו לי בעבודה הפכה להיות מעין חצי טיפול פסיכולוגי. וזו בדיוק התקופה שאני הכי זקוקה לה, כי ההפנמה של המצב בעצם מעלה לי המון חששות לגבי ״מה הלאה״.


במקביל, הבנתי שהגעתי להחלטה לגבי המאמנים, וגם הבנתי שהסיטואציה הכעיסה אותי כי ההבנה שלי תמיד היתה שהמאמן הזמני הוא זמני (גם אם המלחמה תמשך המון זמן), והכעיס אותי לחשוב שנוצרה סיטואציה שבה זה הובן אחרת, מה שאילץ אותי להיות זו שרעה וכביכול ״מפטרת״ אותו. חלק מזה נובע כנראה מהעובדה שאני שונאת עימותים, ומבחינתי הסיטואציה הרגישה כמו עימות שבנוסף לכל גם נחת עלי בתזמון לא טוב.

בגלל הכעס והחששות שלי, החלטתי קודם כל להודיע לו על ההחלטה כדי להיפטר ממה שנראה לי כקטע הקשה יותר, והוא כמובן התאכזב מזה.

ואז כתבתי למאמן המקורי שאני אשמח לשמוע ממנו ומתי הוא יתפנה לאימונים. כתבתי לו בסביבות 16:00 וקצת, ועד הערב הוא לא ענה לי. ואז עד הלילה. ואני המשכתי להתעסק עם כל מיני דברים במחשב, ולהכנס לקבוצות בפייסבוק ולענות על הודעות, ולכתוב בבלוג – ועדיין לא רק שהוא לא ענה לי אלא גם הוא לא קרא את ההודעה.

ברור לי שגם כמישהו שהשתחרר ממילואים של כמעט חצי שנה – יש הרבה סיבות שבגללן הוא לא ירצה או יוכל לענות להודעות תוך כמה דקות או אפילו שעה או שעתיים. הוא אולי רוצה להשלים שעות שינה, לבלות עם החברה שלו או עם חברים או עם המשפחה. אולי הוא רוצה את השקט שלו לעבד את מה שעבר עליו בחצי שנה האחרונה – במיוחד במצב שבו הוא היה במצב של מלחמה מאז השביעי באוקטובר, כשאנחנו בעורף באיזור המרכז חזרנו לשגרה אחרי בערך חודשיים (לא שהשגרה שלנו טובה, אבל עדיין לא היינו בסכנת חיים או אפילו סכנת טילים כבר הרבה מאוד זמן).

אבל אני התחלתי לאכול סרטים לגבי זה. אולי הוא בעצם לא רוצה להמשיך לעבוד איתי, אולי כי לא כתבתי לו כדי לשאול מה שלומו בתקופה שבה הוא היה במילואים והוא נעלב (כי הייתי עסוקה בדרמות בעבודה)? או שאולי הוא הניח שאני כבר עובדת עם המאמן החדש כי כל הזמן כתבתי לו שהכל טוב (כשהוא כתב לשאול מה שלומי פעמיים או שלוש), והוא לא רוצה לקרוא את ההודעה שלי בהנחה שאני אומרת לו שאני עוברת לעבוד עם המאמן השני? או אולי הוא דווקא שמח לשמוע שמצאתי מאמן אחר כי הוא רוצה לחזור לשגרה בהדרגה, ובגלל זה הוא לא שאל אותי אם אני רוצה לחזור לעבוד איתו כי הוא חושב שמצאתי פתרון אחר וזה מאפשר לו לחזור קודם כל לעבוד עם מתאמנים אחרים שלו שלא הסתדרו עם המאמן המחליף או לא רצו אחד מלכתחילה, ועכשיו אני בעצם יוצרת עליו לחץ לעבוד דם מולי?

ואיכשהו בכל תסריט כזה, אני יצאתי אשמה.


ואני מבינה את זה בשני כיוונים. הראשון הוא חוסר בטחון שלי בהבנה של מצבים חברתיים. זה משהו שעלה גם בשיחות שלי מול הקואצ׳רית שיש לי תחושות בטן לגבי המון מצבים שלא פעם מעידות על דברים שקורים אבל אין לי תמיד את האפשרות לפרשן אותן כמו שצריך.

דוגמא לזה קרתה בעבודה הקודמת שלי. המנהל הישיר שלי באותה תקופה ביקש שכולנו נחשוף את היומנים שלנו אחד לשני. יש לזה יתרון בכך שבמקרה שאנחנו צריכים לקבוע ישיבות ומישהו לא זמין, אפשר לראות מה הישיבה שיש לו ואם היא נראית כזו שאפשר להזיז – אפשר לבקש ממנו.

כמובן שיש את האופציה לקבוע ישיבות דיסקרטיות שלא יראו מה הנושא שלהן במקרה הצורך, ויום אחד שמתי לב שלמנהל שלי יש כמה כאלו – ואז כמה ימים אחר כך ראיתי שמנהלת כ״א קבעה לו פגישה שנשמעה כמו פגישה שקשורה לראיונות עבודה, וכמה שעות אחר כך – היא הפכה גם להיות דיסקרטית. במקביל שמתי לב שגם חלק מהעובדים בצוות היו עסוקים בערך באותן שעות של הישיבות הדיסקרטיות האלו בישיבות דיסקרטיות משלהם, ושפעם פעמיים כשהגעתי לאיזור שלנו במשרד נשמע היה שקטעתי שיחות ביניהם.

הייתי בטוחה שמתחילים לגייס מחליפ/ה עבורי ומאוד נלחצתי.

בסופו של דבר התברר שהמצב בכלל לא היה קשור אלי: המנהל שלי עמד להקים צוות חדש לחדשנות, ולכן הציעו לאחד מחברי הצוות האחרים לנהל במקומו את הצוות. אותו קולגה החליט לא לקבל את ההצעה, ושאין לו מה לחפש בצוות בלי המנהל שעובר (כי הוא מאוד העריך אותו) – ולכן התפטר. בסופו של דבר חבר אחר בצוות קיבל את הקידום במקומו, אבל בגלל שהצוות קטן – רצו לגייס מחליף. רק שהם לא רצו לבשר על זה מראש עד שכל העניינים ייסגרו בצורה מסודרת, ולכן זה נשמר בסוד, אבל שאר הקולגות שלי בצוות בכל זאת הפכו להיות מעורבים בתהליך, החל ממי שעמד להיות המנהל החדש וכלה שני העובדים האחרים שפשוט עזרו בהיבטים המקצועיים של הראיונות כדי להקל על המנהלים בתהליך.

אני כמובן כן הייתי רגישה מספיק כדי להבין שקורה פה משהו – אבל לא כדי לנחש מה בדיוק.


וזה מזכיר לי את השיר ״פרנויה״ של אחינועם ניני:


אבל בנוסף לזה, אני מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה כל כך רע אחרי הפיטוים שלי.

כי מה זה פיטורים לעומת להשתתף במלחמה בעזה חצי שנה? או להיות חטופים בעזה, או בני משפחה וחברים של משפחה של חטופים בעזה? או להיות מפונים כמו תושבי הצפון והדרום?

במיוחד כשאני זכאית לדמי אבטלה לתקופה די ארוכה בגלל הגיל שלי, ויש לי הרבה מאוד חסכונות, ויש לי דירה משלי כך שלא הולכים לפנות אותי מהבית, ובנוסף החברה מוכרת את המניות שהוענקו לי כחלק מהמשכורת וזה יוצא סכום מאוד יפה שכנראה ידרוש ממני לעשות תיאום מס בעתיד, אבל גם יכול לכסות לי מחיה להרבה מאוד זמן.

לעזוב

באופן לא ממש בלתי צפוי, פוטרתי מהעבודה שלי.

אני מודה שבהרבה מובנים זה היה די צפוי כבר תקופה די ארוכה, כי היה ברור שמשהו ביני לבין המנהלת הישירה שלי לא עובד טוב (גם אם שתינו לא ממש מסכימות לגבי הסיבות לזה).

לפני כמה חודשים התחלתי לעבוד עם קואצ׳רית שמתמחה במשאבי אנוש כדי לנסות לראות אם אני יכולה לפעול בצורה שונה כדי לשפר את המצב. אבל הרבה לפני הפיטורים הרשמיים הקואצ׳רית ואני הבנו שמדובר על מצב אבוד, גם אם קיווינו שאצליח לשרוד עד שהמצב הכלכלי ישתפר מספיק כדי לאפשר לי למצוא עבודה חליפית בקלות.


מוזר לחשוב איזה דברים יחסרו לי בעבודה.

יש למשל ליד המשרדים שלנו שתי חתולות קטנות. הן היו שם כבר כמה שנים ותמיד פחדו ממני, אבל לאחרונה היו אצלנו שיפוצים בבניין והן עברו לנקודה אחרת ואז נוצר מצב שבו הן רחרחו את זה שיש לי אוכל לחתולים בתיק והתחילו לבקש ממני בכל פעם שיצאתי מהבניין לתחנת האוטובוס. ברור לי שיש מי שמאכיל אותן והן לא היו שורדות על חופן של אוכל פעם בשבוע (במקרה הטוב) שהן מקבלות ממני, אבל אני קצת אתגעגע אליהן ואיך הן היו שמחות לראות אותי ורצי אלי בכל פעם שיצאתי מהבניין.

היה לי אפילו עצוב לראות שאחרי שאני הודעתי רשמית לצוות שאני עוזבת, השם שלי ירד תוך שעה או שעתיים מרשימת התורנות שלנו לטיפול בבעיות של לקוחות. וזה מצחיק שאפילו זה עצוב לי כי כולנו שונאים את התורנות הזו, כי מדובר על עבודה טרחנית ואנחנו גם תורנים טלפוניים למקרי חירום, וכל השבוע אנחנו מקווים שהטלפון שלנו לא יצלצל עם שיחה מחו״ל, במיוחד לא באמצע הלילה או בסופ״ש (ולמזלנו זה באמת יחסית נדיר).

וכמובן שיש הרבה מאוד מההווי של הצוות שאתגעגע אליו. כמו כל צוות, לאורך זמן נוצרו בו בדיחות פנימיות והרבה פרטים אחרים שהכרנו אחד על השני. וזה עצוב לי לחשוב שלא אהיה חלק מזה יותר, ושעם הזמן המחסור שלי מהצוות יהפוך עבורם להיות מאוד טבעי.


אבל במקביל – במשך התקופה שבה עבדתי בחברה היו המון אירועים שבהם הרגשתי שאני לא ממש חלק ממנה.

חשוב לי להפריד פה בין החברה כולה לבין הצוות עצמו שבאמת היה מאוד נחמד ומגובש. היה לי קל להרגיש חלק ממנו כי מעבר לעובדה שעבדנו יחד, פעם בכמה חודשים היתה לנו פעילות צוותית שבה נפגשנו פנים מול פנים.

אבל בקושי היה לי קשר עם אנשים מעבר לצוות שלי. זה כנראה נבע מכך שלא ממש יצא לי לעבוד עם אנשים מצוותים אחרים, ומהעובדה שהתחלתי לעבוד בתקופת הקורונה ולכן אנחנו עדיין עובדים בעיקר מהבית, ולא יצא לי לפגוש אנשים באופן אורגני במשרד בפינת הקפה, בארוחות הצהרים, או דרך קולגות ותיקים יותר כפי שקרה לי בתפקידים הקודמים שלי. וזה בהחלט הקשה עלי ליצור קשרים אחרים.

אבל אני חושבת שזה בלט במיוחד אחרי השביעי באוקטובר, כי אחד העובדים שלנו נהרג באותו יום. הוא עבד בעברו בצוות שלי כך שהעובדים הוותיקים יותר הכירו אותו באופן מאוד אישי וקרוב, אבל לי לכל היותר יצא פעם או פעמיים לשאול אותו משהו מקצועי בצ׳אט של העבודה, וגם לגבי זה אני לא בטוחה אם זה היה הוא או מישהו אחר.

אבל עבור המון אנשים בחברה בכלל ובצוות שלי בפרט – היה באופן מאוד מובן מאוד קשה עם המוות שלו. והפער הענקי הזה בין התחושות שלי לבין אלו שלהם היה מאוד בולט, במיוחד כשידעתי שבמקום עבודה הקודם שלי הייתי מרגישה את מלוא המכה ממש כמו שאר העובדים בחברה. והיה לי מאוד קשה עם הפער הזה שבו אני מוקפת כל הזמן בשיחות ובדיונים שקשורים אליו עם אנשים שמבחינתם הוא היה קולגה מאוד קרוב ואפילו חבר – אבל מבחינתי היה מדובר על אדם זר שלכל היותר יכולתי לחבר את השם שלו לפרצוף… במיוחד במצב שבו המון אירועים בחברה מאז קשורים אליו, כמו למשל אירועי התנדבות או דיונים על איך לזכור אותו. והרגשתי שהאירועים האלו לא גרמו לי להרגיש יותר קרובה לאנשים בחברה אלא דווקא הרבה פחות שייכת.

אני מניחה שלא צריך להבהיר שכמובן שעצוב לי על כל מי שנרצח או נהרג כחלק מהמלחמה הזו, אבל אני חושבת שדי ברור שיש הבדל משמעותי בתחושה האישית בין מוות של אדם זר לבין מוות של אדם קרוב.


ביום שבו תהיה לי שוב עבודה טובה שבה יעריכו אותי, ברור לי שאני אחשוב שכל התהליך הזה היה לטובה. מגיע לי לעבוד עם מנהל/ת שמאמינ/ה בי ועוזר/ת לי להתפתח – ובאותה מידה מגיע למנהלת שלי לעבוד עם מישהו או מישהי שהיא מאמינה בו או בה.

אבל כדי להגיע לשם אני צריכה להתמודד עם תקופה די גרועה של חיפוש עבודה – בידיעה שבפעם הקודמת שחיפשתי עבודה לקח לי בערך חצי שנה למצוא תפקיד חדש.

כמובן שאי אפשר לדעת מה הולך לקרות – גם בתהליך הזה היה לי ראיון בהתחלת החיפוש שהיה מאוד מבטיח עד שמנהלת כ״א החליטה לפסול אותי מסיבות ממש לא נכונות, ויכולתי למצוא עבודה תוך שבועיים שלושה ולא תוך חצי שנה.

אבל בשביל זה צריך להתכונן ולהתחיל לחפש.