אי שם בנובמבר 2008, הייתי שנה וחצי לתוך הדיאטה הראשונה שלי שעבדה וירדתי בערך עשרים וקצת ק״ג מתוך בערך 50 – 60 ק״ג שרציתי לרדת. אמנם זו ירידה מאוד איטית, אבל בדיעבד התברר שדווקא האיטיות הזו עזרה לי להגיע למצב שבו התרגלתי בהדרגה לאורח חיים בריא שהתמדתי בו המון שנים ושעזר לי לשמור על הירידה במשקל בטווח מסוים, עד שהגיעה הקורונה.
באותו סוף שבוע נסעתי להורים שלי, וכשהשתעממתי נכנסתי לחדר שינה לשעבר של אחי (שהיה בעבר הרחוק חדר השינה שלי עד שיצאתי מהבית של ההורים ועברתי לגור ליד האוניברסיטה) שהפך להיות ה״משרד״ של אמא שלי.
פתחתי את אתר ווינט. על המחשב שלה, ונתקלתי בטורים הראשונים של מישהי שהפכה להיות אחת מ״גורו הדיאטות״ של ישראל: שירה ווסרמן המכונה כבר מאותו הטור ״חצי שירה״. הטור בעצם סיפר סיפור של מישהי שהיתה נערה וצעירה עם משקל עודף מאוד גדול, עד שהיא חוותה ״התעוררות״ כשהיא חטפה קלקול קיבה רציני והבינה שהיא ״מרעילה״ את הגוף שלה בצורת האכילה שלה. ימים ספורים אחרי שהיא הבריאה היא הצטרפה לקבוצת הרזיה (שבהתחלה היא סירבה לגלות על איזו קבוצה מדובר, אבל אחרי שכמה מהמשתתפות בקבוצה שבה היא השתתפה חשפו את זה – התברר שמדובר על מירי ״לא חסה״ בלקין) – והכל הלך נהדר. בשבועות הראשונים של ההרזיה שלה היא ירדה שניים או שלושה ק״ג בשבוע, שלושים קילו בחצי השנה הראשונה, וחמישים בשנה הראשונה. אז היא החליטה לצאת לדרך משלה, ירדה עוד עשרים וקצת ק״ג בשנה וחצי בערך בלי מסגרת, ובמקביל התחילה ״לחיות״ בצורה שבה רק נשים רזות כביכול יכולות לרזות, כמו למשל לצאת לדייטים, למצוא בן זוג, או אפילו למצוא עבודה טובה.
ואז בחתונה שלה אחד האורחים לא זיהה אותה כי הוא הכיר אותה בתור ״שירה השמנה״, אז הוא קרא לה ״חצי שירה״ – וכך נולד הכינוי שלה שליווה אותה מאז.
היא מבחינתה כתבה שהיא מבינה שיש נשים שמנות שמרגישות טוב עם עצמן, אבל היא עצמה מעולם לא הרגישה כך ולכן היה לה חשוב לרזות. ובמקרה (או שלא ממש במקרה כפי שקוראים רבים העירו בדיעבד), לאור התגובות הרבות והבקשות לעזרה שהיא קיבלה בעקבות הטור, שירה החליטה כביכול בספונטניות לפתוח קבוצות הרזיה בהנחייתה שעדיין קיימות כיום בפורמט של פגישות זום.
וחשוב להגיד: שירה רזתה בצורה בריאה ולא בדיאטת כאסח, והיא כבר שומרת על ההישג למעלה מעשור (ובעצם אולי כבר כמעט עשרים שנה). גם קבוצות ההרזיה שלה היו לכתחילה בליווי דיאטנית (כשכיום נשמע שהליווי של הדיאטניות אפילו צמוד ואישי יותר מאשר בעבר), ולקבוצה גם הצטרפה קואצ׳רית שמלווה את הקבוצה מבחינה התנהגותית. הדיאטה של ״חצי שירה״ היא אחת הדיאטות היותר איכותיות מבחינה בריאותית שקיימות בשוק הדיאטות שמוצף בלא מעט שרלטנים שמציעים ניקויים או דיאטות שומן בלי הסמכה מקצועית או הבנה בפיזיולוגיה או הפסיכולוגיה של ההשמנה.
אבל כבר מהקריאה הראשונית של הטור לפני 15 פלוס שנים, משהו בו הרגיש לי מאוד לא נוח, גם אם הייתי כביכול במקום שבו גם אני מנסה להרזות.
מה שגרם לי את תחושת חוסר הנוחות הזו היתה הגישה של שירה שלפיה ההשמנה היא כל מה שגורם לה לבעיות בחיים, ושרק הרזיה מהירה ״הצילה״ לה אותם.
וזה צרם לי כי המציאות היא לא פעם מורכבת יותר, וחלק משמעותי לש הבעיות של שירה בפרט ושל אנשים שמנים בכלל נובעות מיחס חברתי גרוע כלפי אנשים שמנים. במצב כזה, האם השינוי חייב להיות הרזיה – או שאפשר (ואפילו צריך) לדרוש מהסביבה להפסיק להתייחס בצורה גרועה לאנשים שמנים בלי שום סיבה?
והאם העובדה שאנשים כמו שירה פונים להרזיה בתור פתרון נותנת לאנשים שונים תירוץ להמשיך להתייחס בצורה נוראית לאנשים שמנים כי כביכול זה עוזר להם להרזות?
מעבר לזה, שירה (כמו מרזים רבים אחרים) מנסה להציג את ההרזיה שלה בתור מצב שבו ״אם אני הצלחתי – אז כל אחד יכול!״. אבל הסטטיסטיקות מוכיחות שבערך 95% מהמרזים לא מצליחים לשמור על ההישגים שלהם לאורך חמש שנים (ואחרי עשר שנים המספר אפילו נמוך עוד יותר), גם בשיטות שבהן אותם 5% הצליחו לשמור על ההרזיה.
וגם אותם 5% שהצליחו לשמור על ההישג לפחות לחמש שנים – הצליחו לרזות בשיטות מאוד שונות אחת מהשניה, ולא פעם בשיטות שנכשלו עבור מרזים אחרים.
אז משהו באמירה הזו נשמע לי מאוד צורם כי כביכול שירה באה להית דוגמה לכך שמי שבאמת רוצה יכול להצליח – אבל זה לא עובד כך בעולם האמיתי, כנראה כי כל אחד מאיתנו שונה.
אבל הנטיה הראשונית על כל ביקורת שעולה כלפי אנשים כמו שירה שרזו נתקלת בתגובה של ״טוב, את בטח מקנאה בה כי היא הצליחה להשלים את ההרזיה שלה, ועשתה את זה הרבה יותר מהר ממך, ולא עלתה חזרה״.
אבל בעצם הביקורת הזו נמצאת הבעיה בטורים כמו אלו של שירה. ואני בכוונה כותבת את הביקורת על הטורים של שירה, ולא שירה עצמה. קודם כל כי אני פשוט לא מכירה את שירה באופן אישי ולכן לא יכולה לכתוב עליה ועל מה השיקולים או הדעות או המחשבות שלה. אבל הטורים שלה נגישים, ובהם יש לא מעט ביטויים לגבי התחושות שלה לגבי הרזיה והשמנה.
ואני לא רוצה חלילה להשמע שיפוטית כלפי שירה ה״שמנה״. שירה היתה שמנה מגיל מאוד צעיר, ונשמע שהיא חיה בסביבה שמאוד לעגה לה בתור ילדה שמנה. זו חוויה שמאוד שונה מהחוויה שלי: אני הייתי ילדה רזה, בתור מתבגרת התחלתי להתמלא אבל עדיין הייתי בטווח הנורמלי ולא הייתי שמנה בצורה חריגה כמו ששירה היתה – ורק בתור מבוגרת בתחילת שנות העשרים שלי הגעתי להשמנה שהיתה חריגה.
וזו בהחלט חוויה שונה, כנראה כי אני הרבה פחות נתקלתי בלעג כשמנה מבוגרת, לכן החוויה שלי שונה מאוד מזו של שירה. זה כמובן לא אומר שלא קיבלתי יחס חברתי גרוע – היחס לאנשים שמנים מאז ומתמיד היה גרוע, גם כלפי מבוגרים, אבך מוגרים עושים את זה בצורה הרבה פחות מציקה לרוב. ולפני עשרים ומשהו שנים כשרק הפכתי לשמנה מאוד, היחס היה גרוע בהרבה מהיחס החברתי כלפי אנשים שמנים היום.
אבל זה גם עניין של פרספקטיבה. בגלל שהילדות שלי היתה נורמלית בהיבט של ההשמנה וגם תקופת הנעורים שלי לא היתה מאוד מושפעת מהשמנה מאוד חריגה (למרות שכמובן שהיחס של המשפחה שלי להשמנה שלי ולחובה לרזות כן השפיעה עלי) – היה ברור לי שהרבה מהקשיים שלי שאפשר היה לשייך כביכול באופן אוטומאטי להשמנה בעצם לא היו קשורים אליה. שירה ראתה במצבה הזוגי והחברתי הקשה תוצאה ישירה של ההשמנה שלה – אבל לי היה ברור שחלק גדול מהבעיה שלי נובע מזה שאני ביישנית ושקטה.
והשוני הזה הוא משמעותי כי הוא גורם לכך שאנחנו תופסות את ההשמנה שלנו בצורה שונה, גם אם שתינו רוצות לשנות אותה. מבחינתה של שירה ההשמנה היא הורסת חיים, ועבורי היא משהו שמשפיע עלי בריאותית ומקשה עלי למצוא בגדים למשל או יכולה להפריע ברמה כזו או אחרת בטיולים (בעיקר בטיולים מאורגנים) – אבל הבה פחות משמעותית מגורמים אחרים בכל מה שקשור ליכולת שלי לחיות חיים טובים עם עבודה טובה.
ובעצם כנראה זה מה שמפריע לי בסיפורים כמו הסיפור של שירה – שהם ממשיכים לתחזק את הדעות הקדומות האלו שלאנשים שמנים לא יכולים להיות חיים עד שהם לא מרזים – גם אם המציאות הזו היא לא בהכרח אובייקטיבית אלא בעיקר נקבעת על ידי דעות קדומות שכאלו.
אני לא חושבת שבהכרח מדובר על משהו מכוון ששירה עושה נגד אנשים שמנים, וכמובן שהיא או כל אדם אחר שחשוב שהרזיה היא הפתרון המתאים עבורו יכול ואפילו צריך לממש את הרצון הזה.
אבל קשה להכחיש שלא פעם אנשים שהם לא שמנים לוקחים את המקרים האישיים האלו מהפרט אל הכלל – החל מההנחה שאנשים שמנים הם פחות מוצלחים ברמה האישית, וכלה בכמה קל לרזות רק כי שירה הצליחה (למרות שרבים נכשלו לרזות ולשמור על ההישג גם בצורה ששירה עצמה רזתה ושמרה על המשקל שלה).
אבל מעבר לשינוי עצמו – לא פעם טורים כמו אלו של שירה מייצגים גם הרזיה שהיא מאוד אידאלית, כזו שקורית מהר מאוד יחסית ובאופן רציף – ולא פעם בגאווה גדולה על כך שהתהליך נעשה בלי ״עזרה חיצונית״ של תרופות או ניתוחים. אבל בעצם הם מציבים כך רף מאוד גבוה לקצב הרזיה שהוא ראוי, ולצורת הרזיה שהיא ״תקנית״ שגם אלו שמנסים להרזות לא בהכרח מסוגלים לעמוד בה. דוגמאות כאלו יכולות לא רק לתסכל את המרזה עצמו – אלא גם לשלול ממנו אמצעים שהוא אולי זקוק להם (כמו למשל תרופות שיכולות לעזור במקרים מסוימים, או ניתחוחים שעבור מי שהם מתאימים לו הם חיוניים), וגם לא פעם ליצור עליו לחץ חיצוני מהסביבה של ״אם שירה רזתה כל ך מהר, אז למה אתה לא?״.
והגבול הזה בין הרצון להשתנות באופן אישי ולעזור לאחרים שמעוניינים באותו שינוי (מבחירת השראה או עזרה ממשית) לבין להקשות על אחרים שלא מעוניינים בשינוי הזה או שמסוגלים לבצע אותו יותר לאט הוא מאוד דק ועדין, ואולי אפילו שני הדברים לא בהכרח יכולים להתקיים בו זמנית, למרות ששניהם מוצדקים.
וזה כנראה מה שהפריע לי בטורים של שירה.
התיירת המקרית 