זו השאלה שמעלה הכתבה הבאה, שדנה בניתוח קיצור קיבה שעומדת לעבור משפיענית רשת שמנה שמנסה להרזות.
קודם כל, שימו לב לעובדה מעניינת: כשמדברים בכתבה על ניתוחי קיצור קיבה, אווטמאטית מקשרים אותם לניתוח בשם ״מיני מעקף קיבה״ כאילו זה הניתוח היחידי בתחום. אבל כפי שכתבתי בעבר – זה לא המצב, ויש כמה ניתוחים שמתחלקים לכמה צורות פעולה: ישנם ניתוחים שרק מגבילים את גודל הקיבה ולכן גורמים לאנשים לאכול הרבה פחות, לעומת ניתוחים אחרים שבנוסף למגבלה שהם מטילים על גודל הקיבה הם גם מונעים ספיגה של חלק מסיום מהקלוריות בכך שהניתוח גם מחבר את היציאה מהקיבה לשלב מאוחד יותר של המעי הדק ובכך עוקפת חלקים ממנו וגורמת לכך שהאוכל מתעכל פחות טוב.
מיני מעקף קיבה הוא ניתוח מהסוג השני, שעוקף חלק משמעותי מהמעי. וכפי שכותבת בפוסט הזה הדיאטנית הקלינית רונית ציוני – לא מדובר על הליך פשוט, אלא כזה שיש לו המון תופעות לוואי – החל משלשולים אלא אם מקפידים על תזונה מאוד מוקפדת, וכלה בסיבוכים רפואיים כמו מחסור בויטמינים או מחסור חריף בחלבון שגורם נזק גופני עצום (חולשה, פגיעה במערכת החיסון).
ופה בעצם מתבטא הקושי הראשון שלי עם הכתבה: יש תשומת לב רבה לזה שלתרופות יש תופעות לוואי, אבל לא מוזכרות תופעות הלוואי של הניתוח שהן כנראה קשות בהרבה מאשר אלו של התרופות.
נכון, כמות מסויימת של סיבוכים כנראה שווה במצבים מסוימים כי להרזיה בעזרתו יש יתרונות ובמיוחד לאנשים שמרזים משמעותית בעזרת הניתוח ומצבם משתפר בריאותית ותפקודית – אבל במקביל גם לא סובלים יותר מידי מתופעות הלוואי של הניתוח ושהתזונה שלהם מספיק ״חלבונית״ כדי לא לסבול מחוסרים, ובהחלט יש אנשים שבלי הניתוח לא יצליחו לרזות. אבל אין פה ממש אזכור של העובדה שניתוחים לא תמיד יעילים לכולם – ושלפעמים מה שנשאר בסוף אלו רק תופעות הלוואי המזיקות, או שלפעמים גם ההרזיה אם היא מתקיימת לא שווה את המחיר של תופעות הלוואי אם הן חמורות במיוחד.
אני מבינה במובן מסוים את התסכול של הרופאים שרוצים לעזור למטופלים שלהם להיות בריאים יותר, כשההשמנה בהחלט משפיעה לרעה על הבריאות ועל איכות החיים של אנשים. אבל האמונה העיוורת הזו בניתוח כטיפול שמתברר בדיעבד כלא ממש יעיל לאנשים ליווי תופעות לוואי איומות היא בסופו של דבר חלק עצום מהבעיה, ולא הפתרון עבורה.
מהכתבה עולה שכן יש ניסיון לבדוק לאילו מטופלים הניתוח יכול אולי להצליח בהתאמה להצלחה עם הרזיה בעזרת תרופות, שזה כיוון טוב להבנה של סיכויי ההצלחה של הניתוחים. אבל עולה השאלה למה אין בדיקה של פנים אחרים שמשפיעים על היכולת לרזות בעזרת הניתוח – החל מהרגלי האכילה הבסיסיים שהובילו להשמנה מלכתחילה (למשל ״נשנשת״ יכולה בקלות לעקוף את היתרונות של ניתוח), או מצב נפשי שמוביל לאכילה לא בריאה שהניתוח לא יכול למנוע.
במצב כזה עולה השאלה – האם לעיתים יש מצבים שבהם לתרופות יש יתרון מסוים בגלל שיש להן תופעות לוואי מועטות יותר, ובעיקר בגלל שניתן להפסיק לקחת אותן אם מתברר שהן לא יעילות?
לפי המנתח שמרואיין בכתבה, ד״ר גויטין – לא. התרופות כשלעצמן כנראה יעילות פחות בהרזיה לאורך זמן, ואנשים נוטים לרזות בעזרתן הרבה פחות. וכשיש למישהו כמה עשרות ק״ג לרזות – ההבדל הזה יכול להיות מאוד משמעותי. למרות שכל הרזיה היא חשובה בריאותית, אנשים שמנים מאוד זקוקים לרזות לא מעט (גם אם לא למשקל ״נורמלי״) כדי שההשפעה הבריאותית של ההרזיה תהיה מספיק משמעותית.
אבל אני שואלת את עצמי האם לא מדובר על חשש מכמה גורמים.
למשל שהתרופות אכן יתבררו כמספיק יעילות גם עבור אנשים עם משקל עודף מאוד גדול, ותחום הניתוחים אכן יקטן משמעותית או אפילו כמעט ייעלם בזכותן.
אבל פן אחר של החשש הזה יכול גם לנבוע מהעובדה שהשימוש בתרופות יכול להיות הפיך ברובו בכך שמפסיקים לקחת אותן – בניגוד לניתוחים עצמם שהם בהחלט לא הפיכים, גם אם המנותחים בדיעבד מתחרטים עליהם והיו רוצים לוותר עליהם. לנו אולי ברור שזכותו של המטופל על גופו ולהחליט לוותר על טיפול שלא מועיל לו וגורם לו רק לסבל. אבל עבור רופאים – כשמדובר על מטופלים שמנים הם לא בהכרח מעוניינים לשחרר ולאפשר להם לבחור, והם לא פעם דווקא שמחים לכפות עליהם את הניתוח הבלתי הפיך, במעין התנשאות שבה חייבים לכפות על אדם שמן את ההרזיה בכל מחיר, גם בניגוד לרצונו.
ובמיוחד הפריעה לי האמירה על כך שהמנתחים מקווים שמספר ניתוחי קיצורי הקיבה רק יגדל עם הזמן.
זו אמירה בעייתית כי ישראל כבר עכשיו מובילה באחוז המתנתחים בניתוחי קיצור קיבה, בין השאר כי קופות החולים מממנות אותו ולכן השיקול הכספי לא מהווה שיקול נגדו בניגוד לארה״ב למשל. אבל דווקא הקלות שבה מאושרים הניתוחים היא בעייתית – כי לא פעם הסינון שאמור לסנן החוצה מטופלים שעבורם הניתוח לא יעבוד לא ממש פועל בגלל האמונה העיוורת של המנתחים בניתוח.
במקום לשאוף להגדיל את מספר הניתוחים בצורה עיוורת, בהחלט ראוי להגביר את החשיפה של האפשרות להתנתח – אבל גם לדעת לסנן את המטופלים ולנתח רק את אלו שיהיו מחוייבים לתהליך ושהניתוח באמת יוכל לעזור להם לרזות לטווח הארוך.
התיירת המקרית 